איך הפכו שלושה ״אנשי אמון״ בכירים לעדי מדינה?

אנשי אמון של פוליטיקאי אמורים להיות אלה שהוא הכי סומך עליהם, שמכירים אתו ואת מדיניותו והשקפותיו ומוציאים אותן לפועל ■ אבל איזה מין אמון זה אם הוא קורס ומתהפך אחרי כמה ימים במעצר? ומהי בעצם משרת אמון: לעשות כל מה שהבוס מבקש בלי שאלות?

סמי פרץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
 שקד ופלמור. שרת המשפטים דווקא השאירה את פלמור שהיא מינוי מקצועי - ולא החליפה אותה במינוי פוליטי
שקד ופלמור. שרת המשפטים דווקא השאירה את פלמור שהיא מינוי מקצועי - ולא החליפה אותה במינוי פוליטיצילום: גבי הלר

החלטתם של שלושה מאנשי סודו הקרובים ביותר של ראש הממשלה בנימין נתניהו לשמש עדי מדינה נגדו היא לא רק התפתחות משפטית מעניינית לגורלו של נתניהו, אלא גם אירוע דרמטי בשאלת המינויים הפוליטיים והאישיים ובעיקר של אלה המכונים "משרות אמון".

לשרים ולראש הממשלה יש את הזכות למנות במשרות אמון את מנכ"ל המשרד, יועצים ועוזרים, ראש הלשכה, ראש סגל וכו'. ארי הרו היה ראש הסגל של נתניהו במשרד ראש הממשלה, שלמה פילבר שימש מנכ"ל משרד התקשורת תחת נתניהו כשזה שימש שר התקשורת, וניר חפץ שימש ראש מערך ההסברה הלאומי ובהמשך דובר של משפחת נתניהו. שלושת אנשי האמון האלה יוצאים כעת נגד האיש שמינה אותם וזה מעורר שאלות כבדות על משמעות המושג "משרת אמון". איזה מין אמון זה אם הוא קורס ומתהפך אחרי כמה ימים במעצר? ומהן הדרישות ממשרת אמון? לעשות כל מה שהבוס שלך מבקש בלי לשאול שאלות ובלי לעצור ברמזור אדום?

לכאורה, אנשי אמון של פוליטיקאי אמורים להיות אלה שהוא הכי סומך עליהם, כאלה שמכירים את האיש ואת מדיניותו והשקפותיו ומוציאים אותם לפועל. הדעת נותנת שאנשי אמון כאלה אמורים להיות גם אלה ששומרים על האיש שמינה אותם, מונעים מהם הסתבכויות ובעיות, ועוזרים להם לא ליפול למלכודות.

אלא שנתניהו צבר במהלך השנים רקורד לא מוצלח בבחירת אנשים. כמה מהטובים שבהם פרשו או הועזבו מאחר שלא עמדו בציפיות של ראש הממשלה. למשל, יועז הנדל שהיה ראש מערך ההסברה הלאומי וצבי האוזר מזכיר הממשלה שהתלוננו בזמנו ליועץ המשפטי לממשלה על נתן אשל שהיה ראש לשכת נתניהו והטריד עובדת בלשכה. הנדל והאוזר שעשו את המעשה האזרחי הנכון פגעו, בעיניו של נתניהו, באמון שלו בהם ועזבו. ואשל? נשאר כמובן בסביבה והעיד בכך על שיקול הדעת הפגום של נתניהו בבחירת אנשים. גם חפץ ופילבר נשארו בסביבה, נתנו יד למעשים שבגינם הם משמשים כיום עדי מדינה, ולא היה בהם את העוז, הכוח או המוסר לבלום את נתניהו ולשמש אנשי אמון אמיתיים.

ניסיונות להגדלת משרות האמון

ניתן היה לצפות שאירועים כאלה יטלטלו את המערכת הפוליטית ויגרמו לה לעשות חושבים בשאלה מי הם אנשי אמון אמיתיים ומה תפקידם. האם אנשי האמון הם אלה שמסייעים לשר/ראש ממשלה לממש את מדיניותו במסגרת כללי המשחק המקובלים, או שמא אנשי אמון הם אלה שהולכים באש ובמים אחרי אותו אדם, לא שועים לסכנות, לא בולמים אותו כשהוא חוצה קווים אדומים, ובסופו של דבר נשברים בחקירות והופכים לעדי מדינה נגדו.

אלא שממשלת נתניהו הנוכחית פוסעת מאז הקמתה בצעדי ענק לכיוון חד וברור של הגדלת מספר אנשי האמון ששרים יכולים למנות. מי שמובילה את הקו הזה היא שרת המשפטים איילת שקד, שקידמה את המהלכים למינוי משנה למנכ"ל במשרד ממשלתי ועל ידי השר ולא במכרז, ולמנות את היועצים המשפטיים של משרדים ממשלתיים באמצעות ועדות איתור ולא במכרז כפי שהיה עד כה.

הגישה של שקד אמריקאית מאוד ואף רפובליקאית. היא סבורה כי הדרך למימוש מדיניות ולהשגת משילות עוברת דרך מינוי אנשי מפתח בכירים במשרדי הממשלה על ידי השר. היא לא מסתפקת במינוי מנכ"ל כלבבה, אלא רוצה שעוד שני תפקידים מרכזיים במשרד יהיו נתונים לבחירת השר (גם אם זה עובר דרך ועדת איתור). אגב, שקד עצמה דווקא לא החליפה את מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, שמונתה על ידי קודמתה, ציפי לבני. היא מצאה אותה ראויה לתפקידה ודי מהר הן פיתחו יחסי עבודה ואמון שאיפשרו את המשך כהונתה של פלמור.

שלמה פילבר
שלמה פילברצילום: מוטי מילרוד

הטיפול של שקד בהגדלת מספר אנשי האמון שהשרים ממנים קשור לתפישת עולם שלפיה השרים צריכים לקבל את כל הכלים כדי לממש את המדיניות שלהם ובכלל זה מינוי אנשי המפתח במשרד. היא מבטאת גישה שתכליתה יצירת שיווי משקל חדש בין הפקידות המקצועית שעובדת במשרד ובין הדרג הפוליטי שמתחלף מדי פעם ומביא עמו את אנשיו. הגישה הזו מלמדת על אי־אמון מסוים של פוליטיקאים בפקידות המקצועית. זוהי נקודת חיכוך מוכרת ולא חדשה. המתח בין דרג מקצועי לפוליטי קיים באופן מובנה והוא מהווה לא פעם הסבר לשאלה מדוע מהלכים נתקעים. על פי רוב, האשמה תיפול על הדרג המקצועי. אבל יש במתח הזה תועלת משום שהוא מבוסס על הבדלי גישות והשקפות, וגם על פערים בין ידע מקצועי נצבר ובין מדיניות שמשתנה מעת לעת בעקבות חילופי שרים.

אבל פרשות נתניהו השונות מלמדות שהכמיהה למשילות הלכה כמה צעדים רחוק מדי וזה מעורר שאלות קשות על המוטיבציה של הפוליטיקאים לקבל יותר כוח. האם היא מגיעה מהצורך לקדם מדיניות שבה הם מאמינים לטובת הציבור? או שזוהי מדיניות שנועדה לשרת את השר הממנה? האם משילות היא שם מכובס להתנהלות כוחנית וחסרת בלמים ואף מושחתת?

הרי אותו סעיף מפורסם שהכניס נתניהו להסכמים הקואליציוניים, שבו דרש לקבל לידי את הסמכויות הבלעדיות בכל ההחלטות העוסקות בשוק התקשורת, הוא כולו קשור ברצון שלו לשלוט בשוק, למנוע את הצרת צעדיו של "ישראל היום" - עיתון הבית שלו, ולהעניק לו כמובן כוח ומנוף על אמצעי התקשורת בתקווה שבכך ישפיע על האופן שבו הם מסקרים אותו ואת משפחתו. הוא הציג זאת כמשילות, ומיהר להחליף את מנכ"ל משרד התקשורת הקודם, אבי ברגר, בפילבר מיד לאחר מינויו לשר התקשורת, והתוצאה ידועה. פרשת בזק וואלה הוציאה שם רע לנתניהו, לפילבר ולמושג המשילות. זה מה שמקשה על היכולת לקבל את המדיניות שמובילה השרה שקד.

לנקות את השירות הממשלתי מפוליטיקה

אמנם לא צריך לקבל החלטות על סמך תפוח רקוב אחד או שניים או שלושה שבמקרה התקבצו סביב ראש הממשלה, אבל כדי שהמהלך של שקד יתקבל ללא חשדנות, נדרש ניקוי אורוות מאסיבי בשירות הממשלתי. וכשנתניהו מנסה למנות בעיצומו של המהלך הזה את עפרה ברכה לנציבת שירות המדינה - זה מלמד ששום לקח לא נלמד. ברכה היא מנהלת אגף לביקורת ברשויות המקומיות במשרד הפנים ואין לה את הניסיון הדרוש כדי לנהל את כל כוח האדם הממשלתי ולהוביל רפורמות משמעותיות בשירות המדינה. נציבות שירות המדינה יושבת גם בוועדות איתור רבות לתפקידים מרכזיים בשירות הציבורי, ומי שעומד בראש המערכת חייב להיות דמות חזקה, בעלת ניסיון מתאים ויכולת עמידה בלחצים גדולים.

הגישה של שקד היתה יכולה להיות ראויה, אילו היינו בטוחים שהשירות הממשלתי נקי ממושחתים וממינויים פוליטיים מפוקפקים. זה לא המצב. פרשות נתניהו השונות חשפו ריקבון עמוק בתהליכי קבלת החלטות וזה מעורר חשש מפני פרשות נוספות. במצב הזה, מה שנדרש הוא דווקא מערכת של איזונים ובלמים שתמנע פרשות דומות. וזה אומר, גם הסתמכות על אנשי מקצוע שלא חייבים דבר לשר, שמכירים את החוק והרגולציה ואת מה שמותר ומה שאסור לעשות.

דריסה של הדרגים המקצועיים וקידום מינויים פוליטיים עלולה להניב תוצאה הרסנית של הגברת חוסר האמון בין דרגים מקצועיים לפוליטיים, פחד ושיתוק של הפקידות המקצועית ופוטנציאל להרחבת השחיתות. פוליטיקאים אינם מושחתים יותר מטבעם מפקידים מקצועיים, וברור שהם הדרג הנבחר לממש מדיניות. ואולם, מערכת הלחצים והשיקולים של פוליטיקאים שונה מזו של אנשי המקצוע והיא טומנת בחובה יותר מוקשים. הם חייבים לתומכים ולבוחרים, הם חייבים לשותפים קואוליציונים ולתורמים, והצורך שלהם להיבחר מחדש מנהל אותם ועלול להוביל אותם למקומות לא טובים.

יש מן הסתם פקידים בינוניים וכאלה שתוקעים תהליכים בצורה שרירותית, אבל הדרך להיפרד מהם קשורה לבעיית הבסיס של שירות המדינה: הצורך ברפורמה מקיפה להגברת המקצועיות שלה, השירותיות והיעילות. ספק אם עוד משרות אמון לפוליטיקאים יעשו את העבודה. המקרים של פילבר וחפץ חייבים לשמש נורת אזהרה מפני "הגברת המשילות" שעלולה להידרדר לפוליטיזציה והשחתה של השירות הציבורי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker