"חייבים להתערב בפוליגמיה: במקום להתגרש, הבדואים מתחתנים עם אשה נוספת" - חדשות - דה מרקר TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"חייבים להתערב בפוליגמיה: במקום להתגרש, הבדואים מתחתנים עם אשה נוספת"

בתי הדין השרעיים בדרום מאפשרים את הנישואים הלא חוקיים לאישה שנייה, באמצעות העלמת עין ופסיקת מזונות סמליים בלבד ■ צוות בין־משרדי, בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור, יוצא לעשות סדר בבתי הדין, להגביר את האכיפה, אבל בעיקר לטפל במצוקות הקשות של הנוער הבדואי שגורמות לה

35תגובות
לא תמיד ברור מצבה של מי רע יותר — האישה הראשונה או השנייה
אילן אסייג

"בחברה המערבית, כשהגבר רוצה להחליף את אשתו, אז בוגדים או מתגרשים. בחברה הבדואית, מתחתנים עם אישה נוספת".

אפשר וצריך להעריך את הכנות של אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים, בנוגע לאחת התופעות המושמצות והבעייתיות בישראל — הפוליגמיה, נישואים ליותר מאישה אחת בחברה הבדואית בנגב. אי־אפשר לחשוד בפלמור שהיא אינה מאמינה בשוויון נשים, ואינה מבינה כי הפוליגמיה בראש ובראשונה דורסת את זכויות האישה. אי־אפשר לחשוד גם בשרה הממונה, איילת שקד, שאינה חולקת עמדות דומות.

עם זאת, שקד לקחה על עצמה את המשימה הציבורית הרגישה של בחינה, ראשונה אי פעם, של הסיבות לפוליגמיה, והפקידה אותה בידיה של פלמור. חודשים של דיונים של צוות בין־משרדי, ברשות פלמור, תוך שיתוף ציבור קשוב של החברה הבדואית, חשפו לראשונה את ממדי התופעה וגם את הסיבות לה — וכן, התמונה מורכבת יותר מאשר סתם פרימיטיביות של החברה הבדואית.

"זו עבירה על החוק", מדגישה פלמור. "ולא חזרנו בנו מהחובה לאכוף את החוק. אבל למדנו גם שזה תהליך חברתי מסובך ועדין, שאי־אפשר לפתור אותו רק בכוח. לכן אנחנו עומדים להחמיר את האכיפה. בלי אכיפה הבדואים לא ידחפו לשינוי הנדרש, אבל במקביל אנחנו בוחרים במהלכים חינוכיים וחברתיים, בשיתוף של החברה הבדואית ושל מנהיגי הדת. נדרש כאן מענה הוליסטי של אכיפה — אבל גם הבנה ומענה למצוקות שמביאות לתופעה".

.

ההבנה הבסיסית היא שאין מקום להתנשא על החברה הבדואית בשל תופעת הפוליגמיה, ושרצונם של גברים לזוגיות עם אישה חדשה, אחרי הרבה שנות נישואים, אינו בלעדי לחברה הבדואית. ההבדל העיקרי נעוץ בפתרון המשפטי — הגבר המערבי מתגרש מאשתו, ואילו הגבר הבדואי נושא אישה נוספת. חוקית זה כמובן בלתי־אפשרי, ולכן הבדואים עושים שימוש בכלי של "גירושים קטנים" — גירושים חלקיים, המאפשרים פירוד ונשיאת אישה נוספת, אבל משמרים גם את האופציה של החזרת האישה הראשונה.

"יש פרידה", מסבירה פלמור, "אבל בפועל האישה הראשונה נותרת תלויה לחלוטין בבעלה. זה תהליך פיקטיבי של 'כמו גירושים' ו'כמו דמי מזונות'. העוול הבולט של הפוליגמיה הוא שאלה סוג של גירושים, אבל בלי גירושים רשמיים — ולכן האישה אינה זוכה לחלוקת משאבים הוגנת".

כאוס משפטי

היעדר הזכויות לאישה נובע כמובן מכשל משפטי. בתי המשפט השרעיים בדרום נתנו בפועל יד, באמצעות העלמת עין, מתיקי גירושים שלא היו בפועל גירושים כלל. הם החריפו את הבעיה באמצעות התעלמות מהחוק בפסיקת מזונות סמליים בלבד לאישה המגורשת, שלא איפשרו לה ולילדיה להתקיים. כך התאפשר לבעל לשאת אישה שנייה, משום שעול הפרנסה של אשתו הראשונה וילדיה לא מוטט אותו.

לא תמיד ברור מצבה של מי רע יותר — האישה הראשונה או השנייה. בחלק גדול מהמקרים האישה הראשונה ננטשה בפועל, עם ילדיה, לטובת אישה שנייה צעירה ואטרקטיבית ממנה (זו התמונה שהצטיירה בסרט "סופת חול"). לעומת זאת, יש גם מצבים שבהם האישה השנייה היא אישה פלסטינית מוחלשת, שמוחזקת כמעין שפחה נטולת זכויות, בעוד האישה הראשונה שומרת על הדומיננטיות שלה. בכל מקרה, זהו כאוס משפטי, המאפשר לגברים הבדואים להתנער מאחריות לאישה שלהם ולילדיהם.

"פסיקת המזונות המינימלית פטרה את הגברים הבדואים מלקחת אחריות על הילדים שלהם", אומרת פלמור, ומספרת גם על מקרים קורעי לב של נשים וילדים שהגיעו עד רעב לאחר שהבעל הפסיק לפרנס אותם. "את זה אנחנו עומדים להפסיק: אין יותר גירושים פיקטיביים. אם גירושים — אז עד הסוף, כולל חיוב לפסיקת מזונות ריאליים לאישה וילדיה. מי שרוצה לשאת אישה שנייה, שיתגרש קודם מאשתו הראשונה וידאג לפרנסתה — ואז גם נגלה שהם יתגרשו אחרי שלושה ילדים, ולא אחרי שמונה, מפני שיקר להמשיך לפרנס שמונה ילדים מהאישה הקודמת ועוד ילדים מהאישה החדשה".

המהלך העיקרי של הצוות הבין־משרדי של פלמור, לכן, יהיה לעשות סדר בתוך הבית — בתוך בתי הדין השרעיים בדרום. מלבד חילופי שופטים, נדרשים בתי הדין מעתה לחובת דיווח על כל מקרה גירושים שנחזה לגירושים פיקטיביים, וכמובן לפסיקת מזונות ריאליים. חלוקת רכוש, בין האישה לבעלה, כנראה שלא תהיה עדיין.

אום אל חיראן
אילן אסייג

הפתרון נמצא בחינוך הנוער

לצד השלטת סדר משפטי, נדרש גם מענה רחב יותר. הבדיקה של הצוות הבין־משרדי חשפה לראשונה את ממדי הפוליגמיה בחברה הבדואית, ואת מקורותיה. התברר כי 18% מהמשפחות הן פוליגמיות, מרביתן עם שתי נשים ובמיעוטן שלוש נשים (18% מתוך המשפחות הפוליגמיות) וארבע נשים (6%). התברר כי התופעה דועכת ממילא, מאחר שהצעירים הם מודרניים יותר ורוצים לגור בבתי אבן ולנסוע לחו"ל — ודי קשה לממן זאת עם שתי נשים ועשרה ילדים. התברר עוד כי יש קשר בין מגורים ביישוב מוסדר לבין הנטייה הפוחתת לפוליגמיה — עוד סיבה לכך שעל המדינה לפתור סוף־סוף את בעיית היישובים הלא מוכרים של הפזורה הבדואית. לבסוף התברר גם כי יש קשר ישיר להשכלה — ככל שהנשים ובעיקר הגברים משכילים יותר, כך התופעה פוחתת.

לב הבעיה נמצא במצוקת הנוער הבדואי. לפי נתוני מכון ברוקדייל, 36% מהנערים הבדואים נשרו ב–2015 מהלימודים בבתי הספר. בנוסף, ציוני המיצ"ב שלהם הם הנמוכים ביותר בישראל, 81% מהם ללא בגרות, ורק 11% מהם מחזיקים בבגרות המאפשרת קבלה לאקדמיה. לאחר שהם נושרים מהלימודים, הם מתקשים להשתלב גם בשוק העבודה, ושיעור האבטלה בקרבם הוא 13% — בערך פי שלושה מבכלל אוכלוסיית ישראל. מצבם, אגב, ירוד בהרבה מזה של הנערות הבדואיות, הנושרות הרבה פחות ומתקבלות לאקדמיה בשיעורים גבוהים בהרבה. עבור חברה פטריאכלית כמו הבדואית, עדיפות ההשכלה של נשים על גברים גורמת לבעיה חברתית קשה.

תופעת הפוליגמיה נתמכת במצוקות היסוד של החברה הבדואית — הענייה, המודרת והמוחלשת ביותר בישראל. כדי למגר אותה, חייבים לתת מענה גם למצוקות שגורמות לה. הצוות הבין־משרדי, בהתאם, ממקד את המלצותיו גם בתחומי החינוך והתעסוקה, למשל הגברת החינוך המקצועי בקרב הבדואים כמענה לשיעורי הנשירה העצומים של הנערים מבתי הספר. במקביל, יש התמקדות גם בהעצמת נשים באמצעות הגברת לימודי העברית — מכיוון שברור כי נשים מועצמות מסכימות פחות לנישואי אישה שנייה.

ההמלצות של הצוות הבין־משרדי כוללות גם התייחסות למעקב הדוק יותר של שירותי הרווחה והבריאות אחר רווחתם של נשים וילדים ממשפחות פוליגמיות, אף שזו נקודה רגישה, משום שקיים חשש שהנשים יפסיקו לדווח על מצבן אם המעקב יהיה הדוק מדי. במקביל יש שיחות עם המנהיגות הדתית הבדואית, שגם היא מבינה שהתופעה של אישה שנייה — בעיקר כשאלה נשים פלסטיניות — פוגעת בסיכויי הנישואין של הנשים הבדואיות השבטיות.

"אנחנו חייבים להתערב בתופעה", טוענת פלמור, "מפני שהיא מולידה נשים מוחלשות וילדים מוחלשים — וזה מחייב אכיפה. עם זאת, המהלך חייב להיות גם של שיתופיות. אי־אפשר לבוא לחברה הבדואית בפטרנליזים ובהנחיות, מכיוון שזה לא יפתור את הבעיה. חייבים שיתוף, קשב ודיאלוג, והבנה שזאת תופעה שלא תיעלם ביום אחד".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם