רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"אמרתי לאשתי 'זהו, סוגרים את הבסטה'": החקלאים הישראלים נודדים לחו"ל

לכתבה
פרויקט נטפים בוייטנאם באדיבות נטפים

הענף שצמח בשולי המדבר מתברג במקום מכובד ברשימת ההישגים שקצרה ישראל ב–70 שנות קיומה ■ אבל עכשיו חקלאים עוזבים לחו"ל בין היתר בשל חובות עתק שהותירו מאחור ■ החקלאות הישראלית תשגשג - אבל בחו"ל

108תגובות

"יש במה להתגאות", מכריז מסע הפרסום שמוביל את חגיגות ה–70 למדינה, שמובילה שרת התרבות והספורט מירי רגב. אם נשאל מדגם מייצג של ישראלים במה בעצם יש להתגאות, ניתן להניח שהחקלאות והטכנולוגיה החקלאית שהתפתחו פה, בשולי המדבר, יתברגו במקום מכובד ברשימה. ואכן, החקלאות הגיעה להישגים שקשה לחלוק עליהם. בישראל פותחה טכנולוגיית השקיה שהקדימה בעשרות שנים את הצורך העולמי הנוכחי בשימוש יעיל במים, הושבחו זני פירות וירקות חדשניים שזכו לחיקויים וגניבת קניין רוחני ונרשמו שיאים עולמיים ביבולים ובתנובת חלב.

שנים רבות לפני שישראל זכתה לכינוי "סטארט־אפ ניישן", הגיעה בשורת האגטק הישראלי לפינות נידחות באפריקה ובאסיה. ואם במדינות עולם שלישי רבות עדיין יש הערכה רבה לגניוס היהודי וגישה אוהדת או לפחות אמביוולנטית לישראל, זה לא מפני שציידנו את שליטיהן בכלי משחית שבחזית הטכנולוגיה, אלא משום שנציגי חברות ישראליות, כמו תהל ונטפים, נתנו בידי כפריים בפריפריות מרוחקות כלים אמיתיים להפיק יותר קילוגרמים של חיטה, עגבניות או מלונים מכל דונם, באמצעות פחות מים ועבודה. הישראלים גם לימדו אותם לרתום טכנולוגיה מתקדמת לעבודה החקלאית הסיזיפית והמתסכלת, שכמעט לא השתנתה עד אז במשך אלפי שנים, ואיפשרו להם לעשות קפיצת מדרגה ברמת חייהם.

כל אלה קיימים עדיין, ואולי ביתר שאת. אבל סיפורה של החקלאות הישראלית והיצוא של הענף הוא כבר לא רק הסיפור השמח והאופטימי שעומד בבסיס יצוא החזון הציוני של כיבוש המדבר או אפילו בשילוב של הרוח היזמית הישראלית עם טכנולוגיה וידע חקלאי שנצברו בעשרות שנים. חקלאים ואגרונומים ישראלים עדיין מחוללים קסמים מקירגיסטאן ועד לסוואזילנד, אבל חלקם לא יוצאים לשם מהסיבות "הנכונות". הסיבות העיקריות הן חובות עתק שהותירו מאחור, תקוות וחלומות שנכזבו, ומשום שלא מעט מהם מגלים כי מי שעסק בחקלאות ב–20 השנים האחרונות הוא לא בהכרח סחורה לוהטת בשוק העבודה בישראל — 70 שנה אחרי הקמתה.
 

"הבנתי שהסיפור בישראל גמור"

כתבי TheMarker מדווחים ב-2048

אורי שטרן, 66, משדה ורבורג הוא מקרה ביניים במובן זה. שטרן ניהל עד שנת 2000 משק מצליח של פרחים וירקות בכפר השיתופי שליד כפר סבא. הוא ייצא פרחים וצמחים כמו גיבסנית וציפורן וגם פקעות ליאטריס למדינות כמו הרפובליקה הדומיניקנית שבים הקריבי — שנחשבת מגדלת פרחים משמעותית בגלל אקלימה הנוח. שטרן שיווק פרחים כמו סייפנים, חרציות ואסטר גם לשוק המקומי, ש"יש לו כוח קנייה רב ויודע לשלם".

