היזהרו: המעקבים עלולים להישאר גם אחרי הקורונה

אפשר לגלות הרבה עלינו על ידי מעקב אחרי הטלפון הסלולרי שלנו ■ אנחנו רוצים למצות את הטכנולוגיה כדי להילחם בקורונה, אבל לא לסיים כמו דיסטופיה ממותחן מדע בדיוני

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הפגנה נגד מדיניות הממשלה במשבר, בתל אביב. מידע הוא כוח
הפגנה נגד מדיניות הממשלה במשבר, בתל אביב. מידע הוא כוחצילום: תומר אפלבאום

כאשר ממשלות, ובתוכן ממשלת ישראל, רוצות להילחם במגפה רחבת ממדים, הן פונות לכל מה שנמצא בארסנל הכלים שלהן. אחרי הכל, השנה היא 2020 ואנחנו לא רוצים להילחם כאן באותם כלים שבהם ניהלו את המאבק בשפעת הספרדית לפני 100 שנים.

כיום מדובר ברשתות מעקב נרחבות, בניתוח והצלבה של מאגרי מידע עצומי ממדים, בניטור המיקום שלנו באמצעות הטלפון הסלולרי ובזיהוי פנים מבוסס בינה מלאכותית. כשמדובר בהצלת חיים, זה הגיוני ומתבקש. אבל גם תוך כדי הדרמה חשוב להבין מה יקרה אם נשתמש בטכנולוגיה באופן לא מבוקר.

כאשר מקיימים מעקב אחר המיקום שלנו דרך הטלפון הסלולרי, אפשר לגלות כל מיני מקומות שהיינו בהם ופגישות שקיימנו, חלקם כאלה שלא היינו רוצים לפרסם. זאת ועוד, אפשר לקחת את מספר הטלפון ולהצליב אותו עם מאגרים שיכולים לתת את השם של בעל המנוי, לבדוק במאגר רשות האוכלוסין מה גילו או להיכנס למאגרי קופות החולים ולדעת אם יש לו מחלות רקע - מה שהופך אותו לקבוצת סיכון. וזה כבר קצת יותר מטריד.

מידע הוא כוח. ממשלות (כמו גם גופים פרטיים) שיחזיקו בהרבה מידע, יהיו בעלות כוח. החשש הוא שאירועים היסטוריים גדולים יכולים להיות מנוף לקפיצות מדרגה בניסיונות לאסוף מידע ולייצר ניטור של ההמונים. אירועי 11 בספטמבר 2001 בארה"ב הובילו לכך שרשתות האינטרנט והתקשורת נהפכו למפעל הריגול הגדול ביותר בהיסטוריה. העומק, הרוחב והסכנה התבררו רק עשור אחר כך. ואכן, ב–2015 החלו להטיל מגבלות על איסוף המידע ואופני השימוש בו. גם המשחקים האולימפיים בבייג'ין ב-2008 היו עליית מדרגה בשימוש באמצעי מעקב על האוכלוסייה הסינית. בימים אלה, עם התפרצות מגפת הקורונה, סין עלתה בדרגה נוספת, לא רק בניטור טלפונים אלא בשימוש במערכות זיהוי פנים.

כל עליית מדרגה כזאת יוצרת סביבה אקו־סיסטם טכנולוגי שמציע רעיונות ומוצרים וטכנולוגיות למעקב. כל עליית מדרגה כזאת לא מסתיימת כשהאירוע הנקודתי מסתיים, אלא נשארת אתנו לאחריו, כאילו היתה שם מאז ומתמיד. וזה מה שצפוי להתרחש עכשיו. גם אחרי שתסתיים המגפה, אפשר יהיה להשתמש במערכת שמצליבה מידע בריאותי עם מידע מבוסס מיקום ולאסור על חולי חצבת, למשל, להסתובב במרחבים ציבוריים. למה רק חולים? גם אלה שלא קיבלו חיסון לשפעת. אפשר יהיה כמובן לשתף את המידע עם המשטרה ולראות איזה עבריין לא מחוסן. מדוע להסתפק בזיהוי המקום דרך חברת הסלולר? למה לא לחייב את גוגל למסור דאטה? לחייב אנשים למסור את הסיסמאות שלהם כדי לעקוב אחריהם דרך ווייז? דרך אפליקציות אחרות כמו מוביט? ומה רע בחברות שיכולות לזהות באמצעות מצלמות מי הולך בלי מסכה? או אולי למי מתוך ההמון יש חום גוף גבוה?

נראה לכם דיסטופי? היכנסו לאתר חברת SenseTime. בחודשים הקרובים נראה הרבה חברות טכנולוגיה שיהפכו לחברות "מתן שירותים חכמים למניעת מגפות".

עכשיו הדבר בידינו: האמצעים שנתפוש עכשיו כקבילים, סבירים ובלתי נמנעים, ילוו אותנו בהמשך. כל מדינה וכל חברה יצטרכו להחליט מהי רמת המעקב שהן מוכנות להכיל. הנה, באירופה לא מוכנים להשתמש בכל איסוף מידע ומכפיפים את עצמם גם בזמן החירום לתקנות הגנת המידע האירופיות. גם במדינות אחרות, כמו טייוואן וסינגפור, שבהן נאסף מידע וגם הוצלב, הוא לא הועבר לשירותים החשאיים כמו שמבקשים לעשות אצלנו באמצעות שימוש בשב"כ.

אנחנו רוצים למצות את הטכנולוגיה כדי להילחם בקורונה, אבל לא לסיים כמו דיסטופיה ממותחן מדע בדיוני נחות.

לכן יש צורך בהסברה ובשקיפות כלפי הציבור לגבי הצעדים הננקטים; יש צורך בפיקוח ובקרה על השימושים הטכנולוגיים השונים: במה משתמשים, למי יש גישה למידע, איך מאבטחים אותו ואיך גם מוחקים אותו כשהגלים יירגעו והקורונה תהפוך לזיכרון רחוק.

ד"ר שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker