אהבתי את העבודה אבל חשבון הבנק בכה. עזבתי, הרווחתי מצוין והפכתי אומללה - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
דור ה-Y, המונולוגים

אהבתי את העבודה אבל חשבון הבנק בכה. עזבתי, הרווחתי מצוין והפכתי אומללה

יובל מרינגר תוהה: איך הגענו בגיל כל כך צעיר לנקודה כל כך מעייפת במרוץ החיים

תגובות

יובל מרינגר. בת 27, במערכת יחסים, מתגוררת בתל אביב

יובל מרינגר
יובל מרינגר

הפילוסוף גוטפריד לייבניץ אמר שאנחנו חיים בעולם הטוב שבעולמות האפשריים, אבל בעידן הנוכחי האמירה כבר לא מחזיקה מים: נחליק ימינה ושמאלה למצוא את בן הזוג הבא ונסנן מאות אחרים בדרך על בסיס רושם של שבריר שנייה, נישאר עם העין על המשמר לוודא שלא פיספסנו, ונשלם אלפי שקלים כדי להחזיק בטכנולוגיה הכי עדכנית גם אם המכשיר הקודם עדיין עובד. אני לא בהכרח נגד הקונספט — אין רע בבדיקה עצמית אם טוב לנו במקומנו ובשיפור התנאים אם אפשר — אבל אני תוהה איך הגענו בגיל כל כך צעיר לנקודה כל כך מעייפת במרוץ. האם הסלילו אותנו לשם (בטעות או בכוונה), או שאלה תכונות טבעיות שנחשפו בצורתן המכוערת בהיווצרות התנאים הנכונים?

המונולוגים של דור ה-Y

>> "השגתי המון בגיל 30, אני יכולה לקנות דירה ולהישאר עם עודף. מצד שני..."

>> צריך להתחתן כדי להסתדר בעולם

>> לא רוצים דירה בהנחה בגליל ים או בראשל"צ, רק לא להרגיש לבד

חוסר ההבנה בין הדורות הוא לא דבר חדש. לנצח ילין הדור הקודם ש"הדור הזה רקוב", אבל ההבדלים מגובים הפעם בסטטיסטיקה. אנחנו מתחתנים פחות, מתגרשים יותר, מעידים על חוסר מסוגלות לפתח מערכת יחסים רצינית וגם מחליפים עבודות בקצב מהיר יותר מקודמינו. אז איפה האינטואיציה שאמורה להיות מוטמעת בנו, שתגן עלינו מהחלטות שגויות ותאותת לנו מתי כדאי לתקוע יתד? הרי קורצנו מאותו חומר כמו ההורים, אז למה אנחנו שונים מהם בצורה כה מהותית?

עבור חלקנו הגדול, אם לא עבור כולנו, הרשתות החברתיות הן כמו תחרות פופולריות מתמשכת. ההנאה מאירוע או יציאה נמדדת בסטורי: תמונות שמיתרגמות לרגעים מעניינים שכולם צריכים לראות. הרגעים המעניינים מעידים על כך שאני מעניינת או Living my best life, כמו שמילניאלס אוהבים לומר, מסתובבת בברים הכי שווים, עם החברים הכי פוטוגניים, ותמונת "צלמי אותי כאילו אני לא מסתכלת" היא כמובן הכרחית. אתם מבינים את האבסורד בבימוי תמונה נונשלנטית מתוך רגע "אותנטי", במקום לחוות רגע אותנטי אמיתי? זה אספקט בולט של המרוץ: הניסיון להספיק ליצוק את חיינו הנפלאים לתוך אריזה גרפית מושכת עם גיפים משעשעים וכתובית שנונה. השאלה אם נהניתי ברגע המתועד פחות רלוונטית לדיון. השאלה הנכונה היא: האם כל העוקבים שלי יודעים כמה נהניתי?

דור ה-Y - דלג

המרוץ לקריירה מלחיץ אף יותר. לצורך ההשוואה, אספר שאמא שלי היתה פסיכולוגית חינוכית והתקדמה לאט ובזהירות בתוך הארגון שלה; אבא שלי זז בין משרות מדי עשור בממוצע, אבל תמיד בעולם השיווק. אני, לעומת זאת, הספקתי בשבע השנים מאז השחרור מצה"ל את רשימת המכולת הבאה: עבודה בחנות צילום, הפקת חדשות ותחקירנות, כתיבת תוכן והדרכה בהיי־טק, קפיצה קטנה ושגויה לעולם יחסי הציבור. תקופה קצרה עבדתי גם בביטחון תעופה, וכדאי לציין גם את שלל העבודות הזמניות (בייביסיטר, קופאית במרכול כשר, מורה לעברית) בזמן מגורים בחו"ל. מדובר ברזומה מרשים ומבעית כאחד, שלא הצלחתי לצמצם לעמוד ב–word.

העניין הוא שאני לא בטוחה איך מגדירים חלום מבחינה תעסוקתית: בפרמטרים של כסף, הטבות ולו"ז, או דווקא הגשמה עצמית? לתחושתי, קפצתי ממקום למקום מתוך בלבול. לפני כמה שנים, עבדתי בארגון שאהבתי עד עמקי נשמתי ולמדתי בו המון, אבל חשבון הבנק בכה; מיד לאחר מכן עברתי לעבודה מסוג אחר שמשלמת מצוין אבל אימללה אותי יותר מאי־פעם. אז איפה האמצע? תקנו אותי אם אני טועה, בייבי בומרס, אבל אני חושבת שפעם היו פחות פרמטרים — לפחות מבחינה תודעתית. אם נקשר לנקודה הקודמת, גם אני חטאתי בהשווצה במקום העבודה ברשתות חברתיות. למה? כובע. כולם צריכים לדעת שאני הישגית שיודעת גם לעשות חיים.

אם הלחצים האלה לא מספיקים, נוסיף את המרוץ לכסף. יש לי כמות מכובדת של חברים, אבל אין לי (כמעט) חברים עם חשבון בנק במאזן חיובי. החברים בעלי המאזן החיובי, אגב, לחוצים לא פחות. כולנו עובדים קשה, מ–8:00–9:00 עד 18:00 וצפונה, אז איך השעות האלה לא נהפכות לכסף זמין? התשובה אף פעם לא נעוצה בגורם אחד, וגם לא במקרה הזה: מחירי הטיסות נמוכים יותר ומשנים את הסטנדרט שהכרתי בתור ילדה. נסיעה אחת בשנה זה בייסיק ולא מספיק, לא רק בגלל הצורך להשוויץ — אנחנו באמת צריכים הפסקות תכופות יותר כדי להרגיש שפויים. במקביל, מחירי הדירות והמחיה בארץ עולים באופן משמעותי ולא צמוד לעלייה בשכר. אני לא מפחיתה מהאחריות האינדיבידואלית של כל אחד ואחת לתכנן את ההוצאות החודשיות באופן שקול, אבל שנים של ניהול אקסלים קפדניים בניסיון לגבש תקציב הראו לי שהמחירים עלו, ולא מעט. נוטים לשכוח את העבודה הקשה של הדור הנוכחי כשממהרים לבקר את ההרגלים שלו, אבל לא קל לחיות עם הלשון בחוץ.

לפני שתצעקו כמה אני מתלוננת, אסייג שלא הכל רע. ככל שהעולם מתקדם הסטנדרטים משתנים בהתאם, אבל הקדמה הביאה אותנו לנקודת פתיחה פחות החלטית ויציבה מזאת של הדור הקודם, שתמיד ידע מה הצעד הבא — צבא, תואר, חתונה, עבודה, פנסיה. איזו דרך נכונה יותר? זו שקופצת ממקום למקום בניסיון סיזיפי להגיע לטופ, או זו היציבה־בואכה־מונוטונית? אולי לדור ה–Z יהיו הפתרונים.

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#