המכרז על הזיכיון של כיל בים המלח: האם המדינה שולפת ג'וקר - או מבלפת? - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המכרז על הזיכיון של כיל בים המלח: האם המדינה שולפת ג'וקר - או מבלפת?

המדינה משחקת פוקר עם כיל: היא הודיעה כי תערוך מכרז שיכלול מחיר מינימום על הארכת זיכיון הכרייה בים המלח - וכי אם כיל תסרב לשלם את מחיר המינימום, המדינה תיקח את מפעלי ים המלח לידיה ■ נשאלת השאלה אם לאיום הזה יש בכלל שיניים

6תגובות
מפעלי ים המלח
גיל כהן מגן

יותר משנתיים נדרשו לצוות המיוחד, בראשותו של הכלכלן הראשי באוצר יואל נוה, להגיע למסקנה שנראית כמעט מובנת מאליה: המדינה תמכור את זיכיון הכרייה של מפעלי ים המלח, שכיום שייך לחברת כיל מקבוצת החברה לישראל, בבעלות עידן עופר, במכרז עם מחיר מינימום.

הכותרת הזאת נראית מפתיעה מאוד, בעיקר בגלל היעדר החידוש שבה: המדינה תמיד עורכת מכרזים, הם תמיד מלווים בהערכה לשווי הנכס, ובחלק גדול מהמקרים המדינה קובעת שאם הצעות המחיר לא יגיעו לרף מסוים — דומה לזה של הערכת השווי — המכרז יבוטל. האם המתנו שנתיים תמימות, ואף שכרנו את שירותיו של יועץ מומחה בתורת המשחקים, פרופ' מוטי פרי, לצד הייעוץ של מנכ"ל האוצר לשעבר ירום אריאב — כדי להגיע למבנה מכרז כמעט מובן מאליו?

במידה מסוימת, התשובה על שאלה זו חיובית: הצוות המיוחד נדרש לתקופה ארוכה כל כך כדי לדון בחלופות שעמדו בפניו, ולהגיע למסקנה כי מכרז הוא אכן הגישה המועדפת למכירת הזיכיון לכריית האשלג בים המלח.

הזיכיון הנוכחי יפוג בשנת 2030, ואז תצטרך המדינה להחליט מה היא עושה עם הנכס הזה שלא יסולא בפז — לוקחת אותו בחזרה לעצמה, מעניקה אותו לזכיין חדש, או מאפשרת לזכיין הנוכחי, כיל, להאריך את זיכיונו.

לכאורה כל האופציות פתוחות בפני המדינה, ואולם בפועל המדינה שבויה בידי כיל. זאת, מאחר ששטר הזיכיון, שנכתב ב–1961, טומן בחובו את מה שנראה כזכות סירוב ראשונה לבעל הזיכיון (כיל) על פני כל מתחרה אחר. כלומר, לכיל תהיה הזכות להשוות כל מחיר שיוצע במכרז למכירת הזכיון לאחר הזכייה — ולזכות במכרז בעצמה.

זכות הסירוב הראשונה נותנת לכיל יתרון שאי־אפשר לגבור עליו. כיל מנהלת כיום את מפעלי ים המלח ויודעת להעריך טוב יותר מכל מתמודד פוטנציאלי אחר את שווי הנכס. לכיל יש גם מפעלים שמייצרים מוצרי המשך, ולכן היא יכולה לנצל את שוויו של האשלג בים המלח טוב יותר מכל מתמודד פוטנציאלי אחר. ומעל כל זאת, לכיל יש את הזכות לשבת על היציע, לבדוק את הצעות המחיר של המתחרים, ולהחליט ברגע האחרון אם היא מתמודדת על הזכייה או לא.

למעשה, כיל מכניסה בכך את המתמודדים הפוטנציאליים האחרים לתסמונת "קללת המנצח" — אם המנצח במכרז יציע מחיר נמוך, וכדאי מאוד עבורו, כיל תיכנס בנעליו ותזכה במכרז במקומו. אם המנצח יציע מחיר גבוה, מחיר הפסדי, כיל תותיר את המכרז בידיו, מה שיאותת כי הוא עומד להפסיד את המכנסיים. בכל מקרה, המתמודדים במכרז לא יכולים לצאת טוב, מה שאומר שכמעט שום גוף בינלאומי לא יהיה מטורף מספיק להתמודד במכרז.

בשורה התחתונה, המכרז הוא משחק מכור בידיה של כיל, והמדינה שבויה בידיה; שבויה עד כדי כך שבמממשלה היו מי שסברו כי אין טעם לצאת בהליך של מכרז, וכי בלית ברירה עדיף למדינה למצות את סיכוייה במשא ומתן ישיר מול כיל — עם כל הבעייתיות הכרוכה בדיונים על מכירת נכס ממשלתי, ועוד נכס גדול וחשוב כמו כריית האשלג לים המלח, עם מתמודד יחיד.

יואל נווה, הכלכלן הראשי
תומר אפלבאום

המדינה לא באמת רוצה לכרות אשלג בעצמה

כדי לחמוק מדילמת האסיר הזאת, הוקם הצוות בראשות נוה, ואף נשכרו שירותיו של מומחה לתורת המשחקים. הדיונים הביאו להחלטה העקרונית שלפיה המדינה לא תישאר שבויה בידי כיל, ותקיים מכרז בכל מקרה. עם זאת, כדי שהמכרז לא יהיה נכה, נקבע כי הוא יפורסם עם מחיר מינימום — שבפחות ממנו הזיכיון של כיל לא יוארך.

