השחיתות שעלולה לרסק את המדינה - ולמה חטאי נתניהו חמורים פחות מאלו של כלי התקשורת - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השחיתות שעלולה לרסק את המדינה - ולמה חטאי נתניהו חמורים פחות מאלו של כלי התקשורת

האם בנימין נתניהו אובססיבי לתקשורת, או שמא הוא פשוט מיישם את התובנה שאליה הגיע כבר אברהם לינקולן, שטען כי "הסנטימנט הציבורי הוא הכל"?

121תגובות
ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועידת השלטון המקומי, החודש
עופר וקנין

בהיסטוריה של מנהיגים במדינות דמוקרטיות, רק מעטים זוכים לכבוד ולהערכה שקיבל אברהם לינקולן, הנשיא ה–16 של ארצות הברית, שניצח בעבור הצפון במלחמת האזרחים האמריקאית וסיים את העבדות. מאז הירצחו ועד היום, לינקולן זכה לתדמית של אדם חכם, מנהיג צבאי דגול, ואיש ישר ומוסרי. הוא בדרך כלל מופיע במקום הראשון, או לכל הפחות בין שלושת הראשונים, בכל סקר שבודק "מי היה הנשיא האמריקאי הטוב ביותר". ואולם מעטים יודעים שלינקולן גם היה ממוקד בשליטה במגזר מסוים אחד: בתקשורת.

מהירים ובלי קשקושים - חפשו TheMarker בטלגרם (להורדה באנדרואיד, להורדה באייפון)

על פי ספר מאת הרולד הולצר שיצא לאור ב–2014 (Lincoln and the Power of the Press: The War for Public Opinion), לינקולן הבהיר לשומעיו כי "הסנטימנט הציבורי הוא הכל". כבר בזמנו של הנשיא ה–16 של ארה"ב התחושה הציבורית עוצבה על ידי העיתונות: באמריקה היו אז כ–4,000 עיתונים, ששלושה רבעים מהם התמקדו בפוליטיקה. הם היו המשפיעים העיקריים על החלטת הבוחרים איזה פתק לשים בקלפיות — ובהתאם למציאות הזאת, לינקולן ניהל ריקוד אינסופי עם והבעלים והעורכים של העיתונים המרכזיים של התקופה.

הוא שיתף עיתונאים בנאומיו לאומה כדי לזכות באהדתם. היה לו במשך תקופה עיתון בבעלותו, מבלי שהציבור ידע זאת. לפחות במקרה אחד הוא השתמש בסמכויותיו כדי לעצור עורכים של עיתון. כך הוא זכה לכינוי "המניפולטור העליון", על משקל "המפקד העליון" של כוחות הצבא, והכינוי הזה אולי לא מקרי: באמצע מלחמת האזרחים לינקולן אמר פעם למקורב כי אחד מעורכי העיתונים "גורם לו נזק כמעט כמו כל צבא הדרום".

הולצר מפרט בספרו כיצד הנשיא תימרן בין הבעלים והעורכים של העיתונים, בכישרון ובהצלחה. לינקולן ידע להתעלם מהתקפות, להשתמש בכוח הפוליטי של העורכים, ואפילו לחלק משרות ממשלתיות נחשקות דווקא לעיתונאים שהיו מיודדים עמו.

תיק 4000 והאובססיה החולנית של נתניהו לתקשורת - האזינו ל"השבוע", הפודקאסט השבועי של הארץ: 

השבוע | פרק 17 | 20.2.2018 - דלג

אובססיבי או מחושב?

האם שיעור ההיסטוריה הקצר הזה מזכיר מישהו? ראש הממשלה, בנימין נתניהו, זכה לכינוי "אובססיבי" בכל הקשור לתקשורת. הראיות המצטברות מבהירות שהוא עסק בה רבות, והבחישות האלה מצויות עתה במרכז החקירות נגדו בחשדות לעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. בטלוויזיה נתניהו בחש בגורל ערוץ 10, הוא הפעיל לחצים על ערוץ 2 (לפני פיצולו), הוא ניסה לסגור את ערוץ 1, ופעל לחזק את ערוץ 20 התומך בו וגם איפשר הקמתם של ערוצים נוספים. בעיתונות הכתובה נתניהו קבע בפועל את הקו המערכתי של "ישראל היום", ניהל כמה סבבים של משא ומתן עם בעלי "ידיעות אחרונות", כפי שנחשף בהקלטות השיחות בינו לבין ארנון (נוני) מוזס, וביצע לפי החשד עסקה מפוקפקת עם בעל השליטה באתר וואלה, שאול אלוביץ'. במקביל, נתניהו מעולם לא היסס לדבר ישירות, אינספור פעמים, עם מנהלים ועורכים של כל כלי התקשורת בישראל בניסיון להביא אותם לכתוב או לשדר דברים אחרת מכפי שבחרו להציגם.

ראש ממשלת

זו ללא ספק פעילות אינטנסיבית, והלוואי וראש הממשלה היה מקדיש רבע מהזמן שבו עסק בתקשורת לייזום רפורמות כלכליות וחברתיות שהיו משפרות את רמת החיים של הציבור. אבל האם זו אובססיה?

הכינוי "אובססיבי" נתפש כסוג של הפרעה נפשית — אבל מי שמכיר את נתניהו יודע שהוא אינו משוגע. להפך: אנשים שעבדו עמו מבהירים שהוא חד, מבוקר, זהיר ואפילו פחדן, למשל כשהוא נדרש לקבל החלטות שיש בהן סיכון פוליטי או פוטנציאל לאיום על כיסאו. ההיסטוריה של שלטונו מראה שנתניהו ידע להפוך את עמדותיו ואת עורו במגוון רחב של נושאים כשהאינטרסים הפוליטיים הכתיבו זאת — לא דבר שאדם אובססיבי נוהג לעשות.

אז כיצד ניתן להסביר את הפעלתנות העצומה שלו בכל הקשור לתקשורת ההמונים? התשובה מחזירה אותנו לאמצע המאה ה–19 ולנשיא הנערץ לינקולן. כמוהו, ייתכן שגם נתניהו חושב שבמדינה דמוקרטית "הסנטימנט הציבורי הוא הכל" — ושמנהיג חייב לשלוט בתקשורת כדי לשרוד ולהישאר בשלטון.

עבור מנהיגים במדינות אוטוקרטיות השליטה הזאת מובנת מאליה, ומיושמת באלימות. השלטון מוציא מהחוק או מתנכל לתקשורת שמבקרת אותו, ומשאיר רק את התקשורת שנוחה לו. כך נעשה במדינות כמו סין, רוסיה וטורקיה. במדינות דמוקרטיות יותר, לעומת זאת, המנהיגים נאלצים לתמרן ולעבוד קשה יותר. ראש ממשלת איטליה לשעבר, סילביו ברלוסקוני, ביצע מעין "אינטגרציה אנכית" של שיטת ההון־שלטון־עיתון: במשך עשור הוא החזיק במקביל עיתון, ערוצי טלוויזיה, בעסקים, קבוצת כדורגל פופולרית — וגם בשלטון, כולל העסקת חברי פרלמנט בתאגידים שלו. בארה"ב, שנים ארוכות אחרי לינקולן, הנשיא המכהן, דונלד טראמפ, עוסק בתקשורת יותר מבכל עניין אחר, לרבות ביקורת המשתלחת כמעט מדי לילה בכלי התקשורת המבקרים אותו (למשל "ניו יורק טיימס"), ומחזקת את אלה שתומכים בו (למשל רשת פוקס ניוז).

סילביו ברלוסקוני
Bloomberg

כמו מנהיגים רבים אחרים, נתניהו אינו אובססיבי לתקשורת כמטרה בפני עצמה; הוא פשוט מעריך שכדי להישאר בלשכת ראש הממשלה עליו לשלוט, להפעיל לחצים ולבצע מניפולציות על התקשורת — על כולה, וכל הזמן. שאם לא כן, שלטונו נמצא בסכנה, ואתו גם רמת החיים שהוא מנהל, המתאימה לזאת של אוליגרך בעל נכסים של עשרות מיליארדי דולרים — ומאופיינת בארמונות, מטוסים פרטיים, צבא של משרתים ושיירות של מכוניות שחורות המפלסות עבורו ועבור בני משפחתו את התוואי מדי יום בדרך לעבודה, לפגישות ולבילויים.

נתניהו הרי יודע שלא יקבל יחס דומה בשום תפקיד אחר, בארץ או בעולם. אם בכלל, נתניהו סובל מתאוות הבצע, והוא אובססיבי לכסף הגדול ולמה שכסף גדול יודע לקנות. יש אנשים רבים כאלה.

לציבור כבר אין ציפיות מפוליטיקאים

אם מקבלים את הטענה של לינקולן ש"הסנטימנט הציבורי הוא הכל", אפשר להבין את הדחיפות של נתניהו להשפיע על התקשורת — אבל אי־אפשר לקבל את מה שהוא עשה כדי להשיג את ההשפעה הזאת. הטענה שלו ש"מותר לקבל מתנות מחברים" היא תפישה שמשחיתה את המדינה, ואם תהפוך למקובלת היא תרסק את ישראל. המדינות שבהן צריך להביא מתנה יקרה כדי לקבל שירות מפקיד, מרופא בבית החולים או משופט בית המשפט נמצאות בתחתית הדירוג העולמי של הביטחון האישי, של רמת החיים ושל איכות החיים. העסקות שערך לפי החשד עם בעלי "ידיעות אחרונות" והאתר וואלה נראות על פי החוק הישראלי כמו שוחד והפרת אמונים ברמה המשפטית, וכמו גניבת דעת ופגיעה יסודית בדמוקרטיה במישור הציבורי.

אברהם לינקולן
AP

אלא ששוב, כמו לינקולן, כדי לצאת לריקוד עם עיתון או ערוץ טלוויזיה צריכים שניים: מצד אחד את הפוליטיקאי או בעל ההון — ומהצד השני את התקשורת. בימיו של לינקולן התקשורת היתה אינטרסנטית וחסרת מעצורים בדרך ליעדים הכלכליים שלה, אך מאז עברו 150 שנה. כיום הציבור במדינות דמוקרטיות דורש מהתקשורת ומצפה ממנה להיות אחרת: עצמאית, שקופה באינטרסים שלה, בעלת עמדות מוסריות ברורות, ועומדת לצד האזרחים־קוראים־צופים שלה. לפיכך, העובדה שהתקשורת יצאה לריקודים עם נתניהו, ועשתה איתו עסקות, היא כישלון חמור שלה.

למעשה, במישור הציבורי, החטאים של נתניהו חמורים פחות מאלה של כלי התקשורת שרקדו אתו. הציבור הרי אינו מצפה להרבה מפוליטיקאים, ויודע שהם יעשו כמעט הכל כדי להגיע לשלטון ולהישאר בו. הציבור גם יודע שאנשי עסקים יעשו כמעט הכל כדי להרוויח כסף. רשימת חברי הכנסת ואנשי העסקים המעורבים בחקירות פליליות מציגה לציבור את המציאות הזאת.

ואולם הציבור לא ידע, וספק אם הפנים זאת גם לאחר חשיפת הפרטים על חקירות נתניהו, שחלק מרכזי מבין כלי התקשורת מושחתים גם הם, ושהבעלים, המנהלים והעורכים שלהם משתמשים בהם לאינטרסים כלכליים ולצבירת כוח מבלי לדווח על כך לקוראים, תוך הצגת תמונת מציאות מעוותת. למרות הציניות של רבים, הציבור ממשיך להאמין שלתקשורת יש וצריך להיות תפקיד מרכזי בביקורת על פוליטיקאים, על בעלי הון ועל מוקדי כוח. עובדה: הציבור ממשיך לצפות באדיקות במהדורות החדשות בטלוויזיה, ולקרוא עיתונים באינטרנט ועל הנייר. סקר טרי של מכון Pew בקרב 38 מדינות, כולל ישראל, מראה שהציבור מסכים באופן מוחלט (75%) עם הטענה שארגוני חדשות צריכים להגיש כיסוי חסר פניות בנושאים פוליטיים, גם אם הוא מצהיר שאינו חושב שזה תמיד מה שקורה בפועל.

בישראל, למשל, 78% מהציבור חושב שהדיווח העיתונאי הוא הוגן באירועים חדשותיים חשובים, אבל 50% חושבים כך על הכיסוי התקשורתי סביב מנהיגים ובעלי תפקידים, ורק 42% חושבים שהדיווח בתקשורת חסר פניות בנושאים פוליטיים. המסקנה די פשוטה: הציבור הנורמטיבי חושב שהתקשורת צריכה לעשות את עבודתה בעוד שהוא כבר אינו מצפה מפוליטיקאים להיות ישרים, ולכן בריקוד בין הפוליטיקאים ואנשי ההון לתקשורת — בגידת התקשורת היא החמורה והמזיקה יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#