העסק של שטרן התחיל לחרוק לקראת סוף שנות ה–90. סיטונאי פרחים רבים שנתנו אשראי ללקוחותיהם באירופה ומימנו אותו באשראי לזמן ארוך, שקיבלו ממגדלי הפרחים, קרסו והפילו עמם מגדלים רבים. "צברתי חובות של מאות אלפי שקלים בשל חובות אבודים של סיטונאים", מספר שטרן. במקביל בוטלו מכסות הייצור של תפוחי אדמה, ועל הענף השתלטו חברות גדולות כמו קואופרטיב יישובי חבל מעון של קיבוצים כמו מגן וגבולות, וחברת ברמור של משפחת מורבר. "לא ממש שקעתי משום שהבנק פרס לי את החוב לעשר שנים, אבל הבנתי שהסיפור בישראל גמור", הוא אומר.

לדברי שטרן, מתחילת העשור הקודם הוא נמצא רוב הזמן בסין. הפרויקט הראשון שלו היה עבור משרד החוץ במערב סין, והיה מחולק לשני שלבים: סיוע בהטמעת טכנולוגיות וציוד, כמו השקיה בטפטוף וקוונועים בגידולי שדה, והקמת חממות ובתי רשת לגידול ורדים, פרחי פקעות ליליות אוריינטליות, עגבניות לתעשייה ותירס במדבר טאקלאמקאן שבמחוז שינג'יאנג. זהו מדבר החולות הנודדים השני בגודלו בעולם, אם כי רכס הרים שחוצה אותו מזין במים נאות מדבר הפזורות בו.

כשהסתיים החוזה שלו עם משרד החוץ עבר שטרן לעבוד עבור חברת הזרעים גדרה, והיה אחראי מטעמה על שיווק זני עגבניות בדרום־מערב סין, במחוזות גוואנגשי ויונאן. "זה היה אזור של עוני מרוד שהחקלאים בו התקיימו מגידול אורז על שלושה־ארבעה דונמים בשני מחזורי גידול. ידענו לזהות שהחורף באזור מתאים לגידול עגבניות. היינו החברה הראשונה שעשתה את זה באזור גוואנגשי. שיווקנו את זרעי העגבניות של גדרה, שפותחו כך שיהיו עמידים לווירוס צהבון האמיר, והודות למעבר למחזור גידול אחד של אורז ואחד של עגבניות — החקלאים קיבלו פדיון שהיה גדול פי 10 מגידול האורז. מאז נכנסו חברות נוספות לאזור, וכיום מגדלים בו 300 אלף דונם של עגבניות. עד היום זוכרים לנו את זה".

חקלאים עוזבים לחו"ל בשל חובות עתק שהותירו מאחור ומשום שלא מעט מהם מגלים כי מי שעסק בחקלאות ב-20 השנים האחרונות הוא לא בהכרח סחורה לוהטת בשוק העבודה בישראל

פרויקט נוסף שהמחיש את היכולת של חברות ישראליות להתמודד עם קרקע בעייתית היה במחוז שנדונג, שסובל מהמלחת קרקעות וממים באיכות גבולית שפגעו ביבולים. הפתרון האידיאלי היה להפסיק את עיבוד הקרקע לשלוש־ארבע שנים, כדי שהגשם ישטוף את המלח מהקרקע, אבל החקלאים לא יכלו לעמוד בכך. "עברנו לגידולים על מצעים מנותקים של קוקוס, ובכך השגנו שליטה על איכות המים והצלחנו להביא ליבולים יפים של פלפל חריף", נזכר שטרן.

בשנות נדודיו הזדמן לשטרן לעבוד גם באפריקה, אבל ממנה אין לו זיכרונות טובים במיוחד. "הביאו אותי לנהל חווה של 250 דונם של ורדים בסמוך לנהר אוואש באתיופיה, שהיתה במצב גרוע. ורדים זה גידול שאם אתה מתחיל אותו רע, תתקשה מאוד לשקם אותו ותצטרך לעקור ולשתול מחדש, מה שיחייב לשלם תמלוגים של 7,000 יורו לדונם לבעלי הזן. בסופו של דבר, הנהר עלה על גדותיו ושטף את החווה, הפרויקט בוטל ואני עזבתי, אבל ממילא היה לי קשה לשאת את העוני ואת העובדה שהילדים לא הולכים לבית הספר. הסינים שונים לגמרי. גם אם הם עניים מרודים, האנאלפביתיות לא קיימת. אני זוכר שביום חג בקיץ הגעתי לפגישה בכפר. זה היה לילה של ירח מלא, כל האורות בכפר היו כבויים ויכולת לראות איך בכל בית יושבים וצופים באופרה שהוצגה בבייג'ין".

חממה נטושה במושב פצאל שבבקעת הירדן
אייל טואג

כיום שטרן עובד בחברת סולי, שעוסקת בטיפוח, הפצה ושיווק של זרעי ירקות ומבצעת פרויקטי Turn Key (אחריות כוללת) בקרב חקלאים בסין, תאילנד, הודו, קזחסטאן, טורקיה, ניגריה ואתיופיה — ואין בכוונתו לצאת לפנסיה בעתיד הנראה לעין.

ממשק אורגני בערבה לחווה באינדונזיה

פרויקטים של נטפים בהודו
באדיבות נטפים

קשה לנתק בין המספר הגדל של אנשי הערבה שפעילים בשוק החקלאות הגלובלי לבין המשבר הקשה שפקד את החקלאות בחבל ארץ זה. רפי נגב, 65, עובד כיום בחווה באינדונזיה. ניתן להניח שהוא לא היה מגיע לשם אלמלא המשבר הפיננסי הקשה שפקד את המשק שלו במושב צופר בערבה. אינדונזיה אינה התחנה הראשונה של נגב וכנראה שגם לא האחרונה. נדודיו במזרח אסיה התחילו ב–2014, לאחר שסיים עונה קשה ומתסכלת נוספת בישראל והתחזית לשנה שלאחריה היתה עגומה לא פחות.

"היצואן שלי היה כן אתי ואמר לי, 'הכל על הפנים'. דיברתי עם אשתי ואמרתי לה, 'זהו סוגרים את הבסטה'. היה ברור שאף לא אחד מארבעת הילדים יחזור למושב. לכל אחד חיים משלו. מ–2008 אני נלחם עם הבנקים. לקחתי שתי הלוואות של 800 אלף שקל ומשכנתי את הבית, אבל אחרי שנתיים ראיתי שאנחנו לא יוצאים מזה — רק שוקעים עמוק יותר", חוזר נגב לאותם ימים עגומים.

זה היה שיאו של תהליך דעיכה מתמשך שהחל עם פרוץ המשבר הכלכלי של 2008–2009. נגב, שהחזיק משק ירקות אורגניים של 50 דונם, נהנה במשך שנים מתחרות מועטה כששיווק בעיקר פלפלים לרשתות המזון המובילות באירופה במחיר מצוין של 29 שקל לק"ג, שכיסה את העלויות העודפות הכרוכות בשימוש בתשומות אורגניות כמו דשנים, והותיר רווח נאה.

היצוא החקלאי של ישראל

הצרות התחילו כאשר התפתה בעצת אגרקסקו — מונופול היצוא החצי־ממשלתי לשעבר — להשקיע 1.5 מיליון שקל בהקמת שתי חממות על שטח של חמישה דונמים לגידול פלפל מסוג רמירו, על בסיס ההבטחה שיהיה הספק הבלעדי של זן פלפלים זה. ההבטחה הופרה לטובת הקצאת מכסות למפוני גוש קטיף, ונגב, שלא השכיל לעגן את ההתחייבות בחוזה ומימן את ההשקעה מתזרים המזומנים השוטף שלו, נאלץ להתמודד עם אתגר כפול: המשבר הכלכלי גרם לדעיכת הביקוש לירקות אורגניים באירופה, כיווץ את הפרמיה שהצרכנים היו מוכנים לשלם עבור תוצרת אורגנית, והותיר אותו עם תזרים מזומנים מצומק וללא הון חוזר — מה שאילץ אותו לממן את פעילותו בהלוואות בנקאיות יקרות עד לקריסה הבלתי־נמנעת.