ומה יקרה אם כיל לא תציע במכרז את מחיר המינימום? זהו התרגיל הגדול של תורת המשחקים הטמון בהמלצות של צוות נוה. המדינה מאיימת על כיל במקרה כזה בכך שהיא תיקח את הזיכיון לידיה, כלומר תקים חברה ממשלתית שתיכנס בנעליה של כיל ותנהל את מפעלי ים המלח בעצמה, כפי שהיה עד להפרטתה של כיל לידי שאול אייזנברג ב–1995.

זהו הג'וקר הגדול, או אם תרצו הבלוף הגדול, במסקנות של צוות נוה. זה תרגיל מעניין, שהצלחתו או כישלונו תלויים ברצינותה של המדינה.

ראשית, המדינה מתעקשת על עריכת מכרז בכל מקרה. שנית, היא פותחת את המכרז למתחרים מכל העולם — אפילו פוטאש הקנדית, שבעבר נפסלה מפאת אחזקתה במפעלי ים המלח הירדניים, מקבלת גושפנקה להתמודד. אלא שבעבור פוטאש זה כבר קצת מאוחר מדי — משיקולים פנימיים שלה, פוטאש בחרה לממש בשבוע שעבר את מלוא אחזקות המיעוט שלה במניות כיל בסכום של 2.5 מיליארד שקל, והיא כנראה כבר אינה מעוניינת לקנות את כיל.

דבר שלישי, בהנחה שלא יהיו מתעניינים רבים מדי וכיל תישאר במשחק לבדה, הרי שהמדינה מאיימת עם חלופה של רכישת החברה בידי המדינה עצמה, כדי שכיל לא תחשוב שהיא תוכל להכניע את המדינה עם מחיר אפסי. בפועל, המדינה לא רוצה לכרות אשלג בעצמה, ולא באמת מתכוונת להקים חברה ממשלתית שתיקח את ניהול מפעלי הים המלח לידיה — היא כן רוצה לשכנע ברצינות הכוונה שלה, כי רק אז היא תוכל לשכנע את כיל להיכנע לתכתיב של מחיר המינימום. לכן המדינה משחקת פוקר מול כיל, ובודקת מי ימצמץ ראשון.

אבל אלוהים, כידוע, נמצא בפרטים הקטנים. הפרט העיקרי הוא נחישותה של המדינה בהקמת חברה ממשלתית, שתוכל לקלוט את נכסיהם של מפעלי ים המלח אליה. חלפו עשורים מאז המדינה הצליחה להקים כאן חברה ממשלתית רצינית כלשהי. בשנים האחרונות המדינה עסקה רק בהפרטה של חברות ממשלתיות, וגם בזה היא מתקשה (ראו מקרה הפרטת תעש). כדי שכיל תיאלץ לקבל את התכתיב של מחיר המינימום שייקבע במכרז, האיום של הקמת חברה ממשלתית שתיכנס בנעליה חייב להיות רציני וממשי. האם זאת משימה שממשלת ישראל יכולה לעמוד בה? ימים יגידו.

מה יקבע את מחיר המינימום?

בינתיים, כדאי להבחין בכמה פרטים מענייניים נוספים שעולים מהחלטות צוות נוה.

מחיר המינימום שייקבע במכרז יהיה כמובן קריטי להצלחתו או כישלונו. מחיר נמוך מדי ישחק לידיה של כיל ויאפשר לה לזכות מן ההפקר. מחיר גבוה מדי יאלץ את המדינה לממש את האיום של הקמת חברה ממשלתית. החשב הכללי הוא זה שיצטרך לקבוע את מחיר המינימום, וגזירת המחיר תהיה גם היא מלאכת מחשבת של תורת המשחקים.

בנוסף, חלק חשוב ממחיר המינימום יהיה מחיר הנכסים של כיל שהמדינה אמורה לרכוש מידיה בתום הזיכיון. גם את מחיר הנכסים החשב הכללי צריך לפרסם. כיל מצפה למחיר של 3–5 מיליארד דולר. המדינה ככל הנראה תציע הרבה פחות. כל הצעה שהיא תגיע ככל הנראה לדיון משפטי בין הצדדים.

גורם חשוב נוסף בקביעת מחיר המינימום הוא משטר התמלוגים שמוטל על מפעלי ים המלח. המשטר הזה נקבע על ידי ועדת ששינסקי 2, אבל צוות נוה הכניס בו שינויים קלים: הוחלט על ביטול תמלוגים על מוצרי המשך, ובמקום זאת הטלת עלות הפקה על שאיבת המים מהאגן הצפוני של ים המלח — כדי להטיל על בעל הזיכיון את העלות של הפגיעה הסביבתית בים המלח כתוצאה מהשאיבה שלו. האם השינוי הזה משרת את כיל או את המדינה?

המדינה מנסה לשכנע את כיל לבצע את כל ההתמחרויות והוויכוחים הללו עתה, ולא לחכות ל–2030. כלומר, צוות נוה מאמין שהמדינה תוכל לשכנע את כיל להקדים את המכרז להארכת הזיכיון בכעשר שנים, וזאת במטרה להקדים ולפתור את האי־ודאות האופפת את עתיד הזיכיון. בתמורה לכך יובטח לכיל שאם היא תפסיד במכרז — כלומר, אם הזיכיון יועבר לידי מתחרה אחר או לידי המדינה, לאחר שכיל תבחר שלא לממש את זכות הסירוב שלה מפני שהמחיר במכרז היה יקר מדי לטעמה — היא תקבל במשך עשר שנים דמי זיכיון לפי המחיר הגבוה שנקבע במכרז. גם זהו תרגיל יפה מתורת המשחקים, שצריך עוד להמתין ולראות איך כיל מגיבה לו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#