תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עיר הענק שתקטין את הפערים החברתיים בישראל

לכתבה
אמיל סלמן

האם ייתכן שצפיפות האוכלוסין הגוברת, ההתרחבות של השטחים הבנויים והפילוג האדיר בחברה הישראלית מבטיחים דווקא עתיד טוב יותר?

21תגובות

שורה ארוכה של אזהרות חמורות ומעוררות חרדה עומדות כיום בפני ישראל: גידול בלתי נשלט במספר התושבים יוביל להתפוצצות אוכלוסין, השטחים הפתוחים ייעלמו, הפקקים יסתמו סופית את הכבישים ומתחים לאומיים ומעמדיים יובילו למלחמת אחים. אבל לצד תסריטים אפוקליפטיים, אפשר לשרטט קווי מתאר לישראל בת ה–100 כמקום שטוב לחיות בו, ואפילו יותר מאשר היום.

התופעה המרכזית שצפויה ללוות את הגידול באוכלוסייה היא היווצרותו של מרחב אורבני עצום שבו יגורו רוב התושבים. כ–16 מיליון איש צפויים לגור בתחומי הקו הירוק ב–2048, או כ–25 מיליון במרחב שבין הירדן לים. כבר כיום יש שטח בנוי כמעט רצוף לאורך מישור החוף, מנהריה עד לאשקלון ולעזה. בעשורים הבאים, המרחב האורבני יתפשט גם אל פנים הארץ. כך תיווצר "מגלופוליס", עיר ענק שבה יחיו מרבית היהודים והערבים במבנה פוליטי שדמותו עדיין לא ידועה. 

>> לחצו כאן לכתבות: איך תיראה ישראל ב-2048

כך למשל, לא חסר מקום לבנייה נוספת: תוכנית המתאר הארצית מתפרסת רק על מעט יותר מ–10% משטחי המדינה. אפילו באזור המרכז, השטח הבנוי תופס רק כ–20% מהקרקע. גם צפיפות האוכלוסין אינה הרסנית בהכרח: במחוז תל אביב חיים כ–8,000 איש לקמ"ר, בדומה לסינגפור או להונג קונג, למשל. אלה ערים עמוסות אך שופעות פארקים ושטחים פתוחים מלאי צמחייה, וכמובן קטנות משמעותית בשטחן מישראל.

לדברי פרופ׳ צבי אפרת מהמחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, עיר ענק יכולה לשפר את איכות החיים: "על סמך המגמות שאנו רואים כבר היום, אפשר לתת כמה תחזיות ספקולטיביות לעיר העתיד. ראשית, באופן הסותר את האינטואיציה שלנו, ככל שצפיפות הבנייה עולה — מרחב המחיה הפרטי דווקא גדל. שנית, נהיה חייבים לפתור את בעיות התחבורה זמן רב לפני 2048. כלי הרכב האישיים יגיעו לקצם, ובמקומם יפותחו מערכות תחבורה ציבורית מגוונות".

כתבי TheMarker מדווחים ב-2048

גם אם נתמודד בהצלחה עם אתגרי התכנון, הצטופפות במרחב אורבני דחוס נראית כמתכון בטוח למאבקים מעמדיים ולתסיסה חברתית. אבל אפרת מסביר איך לצד הקצנה אפשרית של הפערים, המגלופוליס עשוי גם לתקן טעויות שנעשו מאז קום המדינה ולאפשר הקלה של מתחים חברתיים. "עיר ענק עשויה להיות בדיוק מה שהציונות המפא"יניקית ניסתה למנוע בכל מחיר", אומר אפרת. "דוד בן־גוריון חשב ברצינות שניתן לכפות הגירה אל הכפר, על אף שהעיר היתה מרכז החיים של רוב התושבים כבר מקום המדינה. בהתאם לחזון הזה גובשה התוכנית לפיזור האוכלוסייה, והוקמו מאות יישובים חקלאיים ועיירות פיתוח בפריפריה. זה היה ניסיון לייצר באופן מלאכותי כור היתוך, שביקש להפוך חברת מהגרים ופליטים מגוונת מאוד למדינת לאום הומוגנית ככל הניתן. המדיניות הזו גרמה, בין השאר, לפערים הגדולים בין המרכז לפריפריה שמשפיעים עלינו עד היום. אבל התבנית האנטי־עירונית שנוצרה בשנות ה–50 עבור 2.5 מיליון תושבים יהודים בלבד, כאשר הערבים כלל לא נספרו, קורסת כיום נוכח הזינוק האדיר באוכלוסיית שני העמים".

אפרת טוען כי הפילוג של החברה הישראלית צפוי להקצין בעשורים הבאים: "כמו בכל עיר גדולה, יוחרפו מגמות של קיטוב חברתי ותועצם ההתפוררות לתת־קבוצות אתניות, דתיות, מיניות או מקצועיות. קרוב לוודאי שתהיה יותר הסתגרות, ואפילו 'גטואיזציה' בשכונות עוני ובקהילות שיקימו לעצמן פרברים עשירים ומוקפים בחומות של ממש״.