נגב החליט להשכיר את המשק לחברה, שבינתיים הגיעה לכינוס נכסים, ויצא לדרך חדשה כשהוא משאיר בישראל את אשתו, שהמשיכה לעבוד במשרד החינוך. הוא קיבל משרה כמנהל חווה חקלאית חדשה במחוז חוביי בסין, שעה וחצי טיסה מבייג'ין. הוא הועסק על ידי ארבעה אנשי עסקים שעשו הון בתחומי הבנייה, הרפואה והדלק, וביקשו לשפר את חייהם של הכפריים במחוז הולדתם. אנשי העסקים, שהיו עתירי כוונות טובות ואהבה לישראל ("כל המבנים בחווה נבנו באבן ירושלמית"), הבינו די מהר שהדבר היחיד שייצא להם מהפרויקט זה כאב ראש. מי שעזר להם להבין זאת היה נגב, שגילה להפתעתו כי בכל לילה בחצות יוצאת מהחווה משאית עמוסה תפוחי אדמה, וכשביקש הסברים ממנהל העבודה — ענה לו המתורגמן שהוא הוזה.

נגב הבין שאינו רצוי, והמשיך הלאה לפרויקט של הקמת משתלה של פלפל חריף באי סולווסי באינדונזיה. הוא פועל מהעיר מנדו, שמוקפת כפרים קטנים, כשבכל כפר משפחה קיבלה שתיים־שלוש חממות, שהקמתן מסובסדת על ידי הממשלה — "ואני מדריך אותם משלב השתילה ועד לקטיף". הפרויקט אמור להסתיים בסוף אפריל ואז אמור נגב, נכה צה"ל ממלחמת לבנון השנייה שעבר ניתוח להחלפת מפרק הירך, להמשיך ליעד הבא, כנראה בהודו.

הקמת מרכז הדרכה ושירותים בסנגל על ידי חברת ירוק 2000
גיורא פרל

40 דונם בעמק חפר, ארבעה נשיאים מחו"ל

רפי דיין, 61, ממושב מכמורת נחשב לאחד היזמים הפעילים בתחום הפרויקטים החקלאיים בשווקים מתפתחים. הוא החל את פעילותו בשווקים אלה ב–1991, כשהיה מנהל מו"פ בערבה — מכון המחקר של ההתיישבות החקלאית בנגב ובערבה של משרד החקלאות וקק"ל. דיין צמח בבית לא־חקלאי בכפר סבא, שמחלונו נשקפו שדות תפוחי אדמה ובוטנים, המשיך לפנימייה החקלאית בכפר הירוק ומשם לגרעין הראשון שאיזרח את היאחזות הנח"ל צופר שבערבה, ולמד לתואר ראשון ושני בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ברחובות.

הוא קיבל פנייה מחברה של רואה החשבון יאיר קרני וקבוצת קלאב הוטל של משה בובליל וניסן חקשורי, שעסקה אז בסחר במתכות, כמו נחושת ואלומיניום, במרכז אסיה — לנהל פרויקט בקזחסטאן. "הקמתי מאגר מים ובצמוד לו פרויקט של גידול ירקות בשטח פתוח, וחידוש חממות זכוכית מהתקופה הסובייטית. זה היה פרויקט לא גדול, אבל הבנתי שאני מסוגל להוביל פרויקט".

משם המשיך דיין לפרויקטים נוספים עם קבוצת קלאב הוטל בקזחסטאן, רוסיה וקירגיסטאן — כולל גידולי ירקות: עגבניות, מלפפונים, חצילים תפוחי אדמה וגם מטעים בקירגיסטאן. "עשינו פרויקטים רבים במדינות בריה"מ לשעבר וגם סחרנו בציוד, כדי להקים מיני־טחנות קמח, מטחנות בשר, מאפיות ומחלבות, בדרך כלל של חברות ישראליות, וגם היום אנחנו מוציאים מאות מכולות לשני פרויקטים בשטח 25 הקטר של חממות וציוד לרפתות של 500 פרות חולבות — שהרוב המוחלט שלהן מייצור ישראלי.

