מירב ארלוזורוב

בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט. מאז 1996, כבר יותר מ–20 שנה, כל ראשי הממשלות של מדינת ישראל היו תחת חקירות פליליות — בחשדות לקשרי הון־שלטון שונים, ואף לשוחד. ולא רק הם, אלא גם חברי הכנסת והשרים הסובבים אותם מבלים חלק גדל והולך מזמנם בחדרי החקירות של המשטרה, או בבתי הכלא.

די אם נזכיר את השר אריה דרעי; את ח"כ דוד ביטן; כמעט את כל חברי מפלגת ישראל ביתנו, ובהם שרים; וכמובן את שר הביטחון הנוכחי, אביגדור ליברמן, שאיכשהו בתו ונהגו הרוויחו מיליוני דולרים בעסקות עלומות במזרח אירופה, מבלי שליברמן טרח אי פעם לספק הסברים לציבור לנטייה של מקורביו להיהפך למיליונרים.

אין ספק שמשהו רע מאוד עובר על הפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים, וזה אף שמדינת ישראל לא עשתה את הטעות ההיסטורית שביצע בית המשפט העליון האמריקאי — והגבילה את התרומות המותרות לפוליטיקאים. הקשר המושחת של הון־שלטון, העובר דרך הצורך לחזר אחר תורמים עשירים, אינו קיים בישראל, וחרף זאת הפוליטיקאים שלנו חוטאים אחד אחרי השני בחשדות להפרות אמונים ואף שוחד.

קשה להשיב על השאלות מה גורם לפוליטיקאים שלנו להיות מושחתים כל כך, ואיך ניתן לנקות את אורוות הכנסת ולחזור לעידן של פוליטיקה נקייה יותר. כמובן, היתה רצויה תבונה רבה יותר מצד הבוחרים — שיכולים לשים דגש רב יותר על ניקיון הכפיים של נבחריו, ולא רק על יכולת הביצוע שלהם ועל תדמיתם כ"בולדוזרים". אבל את העם הרי אי־אפשר להחליף, וגם לא את הנבחרים שלו. עם זאת, מה שאפשר להחליף הוא את האיזונים והבלמים הקיימים בתוך הממשלה, כדי לאפשר לה להתחסן בפני ההשפעות המזיקות של פוליטיקאים מושחתים.

בקיצור, צריך פעם אחת ולתמיד לקרוע את מסיכת הצביעות מעל קמפיין המשילות של שרי ממשלת נתניהו — קמפיין שבאופן מופרך מונהג דווקא בידי מי שאמורה היתה להיות מגינת שלטון החוק, שרת המשפטים איילת שקד.

שקד, שר התיירות יריב לוין, שר הבינוי יואב גלנט, ח"כ דוד אמסלם — כולם תחת הרוח הגבית התומכת של נתניהו — מובילים את הטענה שנבחרי הציבור נבחרו כדי למשול, ולכן אל להם לפקידים להפריע להם בדרכם למשול. בצורתו הקיצונית, הקמפיין הזה מציג את הפקידות המקצועית בממשלה ואת שלטון החוק שבשמו הפקידות הזו פועלת, כסוג של מקלות בגלגלי הדמוקרטיה — שהרי נשמת אפה של הדמוקרטיה היא הבחירה של העם בנבחריו, כך שרצון הנבחרים הוא רצון העם, ולכן כל מי שמרסן את רצון הנבחרים בהכרח חותר תחת רצון העם. כלומר, בוגד בדמוקרטיה.

נבחרי הציבור לא עברו שיעור ראשון באזרחות

נבחרי הציבור שלנו לא עברו אפילו שיעור ראשון באזרחות, אחרת הם היו בוודאי זוכרים שבדמוקרטיה הציבור הוא הריבון, וכריבון, הציבור גם בוחר בנבחרים שיממשו את המדיניות שלהם, אבל גם קובע את כללי המשחק שבהם פועלים הנבחרים ובמסגרתם הם יכולים לממש את המדיניות שלהם. להלן שלטון החוק — שהוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

בקיצור, נבחרי הציבור בישראל התבלבלו, ומרוב נרקיסיזם הם התחילו לחשוב שהעם זה הם, הרצון שלהם קדוש, וכל מי שמעז לעמוד בדרכם הוא בהכרח בוגד — גם אם הוא פועל בשם כללי המינהל התקין ושלטון החוק.

שיאו של הנרקיסיזם הזה מתבטא בהצעת החוק ההזויה של ח"כ אמיר אוחנה (מהליכוד כמובן), שלפיה היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה ימונו בידי השרים כמשרת אמון. הצעת החוק הזאת עוררה כמובן התנגדות רבתי, שהרי לא ייתכן כי מי שאמור להיות שומר סף יהיה גם מינוי פוליטי של השר.

על תקן "שיטת העז", הצעתו של אוחנה הוחלפה בהצעת פשרה של שקד — היועצים המשפטיים יישארו שומרי סף, אבל דרך המינוי שלהם תוחלף. במקום שייבחרו בוועדת מכרזים שבראשותה עומד נציג היועץ המשפטי לממשלה — כמו כל הסמנכ"לים האחרים בממשלה — שקד מציעה ועדת איתור, בראשות מנכ"ל המשרד ועוד שני חברים שימנה המנכ"ל (כך שמובטח למנכ"ל רוב בוועדה של שלושה מתוך חמישה), כאשר ועדת האיתור כמובן רק ממליצה, והשר הוא זה שבוחר מבין המלצותיה.

בקיצור, שקד לקחה את הצעת החוק של אוחנה והלבינה אותה בדרכה המתוחכמת.היא נתנה לשרים כלי שיאפשר להם להציע כל מועמד שמועדף עליהם לתפקיד היועץ המשפטי של משרדם, ובסופו של דבר גם לדאוג לכך שהוא ייבחר — והכל תחת חותמת הכשרות של "ועדת איתור" מקצועית לכאורה. אם יש למישהו ספק עד כמה שקד היא החברה המתוחכמת והמסוכנת ביותר לשלטון החוק בממשלה, הצעת הפשרה הזאת מסירה את הספק הזה.

המופרך בהצעה של אוחנה, וגם ב"פשרת העז" של שקד, הוא התפישה כי הפקידות המקצועית בממשלה — אפילו מגיני שלטון החוק, היועצים המשפטיים של המשרדים — היא סוג של מכשול שיש להסיר בדרכם של השרים למשול. בפועל, ההפך המוחלט הוא הנכון. פקידות מקצועית, עצמאית וחזקה היא הכלי היעיל ביותר להפיכתה של ממשלה לאפקטיבית.

שרת המשפטים, איילת שקד. השרה המתוחכמת והמסוכנת ביותר לשלטון החוקצילום: אמיל סלמן

פילבר כמשל

מחקר שביצע פרופ' מומי דהן עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, בחן את האפקטיביות של ממשלת ישראל בהשוואה לממשלות אחרות בעולם. המחקר העלה שורה של ממצאים, אבל מעל כולם התנשא ממצא אחד מובהק: ממשלת ישראל היא אפקטיבית פחות, בראש ובראשונה בגלל הנטייה הרעה שלה למינויים פוליטיים.

דהן מציג במחקרו את הדילמה לכאורה של משילות מול עצמאות הפקידות: "מועמדים שנבחרים על בסיס זיקה פוליטית אינם בהכרח בעלי הכישורים הטובים ביותר, ולכן מדינות שקולטות עובדים בכירים על סמך עמדות או קשרים פוליטיים אמורות להציג אפקטיביות ממשלתית גרועה יותר. העסקת עובדים בכירים על בסיס פוליטי עלולה לפגוע באפקטיביות הממשל גם בשל פגיעה בזיכרון הארגוני בכל פעם שהשלטון מחליף ידיים. חילופי שלטון תכופים מחריפים עוד יותר פגיעה מסוג זה. עם זאת, המצדדים בגיוס עובדים לשירות הציבורי לפי זיקתם הפוליטית סבורים שאפקטיביות הממשלה תהיה גבוהה יותר אם הדרג המדיני והדרג המקצועי חולקים השקפה פוליטית דומה".

אלא שמתברר שהדילמה הזאת היא תיאורטית בלבד, מכיוון שהמחקרים הבינלאומיים מפריכים אותה. "מדינות שמקובל בהן מנגנון גיוס עובדים שמבוסס על כישורים נוטות להפגין אפקטיביות גבוהה יותר. ממצא זה הוא אחד המוצקים ביותר בעבודת המחקר הנוכחית", כותב דהן. "הבחינה האמפירית מלמדת כי יש קשר שלילי חזק ומוצק בין מדד המינויים הפוליטיים לבין אפקטיביות הממשלה. אפקטיביות הממשלה נמוכה יותר במדינות הנשענות יותר על מינויים פוליטיים".

דהן גם מציג גרף שבו ישראל נמצאת בדיוק על קו המגמה העולמי: קשר שלילי בין היקף המינויים הפוליטיים לאפקטיביות של הממשלה — כאשר ישראל נמצאת בשליש התחתון של המדינות האפקטיביות.

מדינת ישראל לא ממש זקוקה בימים אלה לקווי הרגרסיה המתוחכמים של הפרופסור לכלכלה כדי להבין עד כמה הגרף ההשוואתי הזה מדויק להחריד. מספיק להסתכל על המינוי הפוליטי של מנכ"ל משרד התקשורת המושעה, שלמה פילבר, בידי שר התקשורת בנימין נתניהו, ב–2015. מיד עם מינויו החל פילבר להפוך את המדיניות המקצועית של משרד התקשורת, ולשרת את האינטרסים של בזק.

בימים אלה מתברר בחדרי החקירות של יחידת להב 433 אם בהקשר זה המנכ"ל פעל במצוות השר נתניהו, שרצה על פי החשד לקדם את האינטרסים של ידידו שאול אלוביץ' — הבעלים של בזק ואתר וואלה, שהעניק לראש הממשלה ורעייתו סיקור אוהד. בכל מקרה, בוודאי היה כאן חוסר אפקטיביות ממשלתי מובהק, בכך שמדיניות המשרד התהפכה ב–180 מעלות בתוך חודש, ובכך שהניסיונות לקדם את התחרות בבזק נבלמו באחת. אף אחד משומרי הסף במשרד התקשורת, לרבות היועץ המשפטי של המשרד, לא הצליח לבלום את ההתנהלות התמוהה של המנכ"ל החדש.

המסקנה המתבקשת, אם כן, היא בהכרח חיזוק כוחם של שומרי הסף — הפקידים כולם והיועצים המשפטיים במיוחד — ועצירת הניסיון המתמשך לקעקע את מעמדם תחת קמפיין המשילות ההזוי. הקמפיין הנרקיסיסטי הזה אינו מקדם את המשילות כלל, אלא רק פותח פתח לגחמות פוליטיות אישיות של השרים במקרה הטוב, ושחיתות נטו במקרה הרע.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker