הרגע לפני שהכל התפוצץ לי בפנים - ולמה אתם צופים בפרק הכי מרגש בהיסטוריה - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דור ה-Y, המונולוגים

הרגע לפני שהכל התפוצץ לי בפנים - ולמה אתם צופים בפרק הכי מרגש בהיסטוריה

רפאלה גויכמן מתגעגעת לימים שבהם כל התשובות היו אצל ההורים שלנו, כשהם היו הגוגל והאלוהים של האמת והידע

22תגובות
רפאלה גויכמן

רפאלה גויכמן. בת 36, רווקה, כתבת ב–TheMarker. מתגוררת בתל אביב אבל חולמת על קרית ים סיטי

כמו כל אחד מבני הדור שלי, אני הכוכבת של הסרט שבו אני חיה, וכרגע אני נמצאת בשלב שבו העלילה מסתבכת. בחלק המאוד ארוך הזה אני, הגיבורה הראשית, עוד רגע מביאה את הנוקאאוט באיזה קרב ענק נגד הרעים, רושמת ניצחון ואז חיה בעושר ובאושר עד 2060 וצפונה. כמובן שבחיים זה טיפה פחות זוהר באמת: רווקה בת 36 בזוגיות און ואוף, שרבים רוצים לדעת מה שלום הרחם שלה. חכו רגע, תנו לי שנייה, יש לי עוד קצת, וזה הסרט שלי.

בתור אחת שנמצאת בקצה הבוגר של דור המילניאלס, הספקתי לראות עולם שהיה לי קשה להבין אותו בזמנו כי הייתי צעירה, אבל ככל שאני מתבגרת אני נזכרת כמה האייטיז היו הרגע הזה לפני שהכל התפוצץ לי בפנים. בעצם, אולי לכולם. גדלתי בבית ממוצע, צנוע והכי שמח בעולם, הרבה הוליווד וסרטים, ספרים, טיולים, ים, מוזיקה ברקע, ציורים, רמיקוב וקומודור, והורים נהדרים שהביאוני עד הלום בדם, יזע ודמעות, בדגש על הדמעות. ההורים שלי, שעלו לישראל מבריה"מ דקה לפני שנולדתי, הביאו עמם רוח אחרת מזאת שנשבה סביבי. סובייטים ציונים שרואים בפעם הראשונה מה זאת דמוקרטיה ומדפים בסופר שמלאים באוכל.

רפאלה גויכמן, מונולוגים, פרויקט דור ה-Y - דלג

את האימפריה שלהם הם בנו בעשר אצבעות, בלי הורים שעזרו להם, בלי סל קליטה (ההורים שלי פיספסו בעשור את העזרה מהמדינה) אבל עם ים של מוטיווציה. היתה שם עבודה קשה שמבוססת על אהבה ענקית והבנה הדדית — ממש כמו בסרטים עם הקלישאות של "נגד כל הסיכויים". גדלתי בבית שהיה בו שפע של אהבה וכשאי־אפשר היה לקנות משהו, הסבירו לי למה לא צריך. בשלב מסוים למדתי לא לבקש כל דבר, לא כי לא יכולתי, כי לא באמת הייתי צריכה. ההורים שלי היו נטע זר בקפיטליזם שהזדחל בשנות ה–90 לכל בית בישראל, גם לכאלה שידם לא היתה משגת. אבל אני לא הייתי חלק מתרבות הצריכה. את המקדונלד'ס הראשון שלי אכלתי בצבא.

אחרי הצבא, קרית ים לא חיכתה לי. ככה זה. הפריפריה לא מחכה לאף אחד. הייתי רוצה להשאר במקום שגדלתי בו, צמוד לים, עם חברי הילדות, עם הנוחות שהורים מספקים. החיים שלי היו הרבה יותר קלים אם הייתי נשארת קרוב אליהם, עובדת, חוסכת ולא משעבדת את המשכורת שלי לשכירות מופקעת בעיר היחידה בישראל שאני מרגישה בה באמת בבית. להתרחק מההורים היה קשה, אבל תל אביב מנחמת. יקרה כל כך ונעימה. הכל פה כל כך ניו יורק — בעיקר המחירים.

לשמחתי, וזאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי מהוריי, אני עדיין לא חלק מהמרוץ אחרי הכסף. גם לא חלק מתרבות הצריכה. אני לא מוציאה כסף שאין לי. אני אפילו מצליחה להשאיר קצת ליום שחור, עוד מורשת של התרבות הסובייטית שגדלתי בצלה, עם סיפורים מרתקים על התור ללחם בקישינב של 1977.

אבל באופן לא רצוני, ובחיי שנלחמתי בזה, גם אני נכנעתי לחלק מהמרוץ. האינטרנט הוליד צורך חדש ומפוקפק — להיות מחוברים. לשתף, לגגל, לעשות סווייפ, לגלול, לצלם סלפי, לחפור את התסכולים שלנו ב–600 מלה בסטטוס על החוויה הרעה מהמסעדה. הספונטניות והפרטיות התאבדו לי מול הפנים, ולחיים נכנס הפייק ניוז הגדול בהיסטוריה (שלי) — המדיה החברתית.

אחרי שברחתי מהפרסומות בטלוויזיה פגשתי אותן בכל פינה באינטרנט. קני את החולצה! קני כבר את החולצה! את חייבת את זה, כל החברות שלך קנו כזאת! נכנעתי. היי, החולצה הזאת של סטאר וורז, אני חייבת חייבת חייבת לקנות אותה. למה? לא יודעת, כי זה עושה נעים. כי דברים עושים אותנו שמחים. אפרופו סמארטפונים, אם נחזור רגע לתסריט, אנחנו כבר עמוק בתוך אפוקליפסת זומבים. אני מתגעגעת לימים שבהם כל התשובות היו אצל ההורים שלנו והם היו הגוגל והאלוהים של האמת והידע.

אבל גם הקלישאה שהחיים הם לא תוכנית כבקשתך היא נכונה. אי־אפשר לנצח את השיטה, וזאת השיטה שהכתיבו לנו הבייבי בומרס ובני דור ה–X. דור בא ודור הולך, והדור שלי כותב היום את הפרק הכי מרגש בהיסטוריה: של נשים מובילות וחזקות שיוצאות מהצל ועומדות בחזית, של היי־טק מטורף והון אנושי שמביא קצת אור למציאות הישראלית הקשה והלא נורמלית. לגמרי נקלענו לסיטואציה, כולנו, ואנחנו מפלסים את הדרך למעלה עם מה שיש.

אני מעריצה את ההורים שלי, אבל למרות הלחץ מלמעלה — לא רק שלהם — אני לא שואפת להיות כמוהם, כי זה פשוט לא מציאותי. נראה לי שרק עכשיו הם מתחילים להבין את זה. אני לא שואפת לקנות דירה, ואומרת תודה על הממלכה שבניתי — 40 מ"ר של קירות מתפוררים ומים עם חלודה שלפעמים יוצאים מהברז. אני פוחדת לבקש מבעל הבית שישפץ, שבטעות לא יעלה לי את שכר הדירה. זה מה יש ועם זה ננצח. אני עובדת בעבודת חיי, וחוץ מההורים שלי ואחי, דמויות ראשיות בסרט של חיי, אני מוקפת בניצבים הכי טובים שאני ליהקתי — החברים הכי מדויקים, נהדרים ויפים והקולגות הכי מוכשרים ומעוררי השראה שתענוג להעביר אתם ימים שלמים. וטוב לי בדרמה הקומית שמתובלת בהרפתקאות וגם במיוזיקל. בנטפליקס של החיים עצמם, עם מיליון האופציות, אני מרגישה שהאלגוריתם שלי דייק ב–95%–100%.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#