אורי שטרן

החברה שהקים דיין, ירוק 2000, ביצעה פרויקטים ב–30 מדינות — כמו קזחסטאן, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן, אוקראינה ורוסיה, וגם במדינות אפריקאיות כמו אנגולה, צ'אד, דרום סודאן וגינאה המשוונית. כיום מקימה החברה פרויקטים בסנגל, בנין, זמביה ודרום אפריקה.

הפרויקטים שבהם מעורבת ירוק 2000 כוללים הקמת רפתות, לולים וחממות, ומוצר הדגל שלה הוא מרכזי הדרכה ושירותים לחקלאים, שבהם היא מציבה טרקטורים, מחרשות ומרססים. המרכז מדריך את החקלאים, רובם בעלי שטחים קטנים של 10–50 דונם וחסרי אמצעים, לרכוש מיכון, להשתמש בכלים מכניים שהוא מעמיד לרשותם ומספק להם שירותי מוסך, וגם מקים עבורם מרפאות.

אורי שטרן: "דרום־מערב סין היה אזור עני שהחקלאים בו התקיימו מגידול אורז בשני מחזורים בשנה. היינו הראשונים לזהות שהחורף באזור מתאים לגידול עגבניות, ושיווקנו את הזרעים של גדרה. החקלאים עברו למחזור גידול אחד של אורז ושני של עגבניות — והגדילו את הפדיון פי עשרה. כיום מגדלים שם 300 אלף דונם עגבניות"

פעילות זו ממומנת בתקציבים ממשלתיים, בדרך כלל בסיוע או מימון של מלא של גופים בינלאומיים ובערבות שמקבלת ירוק 2000 מסוכנויות לביטוח סיכוני סחר חוץ, כמו אשרא הממשלתית, ומבנקים ישראליים וזרים. דיין מוביל כיום פרויקט להקמת שני מרכזי הדרכה ושירותים לחקלאים בזמביה בהיקף כספי של 84 מיליון דולר, שיימשך שנתיים.

ירוק 2000 מתגאה ב–40 דונם בעמק חפר, בין היישובים כפר ויתקין וביתן אהרון, שבהם ממחישה החברה את יכולותיה בגידול כרם יין, לול, מדגה של לברק ודיר עזים. ב–2017 ביקרו בשטחי החברה בישראל ארבעה נשיאי מדינה — מזמביה, הרפובליקה המרכז אפריקאית, סיירה לאון ונאורו.

דיין מצביע על פרויקטים שגרמו לשינוי של ממש בדרכי הפעולה, בגודל היבולים ואיכותם וברמת חייהם של החקלאים, למשל במקסיקו: "כשהתחלנו, לא היו שם בכלל גידולים בחממות. הכל היה בשטח פתוח, כולל עגבניות, חצילים ומלפפונים. בפרויקט הראשון שלנו בסינלואה ושקוליאקאן במקסיקו, הקמנו את השטחים הראשונים, ואחרי זה בגוודלחארה הקמנו עוד חממות ליצוא. כיום אין שם גידולים שאינם בחממות או בבתי רשת, וזה בא לידי ביטוי ביבול גדול ובאיכות גבוהה בהרבה. כך היה גם באנגולה. היינו החברה הראשונה שנכנסה לשם ב–2001, והקמנו לולים ופרויקטים של גידול ירקות כדי להחליף יבוא מדרום אפריקה".

פרויקט חממות זכוכית של חברת ירוק 2000 באוקראינה
רפי דיין

שנת השמיטה הובילה להפרחת וייטנאם

"אין יותר מקום לחקלאים קטנים. הם לא ישרדו כי הם לא מסוגלים לממן את ההשקעות בציוד והוצאות התקורה. אי־אפשר להקים בית אריזה, לרכוש טרקטור ומחסנים ולממן את הלוגיסטיקה בצורה רווחית במשק של 30 – 40 דונם"

חקלאי נוסף, 51, שאינו מעוניין בפרסום שמו, חיפש מקום עבודה חלופי בשנת השמיטה שהשביתה את המשק שלו בערבה. הוא מצא עבודה בחברת נטפים כמדריך גידול בפרויקט בווייטנאם, שבו גידלו מלונים, מלפפונים וגם גידולים הידרופוניים (במצע מנותק מהקרקע) כמו חסות, בזיליקום ותבלינים. פרויקטים מסוג זה נחשבים מקדמי מכירות לציוד ההשקיה שנטפים מייצרת, משום שתוצאותיהם המצוינות ממחישות לחקלאי את התועלת ששימוש בטכנולוגיה וידע חקלאיים מתקדמים עשויים להביא לו במונחים המוחשיים ביותר: יבול לדונם, איכות ומחיר.

השינוי בצורת העבודה ובתוצאותיה היה דרמטי. הידע והטכנולוגיה שהביאה עמה נטפים חוללו מהפכה בדרך החשיבה ובגישה של האגרונומים שנחשפו אליהם. "נטפים הכניסה לווייטנאם גידול הידרופוני, שיטת חישוב דשן, מים וקרינה — את כל הטבע אתה מוריד למדדים, שהחקלאי יכול לעבוד אתם ולשפר את היבולים. נתנו להם מדדים על פי מפתח הערבה, ואמרנו לחקלאים המקומיים שנוכל להגדיל את היבול שלהם פי חמישה עד עשרה. הם לא האמינו, וביקשו שנתחייב לכך. חשבתי שזה מטורף ושיקשקתי — ידעתי שאף אחד לא יתבע אותי, ובכל זאת אני הנציג של נטפים שעומד מול החקלאים. בסופו של דבר עמדנו ביעדים והחברה שעבורה ביצענו את הפרויקט לא היתה ערוכה לוגיסטית לגידול החד ביבולים.

"הפרויקט היה חוויה פוקחת עיניים גם עבור האגרונומים המקומיים שהיו מעורבים בו. אחד מהם עבר לעבוד בצרפת, אגרונומית אחרת רכשה שטחים חקלאיים והשקיעה סכום גדול במונחים וייטנאמיים בגידול אבוקדו", מספר החקלאי.

הוא מדבר בהתפעלות על הישגיה של החקלאות הישראלית בשיפור חייהם של חקלאים בווייטנאם ועל ההצלחות המסחריות של חברות ישראליות בתחום החממות, כמו תשובה חממות ועזרום חממות, ושל פלמיקס בתחום המצעים המנותקים. אבל באותה נשימה מספר בעצב על החממות השוממות במושבי הערבה ובחבל לכיש, שבהם חיים ידידיו הוותיקים: חקלאים שמצאו עצמם בגיל 45–50 ללא פרנסה, וכשאיש בישראל לא זקוק לשירותיהם — נאלצו לעשות הסבה מקצועית ליצואני ידע חקלאי.

רפת בניגריה שהקימה ירוק 2000
רפי דיין

הישראלים מחזירים את צעירי הודו לשדות

ארנון רוזנבאום, 40, סמנכ"ל פיתוח עסקי בנטפים, הוביל את אחד הפרויקטים האגרו־טכניים הגדולים של חברות ישראליות בשנים האחרונות: פרויקט ההשקיה בטפטוף הגדול בתולדות אסיה, במחוז באגלקוט במדינת קרנאטקה שבהודו. הפרויקט היה כרוך בהובלת מים לאזור בשטח 117 אלף דונם וחלוקתו ל–6,000 חקלאים באמצעות מערכות השקיה בטפטוף, שסיפקו גם יכולות דישון, הדברה ובקרה.

הפרויקט של נטפים וחברת ההנדסה ההודית Megha, בהיקף כספי של 60 מיליון דולר, בוצע בין 2012 ל–2018 והחליף פרויקט קודם בשיטה שהתמקדה בהובלת המים באמצעות משאבות בתעלות מנהר קרישנה, אבל בלי שליטה מרכזית על חלוקתם ובלי העברת ידע והטמעת טכנולוגיות — ועל כן הביא לכך שהחקלאים במעלה התעלות משכו את חלק הארי של המים, והשיפור ביבולים היה לא מהותי.

כחלק מהפרויקט של נטפים הוקמה חוות הדגמה לגידול עגבניות, מלפפונים, בצל ומטעים. החווה עסקה גם בהדרכה אגרו־טכנית ובהכשרה לחקלאי האזור, כולל בחירת תוכנית ההשקיה: כמות ועיתוי ההשקיה, בחירת תוכנית הדישון והטיפול במזיקים על פי חוזה לחמש שנים. 70 אנשי נטפים, מרביתם מקומיים שעברו הכשרה, גם תפעלו ותחזקו את מערכת ההשקיה.

רכיב זה, אומר רוזנבאום, היה קריטי להצלחת הפרויקט. הוא בלט בהיעדרו בכמה מדינות אפריקאיות שבהן חוסר בתקציבים מנע מאנשי נטפים להגיש תמיכה שוטפת בפרויקט לאחר הקמתו, וגרם לכך שהגידול ביבולים היה מתון יחסית.

לדבריו, הפרויקט ב–Ramthal הביא להכפלה ושילוש של היבולים, כתוצאה ממעבר ממחזור גידול אחד לשלושה מחזורי גידול בשנה ויישום שיטות מתקדמות של השקיה, דישון וניהול חקלאי. לפרויקט היתה השפעה לא רק על עלייה חדה בהכנסה הישירה של החקלאי, אלא גם על חיי המשפחה של החקלאים, על ניהול הזמן שלהם ועל יכולתם לייצר לעצמם תעסוקה ומקור פרנסה נוסף, במקביל לעיבוד השדות.

ביצוע הדישון וההשקיה באמצעות מערכת מרכזית אחת החליף דישון ידני ברחבי השדה והובלת מים באמצעים פרימיטיביים בשנות בצורת. הניהול האפקטיבי יותר יצר מעגלי תעסוקה נוספים סביב הפרויקט: מוסכים מרכזיים, מרכזים למכירת דשן ומסעדות איפשרו לחלק מהחקלאים לשלוח את ילדיהם לאוניברסיטה — ועוררו מחדש את התיאבון של הילדים לחזור לכפר ולהשתלב בעבודה החקלאית. "הניסיון שלי באסיה ובאפריקה לימד אותי שכאשר בני הדור הצעיר מזהים שבחקלאות יש מרכיב של תחכום ושימוש בטכנולוגיה — זה מושך אותם משום שכבר לא מדובר בעבודה ידנית ואפרורית", הוא אומר.

שטחים חקלאיים בעין יהב
אייל טואג

עבר מזהיר, הווה אפור — ועתיד לא ברור

גורמים רבים חברו לירידה ביצוא החקלאי מישראל ולפגיעה ברווחיות ענף החקלאות בעשור האחרון. היחלשות היורו, המטבע שבו נקובים 80% מהיצוא החקלאי, ביחס לשקל; ריכוזיות גוברת של צינורות ההפצה והשיווק, שבאה לידי ביטוי בגידול חלקן של רשתות השיווק בשוק המזון והשתלטות מספר קטן של סיטונאים על המסחר בירקות ובפירות; התייקרות התשומות החקלאיות בקצב מהיר מהתמורה והתגברות התחרות בשוקי היעד, בשל גידול ביצוא משווקים מתפתחים. האם לנוכח המגמות השליליות יש עתיד לענף בישראל?

החקלאי אורי שטרן מאמין שיש עתיד לחקלאות בישראל, אבל בנישות מתוחכמות יחסית כמו חקלאות הידרופונית לגידולי עלים, חסות ונבטים, המבוססת על גידול במצע מנותק מהאדמה, חסכונית במים ובדשנים, חשופה פחות למזיקים ועל כן מונעת נזקי גוף שנובעים משימוש בחומרים מסוכנים. "גידול הפרחים בישראל דעך משום שאיבדנו את כושר התחרות בשוק הגלובלי. גידול הפרחים עבר לאזורי אקלים שמתאימים יותר לגידולים אלה, כמו קניה ואתיופיה, ושכר העבודה היומי בהן הוא דולר אחד, לעומת 60–70 דולר בישראל.

"זה גם מה שקרה עם הפלפלים, משום שלאזור הגידול המתחרה העיקרי בישראל, אלמריה בספרד, יש יתרון לוגיסטי משמעותי בכל הקשור להובלת הפרי לשווקים הרגישים לאיכות ולטריות במערב אירופה. גם כשאנחנו מנסים לפתח את רוסיה ומרכז אסיה כשוק חלופי עיקרי לגידולים כמו ירקות ותפוחי אדמה, אנחנו נתקלים בתחרות קשה מטורקיה. זה חבל, כי יש לנו ידע, טכנולוגיה וזנים מצוינים, ומגדלים מצוינים", הוא אומר.

שטרן סבור שהעתיד ארוך הטווח של החקלאות בישראל תלוי במידה רבה בשיפור המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון. "באזור הזה יכול להיות לנו יתרון בפרויקטים במדינות כמו סעודיה, מצרים וירדן. אני לא רואה כיוון אחר", הוא מתריע.

חממות נטושות בישוב פצאל
אייל טואג

החקלאי רפי נגב אינו צופה עתיד ורוד לענף הישראלי. "אתה רואה את זה ביתר בהירות כשאתה בחו"ל. שכר העבודה ומחיר הדלק לא תחרותיים פה, ובניגוד לישראל — ממשלות מסבסדות את הרכיבים היקרים יחסית, כמו חממות. אני לא חושב שהיצוא החקלאי הישראלי יחזור בימי חיי לימי הזוהר שלו. המשבר הכלכלי של 2008 גרם להסטת היבוא האירופי של סחורות חקלאיות לא רק מישראל, אלא ממדינות נוספות כמו מרוקו והולנד — למדינות באפריקה ובמזרח אסיה.

"ישראל לא יכולה להתמודד עם רמת המחירים במדינות אפריקה ומזרח אסיה לא רק בגלל שכר העבודה, אלא גם בשל מחירי תשומות אחרות — דלק, ניילון, דשנים, זרעים ושתילים. אפילו זרעים מישראל זולים יותר מחוץ לישראל, בדיוק כפי שהיה עם הקוטג'. המחיר של הדלק, שנהפך למס בישראל, הוא דוגמה בולטת לכך", מדגיש נגב, שמציין כי באינדונזיה מחיר הדלק הוא 1.8–2.0 שקלים לליטר, והמים ניתנים לחקלאים בלא תשלום.

רפי דיין, בשונה מרוב החקלאים, לא פנה לשוקי האגרו במדינות העולם השלישי בגלל מצוקה. אולי זאת הסיבה שאינו שותף לדעה שהחקלאות הישראלית איבדה את היתרון היחסי ואת כושר התחרות. "לא איבדנו את ההגמוניה. אין מדינות שיש להן רמה טכנולוגית בחקלאות כמו ישראל — בעיקר ברפתות, לולים, חממות לאזורים טרופיים, חצי־מדבריים ומדבריים, למעט הולנד, שמחזיקה בטכנולוגיות המתקדמות בעולם בתחום חממות הזכוכית.

"מה שקורה בחקלאות בישראל זה תהליך מואץ של קונסולידציה. הדבר בולט ברפתות ובלולים, ובעיקר בירקות. אין מקום יותר לחקלאים של 30–40 דונם. הם לא ישרדו כי הם לא מסוגלים לממן את ההשקעות בציוד ואת הוצאות התקורה. אי־אפשר להקים בית אריזה, לרכוש טרקטור ומחסנים ולממן את הלוגיסטיקה בצורה רווחית במשק של 30–40 דונם. זה נכון גם לגבי ענף הלול. 2,000 תרנגולות מטילות מספקות הכנסה יפה, אבל אתה רואה יותר ויותר בעלי לולים קטנים מוכרים את המכסות, והענף עובר לשליטת מגדלים עם 200, 300 ו–400 אלף מטילות, כמו דוידי, גליקסמן ואסף חן ממושב זכריה.

"גם ענף הפלפלים, שמפרנס מאות משפחות, ימשיך להניב הכנסה, אבל רק לחקלאים עם 100 דונם לפחות. חקלאי גדול ישרוד גם אם המחירים לא יהיו גבוהים, משום שיוכל להציע מגוון זנים, צבעים ומוצרי נישה".

חממה נטושה במושב מגן
אייל טואג

הרשמה לניוזלטר

TheMarker-הירשמו עכשיו ותקבלו מדי בוקר את הכתבות הכי מומלצות ב

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות