האם מחירי הדירות יזנקו בעקבות המהלך הנועז למלחמה בתאונות העבודה?

מגיפת תאונות העבודה מחייבת צעדים נועזים ■ צעד בולט שנכנס להצעת תקציב המדינה הוא גביית פרמיית ביטוח משתנה מהמעסיקים בידי חברות ביטוח פרטיות ■ אלא שצעד כזה עלול לייקר את העבודה בתחום, וכתוצאה מכך את הדירות ■ ועוד לא דיברנו על גבולות ההפרטה של הביטוח הלאומי

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
קריסת מנוף בבת ים
קריסת מנוף בבת ים. אוזלת יד של הממשלהצילום: מוטי מילרוד

סוד גלוי הוא ששר האוצר, משה כחלון, רואה בהפחתת מחירי הדירות את הבטחת הבחירות העיקרית שלו, וכי הוא לחוץ במיוחד לממש אותה. סוד גלוי נוסף הוא שכתוצאה מכך, כחלון מקבל לא מעט החלטות משונות. שימו לב, למשל, להצעת החוק של בנק ישראל בנוגע לשוק האיגוח — הצעת חוק מקצועית מאוד, שנוגעת בכלל להסדרת פעילות שוק ההון בישראל ומעלה אבק על שולחנו של כחלון כבר שנה וחצי, בגלל החשש שלו שמא היתר לאיגוח יביא להתעוררות מחודשת של הלוואות משכנתא.

כחלון לחוץ כל כך עד שהוא מקריב כל נושא, גם כזה שזיקתו לשוק הדיור שולית, ובלבד שלא יתעורר סיכון חדש לעליית מחירי הדירות. על רקע זה חייבים לשאול היכן היה כחלון בלילה שבו אישר את תוכנה של הצעת תקציב המדינה, מאחר שלפחות סעיף מרכזי אחד בהצעה טומן בחובו סיכון משמעותי להתייקרות של מחירי הדירות, והפעם דרך האמרת עלות ההעסקה בענף הבנייה — ההצעה לצמצום תאונות עבודה במשק.

כמו במקרה של הצעת חוק האיגוח, גם הפעם מדובר בהצעה מקצועית, שהקשר שלה לשוק הדיור עקיף בלבד, ואולי לכן חמקה משמעותה מעינו של כחלון. למעשה, עוד לפני שכחלון צריך לזנק מרבצו בשל החשש להשלכות על מחירי הדירות, כל הפעילים החברתיים צריכים לזנק כנשוכי נחש עם שאלת גבולות ההפרטה — שכן מדובר בהצעה שמפריטה באופן חלקי את ענף תאונות עבודה בביטוח הלאומי, ומעבירה 30% ממנו לאחריות חברות הביטוח.

מתנגדי ההפרטה בוודאי יזעקו חמס, אבל ייתכן שהזעקה שלהם תהיה מיותרת: למרות הכותרת הפרובוקטיבית של הפרטת ענף תאונות עבודה, מדובר בהפרטה כל כך סבוכה, עד שכלל לא ברור כי היא תצליח. כלומר, נכון לעכשיו לא ברור אם חברות הביטוח עומדות להתפעל מהזכות שנפלה בחלקן להשתתף עם המדינה בסיכון של תאונות עבודה.

הרקע להצעה ברור: האוצר צריך כסף, וההצעה אמורה להעביר חלק מהסיכון של ענף תאונות עבודה מכתפי הביטוח הלאומי לכתפי חברות הביטוח, ובפועל לכתפי המעסיקים. על פי הצעת חוק התקציב, מדובר בחיסכון של 600 מיליון שקל בשנה לביטוח הלאומי, אך ככל הנראה החיסכון יכול להגיע ל–1.5 מיליארד שקל. אלא שהכסף הוא רק חלק מהסיפור הפעם.

נזק של 10 מיליארד שקל לשנה

חלק עיקרי הוא כמובן הלחץ הציבורי על הממשלה לפעול למיגור מגיפת תאונות העבודה, במיוחד בענף הבנייה. דו"ח מ–2017 של הוועדה הבין־משרדית לצמצום תאונות העבודה חושף את הנתונים הלא־מחמיאים: ישראל שלישית במדינות המפותחות בשיעור ההרוגים בתאונות עבודה בענף הבנייה.

המיקום הירוד של ישראל בהשוואות הבינלאומיות הוא תוצאה מהידרדרות מתמשכת בכל הנתונים של תאונות העבודה: 70 אלף עובדים, שהם 2% מכוח העבודה, נפגעים מדי שנה בתאונות עבודה. 10% מהם נשארים נכים לצמיתות. מאז 2006, מספר ימי ההיעדרות מעבודה עקב תאונות זינק ב–30%, והגיע ל–2.6 מיליון יום. מספר הימים הממוצע לעובד טיפס מ–35 ל–40 יום בשנה.

כל אלה הביאו גם לעלייה חדה במספר התביעות שהוגשו לביטוח הלאומי לפיצוי בגין תאונות עבודה: מספר תביעות אלה זינק ב–3.3% בשנה בשנים האחרונות, ומספר תביעות הנכות המאושרות זינק ב–4% לשנה. העלות לביטוח הלאומי מסתכמת ב–4.5 מיליארד שקל בשנה — עלות שגדלה בקצב מסחרר של 6.7% בחמש השנים האחרונות. הנזק הכולל למשק, כולל אובדן תוצר, עלויות בריאות ועוד, גבוה בהרבה. ועדת אדם, ועדה ציבורית שבחנה את הנושא הבטיחות בעבודה ב–2014, אמדה את הנזק המשקי ב–10 מיליארד שקל בשנה.

תאונות עבודה הן ללא ספק נקודת תורפה משמעותית של המשק הישראלי, וגם אין ספק כי מדובר בנקודת תורפה המוזנת על ידי אוזלת יד ממשלתית: בשנות ה–70 וה–80, למשל, הצליחה הממשלה לרסן את הגידול בתאונות עבודה, כשנקטה במדיניות נוקשה יותר בנוגע לחובות המעבידים בתשלומים לביטוח הלאומי בגין תאונות עבודה. רק שמאז שבוטלה המדיניות הזו, שיעור תאונות העבודה חזר לגדול בקצב מסחרר.

לכן, הממשלה לחוצה לתקן את מגמת ההידרדרות בתאונות העבודה. המדיניות המתבקשת היתה להגביר את האכיפה, אבל באוצר ובמשרד הרווחה בחרו בשלב ראשון לפנות דווקא למדיניות הרתעה. איך? דרך עלויות ביטוח כמובן.

כיום, התשלום של המעסיקים לענף תאונות העבודה של הביטוח הלאומי הוא אחיד — כ–1% משכר העובד. זאת כמובן איוולת, מאחר שמעסיקים זהירים אינם מקבלים כל תמורה על מאמצי הזהירות שלהם, ומעסיקים רשלניים אינם נקנסים בגין רשלנותם. סקירה בינלאומית של ועדת קפלן העלתה כי מדובר במדיניות חריגה, מאחר שחלק גדול ממדינות העולם נוקטות מדיניות של גביית פרמית ביטוח משתנה ממעסיקים בהתאם לסיכון שלהם — הסיכון הענפי שלהם, והסיכון האישי שלהם בהתאם לפעולות הננקטות על ידם.

בכל העולם הבינו כי שיקוף הסיכון שמייצר המעסיק באמצעות פרמיית הביטוח שהוא נדרש לשלם, הוא תמריץ מצוין לשינוי התנהגות המעסיקים ולהפחתת מספר תאונות העבודה. בהתאם, גם נייר עבודה של הביטוח הלאומי מ–2012, גם דו"ח ועדת אדם מ–2014 וגם דו"ח ועדת קפלן מ–2017 ממליצים כולם לעבור לפרמיית ביטוח משתנה (דיפרנציאלית) על תאונות עבודה.

תאונת עבודה באתר בנייה בתל אביבצילום: דודו בכר

אין מחלוקת על העיקרון

על העיקרון אין מחלוקת. המחלוקת מצויה כמובן בפרטים: איך בדיוק עושים זאת. במרבית המדינות המפותחות זה נעשה באמצעות גוף ציבורי, כמו הביטוח הלאומי. בישראל, ואין דרך עדינה לומר זאת, אף אחד לא מאמין שלביטוח הלאומי יש יכולת להתחיל לבדוק כל מעסיק ולקבוע מה פרמיית הביטוח שמשקפת נכונה את הסיכון שלו. אפשר כמובן לקבוע כללי אצבע גסים, בהתאם לסיכון הענפי, אלא שכללים גסים כאלה אומרים שכל הקבלנים, באשר הם, יחטפו התייקרות ניכרת של ההפרשה שלהם בגין תאונות עבודה — בלי קשר למאמצים הננקטים על ידם אישית כדי להבטיח את בטיחות העובדים שלהם.

בקיצור, כללי האצבע אינם מנגנון נכון לתמרץ מעסיקים להשקיע במניעת תאונות עבודה. המנגנון המקצועי, זה שבוחן כל מעסיק לגופו, הוא היחיד שיכול לקדם מדיניות מניעה של תאונות עבודה, ואותו, ככל הנראה, רק חברות הביטוח הפרטיות יודעות להפעיל.

כך נולד הרעיון להעביר את ביטוח תאונות העבודה לחברות הביטוח הפרטיות, ולתת להן לקבוע את הפרמיה שהמעסיקים יצטרכו לשלם בהתאם לסיכון הענפי של המעסיק ובהתאם לפעולות מניעה שהוא נוקט. כך, החשש מכותרות בנוגע להפרטת חובתה של המדינה לדאוג לעובדיה הביא ליצירת שעטנז: ההמלצה היא להפריט רק 30% מענף הביטוח על תאונות עבודה.

לא זו בלבד, אלא גם מדובר בהפרטה משונה: חברות הביטוח יקבעו את הסיכון של המעסיק ויגבו ממנו את הפרמיה שתשקף את הסיכון האמיתי שלו. התשלום לעובד, עם זאת, ימשיך להיות דרך הביטוח הלאומי, והביטוח הלאומי הוא גם זה שיבדוק את תביעות העובדים, יאשר אותן, ויגבה מחברות הביטוח את חלקן בתביעות שאושרו על ידו.

מבנה סבוך שמייצר אינספור בעיות

המבנה הסבוך הזה, שנועד כנראה ללכת עם (הפרטה) ולהרגיש בלי (להשאיר את מרבית הסמכויות בידי הביטוח הלאומי, כדי שחלילה הביטוח הלאומי, ההסתדרות או העובדים לא יזעקו חמס), מייצר אינספור בעיות. ראשית, אנחנו שוב מחייבים את הציבור לרכוש ביטוח חובה בחברות ביטוח פרטיות, תוך ייקור הביטוח בגובה הרווח של חברות הביטוח. מי שיישא בעלות הנוספת הזאת יהיו כמובן המעסיקים. האוצר אמנם מסתמך על התקדים מענף ביטוח החובה לרכב, שבו שוררת תחרות עזה בין חברות הביטוח (ב–2016 ענף זה אפילו הפסיד), כך שלא מדובר בהתייקרות ניכרת, אבל לא ניתן להיות בטוחים בכך.

שנית, יש בו פיצול בעייתי של סמכות ואחריות: חברות הביטוח אחראיות לתשלום הביטוח, אבל אין להן סמכות לקבוע אותו, כי הסמכות לאישור תביעות נשארת בידי הביטוח הלאומי.

שלישית, הפיצול בין סמכות ואחריות עלול להביא לזינוק במחירי הביטוח שגובות החברות מהמעסיקים, וזאת פרט לרכיב הרווח שהחברות ירצו להוסיף למחיר.

רביעית, במשרד האוצר סבורים כי הצטרפות חברות הביטוח תביא להתייקרות שולית של עלות הביטוח לאותם מעסיקים שנתפסים כמסוכנים מאוד, אבל אף אחד לא באמת יודע להעריך זאת, כי עד היום חברות הביטוח לא מכרו כלל ביטוח כזה. האפשרות לזינוק בפרמיה של ענף הבנייה, ולעלייה במחירי הדירות שתנבע כתוצאה מכך, היא ממשית ביותר.

חמישית, תמיד יהיו מעסיקים שחברות הביטוח לא ירצו לבטח, ולשם כך יצטרכו להקים מאגר חובה (פול) של ביטוח למעסיקים, בתוך הביטוח הלאומי.

שישית, הביטוח הלאומי חושש שלא יצליח לגבות את הכסף מחברות הביטוח.

שביעית, הביטוח הלאומי חושש שהמעסיקים יתרגזו, מחירי הדירות יתייקרו, הפוליטיקאים יתקפלו, והתוצאה תהיה לחץ להפחית את מחירי ביטוח תאונות העבודה, תוך יצירת גירעונות בביטוח הלאומי.

שמינית, אף אחד עוד לא שאל לדעתן של חברות הביטוח, וכלל לא בטוח שהן מתלהבות מהרעיון — בעיקר נוכח הפיצול בין סמכות ואחריות.

בקיצור, מדובר ברעיון נועז, אבל כזה שלא ברור אם יש לו היתכנות. אפשרויות פשוטות יותר, כמו לנסות לשפר את הביטוח הלאומי כך שיוכל לנהל ביטוח דיפרנציאלי כזה בעצמו, או העסקה של חברות הביטוח כקבלניות משנה של הביטוח הלאומי תמורת עמלה, ובלי מעורבות בביטוח עצמו — לא נשקלו עד הסוף. אפשר להניח שהרעיון הזה עוד יעבור הרבה מהפכים לפני שהוא יקרום עור וגידים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker