״אם אי אפשר לחסל את העוני, נחסל את המשטר״ - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"שום כוח לא ירתיע אותי במלחמה הזו - גם לא מכות רצח במשטרה"

מי היה אריק מולר ומה קרה לחברה שהקים? מי אמר "אם אי אפשר לחסל את העוני נחסל את המשטר"? ומה היה גובה הקנס שקיבלה לאה רבין?

התחל  
  • <

    2 מתוך 8

    >

    ״אם אי אפשר לחסל את העוני, נחסל את המשטר״

    [

    1971 תולדות המחאה החברתית בישראל מתחילות בקיץ 1959, בעיר התחתית בחיפה. ואדי סאליב היתה שכונת עוני של עולים, בעיקר מצפון אפריקה. הם גרו בבתים שמהם גורשו וברחו תושבים ערבים ב–1948, בתנאים קשים, עם תעסוקה מועטה ומערכת חינוך כושלת. סביבם, ישראל כבר עברה מהצנע לתקופה של שגשוג יחסי, ולא רחוק מוואדי סאליב הושלמה הקמת הכרמלית.,

    ההפגנות פרצו בעקבות שמועה, שלאחר מכן התבדתה, על הריגתו של אדם שסירב למעצר משטרתי. האירועים כללו חסימות כבישים, יידוי אבנים והצתה של מועדון מפא״י. בממסד השלטוני רווחו הטענות כי מדובר ב״התפרעויות מאורגנות היטב״ וב״מחתרת״. בדיון בנושא בממשלה, התייחס שר האוצר לוי אשכול לעולים ממוצא מזרחי כאשר אמר: ״נדע איזה ג׳ונגל הכנו לעצמנו״.,

    בוועדת חקירה שהוקמה בעקבות האירועים העיד אחד ממנהיגי המחאה, דוד בן הרוש: ״לא היתה שנאה, אלא התמרמרות. לא שנאו את האשכנזים, אלא את מה ששולט עליהם ולא נותן להם את המגיע. זוהי יד המפלה בין אחד לשני, תמיד לרעת החלש״.,

    רצף של פערים על רקע עדתי ויחס גזעני מצד הממסד נמתח מאירועי ואדי סאליב אל תנועת הפנתרים השחורים שהוקמה כעשור מאוחר יותר. הפנתרים החלו לפעול בשכונת מוסררה, שהיתה עד 1967 על קו התפר עם ירושלים המזרחית, ומאפיינייה החברתיים והפיזיים דומים לאלה של השכונה החיפאית.,

    יוזמי מחאת הפנתרים, שכללו את תושבי השכונות לצד פעילי שמאל משכבות מבוססות יותר, היו מודעים לאפליה המתמשכת ולאופן שבו דוכאו במהירות ההפגנות בוואדי סאליב, תוך הכחשת קיומה של מצוקה חברתית. לכן הם בחרו בעמדות מתריסות ונחושות יותר, יזמו הפגנות בכל רחבי הארץ ועוררו הזדהות והערצה לצד זלזול ועוינות.,

    באוגוסט 1971 נערכה הפגנה ששיתקה את מרכז ירושלים לכמה שעות ונחשבה למפגן עוצמה משמעותי לפנתרים. המפגינים נשאו ארונות קבורה שעליהם נכתבה המלה ״אפליה״, ובין השלטים שהניפו נכתב ״מדינה אשר חצי מתושביה מלכים והחצי השני עבדים״. אלפי המפגינים פוזרו בכוח שוטרים שכלל סילוני מים שהותזו לעברם.,

    שבוע מאוחר יותר, בזמן שהם מסתתרים מפני המשטרה, פירסם אחד ממנהיגי הפנתרים, סעדיה מרציאנו, הודעה שבה נאמר: ״דפוקי ישראל פונים אלינו. שום כוח בעולם לא ירתיע אותי במלחמה הזו. לא השמצות העיתונאים, לא מכות רצח במשטרה ולא מצוד שתערוך עלינו משטרת גולדה. אם במסגרת משטר האפליה הקיים אי אפשר לחסל את העוני והקיפוח — נחסל את המשטר״. גם הפעם המחאה דעכה בהדרגה, אף כי הותירה אחריה הד פוליטי וציבורי שנמשך עוד שנים ארוכות.]

  • 4 מתוך 15

    מוקדם יותר הודיעו חברי הסיעה כי לא ישתתפו בדיונים ובהצבעות עד לפיטוריו של רמי סדן, יו"ר חדשות 10 הנכנס. בש"ס מבהירים: ההצבעה הייתה חד פעמית - החרם יימשך

    4 מתוך 15

    לתפריט הראשי >>

    שלח במייל
  • רוצים להמשיך לקרוא?

    לחצו כאן לרכישת מנוי ב-₪4.90 בלבד לחודש הראשון