עם זאת, לדעת אפרת, ההאצה המסחררת במספר התושבים עשויה להיות מפתח לשינוי חיובי: "בניגוד לחזון הבן־גוריוני של התיישבות בסביבה כפרית שבה כולם דומים לי, באורבניזציה של המרחב יש ברכה. ככל שהמגלופוליס תהיה גדולה ועמוסה, כך היא תהיה הטרוגנית יותר — ולכן דינמית וצומחת יותר. כבר היום יש יתרונות בכך שלצד כלכלת ההיי־טק חיה גם הכלכלה החרדית, עם סולידריות חברתית וקרנות גמ"חים.

"הסביבה העירונית הצפופה והאינטנסיבית תיצור נקודות חיכוך רבות, ויש לכך היבט חיובי. האנשים ייפגשו ברחוב, במקומות עבודה ובילוי או באוניברסיטאות בעוצמה גדולה יותר מאשר היום. זו תהיה זירה של מאבקי כוח ומשא ומתן תמידי, אבל גם של שיתופי פעולה בין קבוצות אינטרסים וקהילות שונות — בתנאי שנשמור על שוויון אזרחי מלא".

פרופ׳ שלמה חסון, ראש מכון שאשא באוניברסיטה העברית, שמוביל את פרויקט 2048 לתכנון אסטרטגי לישראל, מתאר את הפוטנציאל הכלכלי והחברתי שטמון בפריצה של תבניות ההתנהלות המקובלות: "כשמדברים על ירושלים עוסקים בעיקר בסכסוך הפוליטי, אבל אפשר לחשוב עליה גם מזוויות אחרות. ירושלים וכל הסביבה שלה הם יחידה כלכלית אחת. אם היא תיבנה כעיר פתוחה לעולם — זו ליבה לאומית שיכולה להיות כוח כלכלי וחברתי עצום. אפשר אפילו לחבר למערכת עירונית אחת את המרחב מרמאללה, בית לחם ויריחו ועד לתל אביב. התנאי לכך הוא שנצליח להתגבר על הזהויות המפוררות שמפצלות אותנו ועל ההקצנה שמשרתת פוליטיקאים מסוימים, ונגיע לסולידריות ולאמון בחיים ביחד״.

כל קבוצה דואגת רק לעצמה

אופקים ב-1963
משה מילנר / לע"מ

שבר עמוק שמפרק את החברה הישראלית מאז קום המדינה הוא הפער בין המרכז לפריפריה. חסון מדגיש כי פריצת הדרך העתידית תלויה בתיקון הכישלון ארוך השנים בחלוקת המשאבים בין אזורי הארץ. "תהליכי גלובליזציה וחדשנות מתרחשים בעיקר במרכז. האי־שוויון בהכנסה ברוטו יורד, האי־שוויון נטו שומר על מקומו — ורק האי־שוויון האזורי עולה. הפריון והשכר בפריפריה נמוכים, והצעירים בורחים למרכז. זה קורה אפילו באזור חיפה, מרגע שעוברים את נחל חדרה צפונה.

"בחזון ל–2048 צריך ליצור רשת של ערים שתתרחב מתל אביב לחיפה, ירושלים ובאר שבע, עם מערכות יעילות של תחבורה ותשתיות. זה היפוך אדיר לעומת תקופות קודמות שבהן החדשנות באה מהספר, מהקיבוצים ומהמושבים שהביאו את האידאה שלהם למרכז. כעת צריך להפיץ לרחבי הארץ את הרוח הליברלית שיש בתל אביב. במקביל, אפשר לנצל את היתרונות שיש לאזורים שונים, למשל, בחקלאות וביוטכנולוגיה. הלחץ על הסביבה ידרוש מאתנו לפתח מרחבים חלופיים. אחד מהם יהיה המרחב הימי, ואולי יהיו מרחבים עוד יותר פנטזיונריים".

פרופ׳ אורן יפתחאל מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון, מסביר איך ניתן לגשר על הפערים האדירים בין המרכז לפריפריה במרחב של 2048. "מגלופוליס הוא מבנה שעלול לשעתק את האי־שוויון שממנו אנו סובלים כרגע. אם השליטה במרחב תהיה ריכוזית, ייווצר מין צינור בין ירושלים לתל אביב שרוב המשאבים יושקעו בו, בעוד שחצי מהמדינה לא שם.

"אחת הסיבות לחולשה של הפריפריה כיום היא הפיצול לעשרות מועצות מקומיות ואזוריות, שמונע היווצרות של מכנה משותף בין אנשים שגרים באותה סביבה. מול הפיצול הזה יש מדיניות ממשלתית ריכוזית, שהיא אנטי־דמוקרטית ויוצרת אסונות בשטח. עיריית קרית שמונה חייבת לרוץ לשר החינוך או הפנים כדי להבטיח הקצאת משאבים, ושבוע אחריה מגיעה המועצה האזורית הגליל העליון כדי להשיג את אותו הדבר. אלה נציגים מאותו אזור, אבל כל קבוצה מנסה לגרוף משאבים רק לעצמה. גם קבוצות מגזריות, כמו חרדים, מתנחלים או קיבוצים, פועלות באופן דומה. לכן אני מציע להקים שישה מטרופולינים אזוריים לפחות, שייצרו כוח שהממשלה הארצית תתקשה לכופף ויחברו בין האינטרסים של הקבוצות השונות״.

העיר העתיקה בירושלים
גיל כהן-מגן

יפתחאל מספר על ניסיון לקדם חשיבה מטרופולינית באזור באר שבע, שכבר מתבצע בשיתוף העירייה: "במרחב של באר שבע יש פערים כלכליים וחברתיים עצומים, בין הבדואים שנמצאים בעשירון התחתון לתושבים בלהבים ובעומר שחיים בעשירון התשיעי. התכנון, החינוך והתחבורה נפרדים לגמרי. המטרה היא לבסס את האינטרסים המשותפים כך שיהיו משתלמים לכל הצדדים.

״מטרופולינים לא ימוססו את המגזריות העמוקה בישראל, אבל הם יוכלו לסייע לעצב ולחזק את האזורים השונים. זו תפישה שמצליחה מאוד בעולם. בטורונטו או ניו דלהי יש פרלמנטים, שהיעדים שלהם אינם משימות לאומיות או צבא, אלא פיתוח אורבני והקטנת פערים. גם שם יש בעיות, אבל מנגנונים כאלה משפרים מאוד את ניהול המרחב. צריך לזכור שבניו דלהי, ובהודו בכלל, יש גיוון חברתי עצום לא פחות מאשר בישראל".

"מהגרים יפרקו כל גדר כמו צמר גפן"

אחת השאלות המטרידות ביותר ביחס לעתיד החברה הישראלית בעוד שלושה עשורים היא דמותם של היחסים עם הפלסטינים. כבר כעת, במרחב שבין הירדן לים יש חלוקה כמעט שווה בין יהודים לערבים, וסביר שיחס דומה יישמר גם בהמשך הדרך.

בית לחם
AMMAR AWAD/רויטרס

"יש ויכוחים על מספר התושבים ביהודה ושומרון, אבל זה לא באמת משנה", אומר חסון. "גם אם יש רק 40% מוסלמים במרחב שבין הירדן לים, מדינה תתקשה להתקיים אם קבוצה כל כך גדולה לא תרצה לחיות בה. יהודים נהנים מכל הזכויות והמשאבים, לצד אוכלוסייה פלסטינית שמצבה הולך מדחי אל דחי. האחריות על כך היא גם עליהם, אבל התוצאה היא תת־פיתוח ופגיעה בדמוקרטיה. הרשות הפלסטינית עלולה להתפרק, וכתוצאה מכך יישובים פלסטינים יתחברו לאזורים הסמוכים מעבר לקו הירוק. נקבל טרנספורמציה לא מבוקרת של כל המרחב. ההצעה להיפרד לשתי מדינות נחשבת כיום לעמדה ליברלית, אבל יגיע רגע שבו אמירות כאלה ייחשבו לגזענות".

לדעת חסון, שיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני אינו פנטזיה: "שמעון פרס אולי הקדים את זמנו כשדיבר על מזרח תיכון חדש ופעל בדרך מהירה ולא יעילה, אבל אלה תהליכים שיכולים להתממש. 70 שנה התנהלנו בסגירות, והגיע הזמן שניצור בקיר הברזל גם שערים וגשרים — עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומדינות המפרץ".

לדעת יפתחאל, "כבר עכשיו אי־אפשר להפריד באופן חד בין שתי מדינות לאורך הקו הירוק, ובכל המרחב יש שליטה יהודית כמעט מוחלטת. האי־שוויון הזה יישמר רק על ידי מדיניות של סגירות אתנית, שתחריף ותלך. אם לא נשנה כיוון, אנחנו צועדים לקראת חברה מפלה. זה מצב של אפרטהייד זוחל״.

אפרת מציג את חומת ההפרדה כדוגמה לחוסר האפשרות להפרדה: "החומה היא פרויקט תכנוני גרנדיוזי, שנראה כמו גבול פיזי בין שתי טריטוריות לאומיות. אבל למעשה זהו מכשול זמני, מפותל ומקוטע, המסמן את חוסר הרצון והיכולת להחליט על קו גבול מוסכם. אין הרי אף אחד, בימין או בשמאל, שמוכן לומר שהחומה תישאר גבול מדיני קבוע לטווח ארוך. עדיין לא החלטנו מה הצורה הסופית שלנו, וככל שאנחנו דוחים את ההחלטה, לא נהיה מסוגלים להגיע אליה".

גדר ההפרדה
אילן אסייג

אתגר אנושי נוסף הוא גלי הגירה. לדברי חסון, "כל העולם, וגם אנחנו, נושפע משינויים סביבתיים, כמו מחסור במזון ובמים ועליית מפלס מי הים. כיום אנחנו יכולים לחסום עשרות אלפי מהגרים שמגיעים מאפריקה. כשתהיה הגירה של קבוצות גדולות יותר, הם יפרקו כל גדר כמו צמר גפן".

חשש נוסף הוא מהיווצרותן של שכונות עוני ענקיות שיקצינו מתחים חברתיים. "אם ההתקדמות תהיה של עסקים כרגיל, נראה הרבה יותר מרחב אפור", אומר יפתחאל. ״כמו בכל הכלכלות החזקות, יהיה צורך בעובדים במקצועות שהאזרחים המקומיים לא ששים לעשות. ישראל תמשיך להיות מוקד שמושך הגירה למרות כל ניסיונות הגירוש, ולא נוכל לסגור את עזה והגדה כגטאות.

"התוצאה תהיה תנועה לא מכוונת של אנשים שתיצור מרחבים אפורים. אלה מרחבים שאינם מוכרים ומוסדרים, אבל גם לא לגמרי נטושים או הרוסים. עשויות להיווצר מעין פאבלות, כמו שכונות העוני בדרום אמריקה, ויש כבר סימנים לכך באזור באר שבע ואפילו בירושלים".

אזרחות שוויונית ברמה המקצועית והתכנונית

גדר ההפרדה
רויטרס

הסכנות שאורבות לחברה ולמרחב הישראלים מוחשיות. לא ברור אם לממשלה ולציבור יש נכונות להשקיע את המאמצים הנדרשים כדי להתגבר עליהן. דווקא הגיוון האדיר של קהילות, תרבויות ותפישות עולם, שכיום הוא בסיס לפערים ולמתחים, יכול להפוך לכוח שיזניק את החברה קדימה.

"אני רוצה שלום והחזון שלי הוא שתי מדינות לשני עמים, אבל ועידות מדיניות לא הביאו אותנו לשום מקום", אומר חסון. "לעומת זאת, הדרך הפרקטית של מפעלים משותפים יכולה ליצור תמריצים להגיע לשלום ולספק את הדיווידנדים שיהפכו אותו לבר קיימא. תהליכים מתחילים בכלכלה ובחברה, ולאט־לאט מתפתחים ויכולים לתמוך בהסכמים פוליטיים".

חסון מבקר אנשי מקצוע שמתמקדים בתחזיות קודרות: "כמתכננים, אסור לנו לומר שהמצב עכשיו רע, אבל בעתיד יהיה הרבה יותר גרוע. תכנון צריך ליצור אלטרנטיבות, ולהציע אותן כתחליף לבעיות של המציאות הקיימת. אלה אתגרים שאפשר לפתור אבל הם דורשים מחשבה מראש. אצלנו תהליכי תכנון מתמשכים על פני עשור במקרה הטוב, כך שעד 2048 יש זמן לשני פרויקטים לאומיים לכל היותר".

יפתחאל אומר כי "הפתרונות אינם מסובכים בהכרח. יש מושגים כמו אזרחות עירונית, שקובעת שכל מי שגר במקום מסוים הוא שווה, בלי תלות במעמד לאומי או אחר. למשל, לכל 100 ילדים צריך להיות גן, לכל 1,000 ילדים צריך להיות בית ספר, בכל דירה צריך להיות 16 מ"ר לאדם. די קל לאכוף תנאים בסיסיים כאלה בצורה שוויונית. נכון שהדילמות על זהות התושבים שייכנסו למדינה הן מורכבות יותר.

כיכר אל מנארה, רמאללה
Getty Images

"לקראת 2048 חייבים להשתחרר מההפרדה שמסווגת ערבים בין מזרח ירושלים לעזה או לשטחי A ו–C, ומפרידה בין יהודים במועצות אזוריות חזקות לעיירות פיתוח שממשיכות להיחלש. אפשר ליצור אזרחות שוויונית ברמה המקצועית והתכנונית. השכונות של מזרח ירושלים לא צריכות להיות סלאמס, בלי קשר לפתרון הפוליטי. חשיבה אורבנית גורמת להשתלטות על כל גבעה או מאחז להיראות חשובה פחות, ונוצרת עדיפות לצמיחה וליכולת ליצור מרחב שמשרת את כולם".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות