18% מהגברים הבדואים בנגב מתחתנים בניגוד לחוק עם יותר מאישה אחת - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

18% מהגברים הבדואים בנגב מתחתנים בניגוד לחוק עם יותר מאישה אחת

צוות בין-משרדי בראשות משרד המשפטים בדק לראשונה את היקף הפוליגימיה בחברה הבדואית ■ הצוות גילה כי שיעור אבטלה גבוה, נשירה מבתי הספר והחלשתה של האשה הבדואית הם הגורמים העיקריים לתופעה ■ ואולם התופעה דועכת בקרב הדורות הצעירים

26תגובות
כנס בנושא פוליגמיה במגזר הבדואי
אליהו הרשקוביץ

לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האשה היהודייה הלא־חרדית בישראל יולדת כיום בממוצע 2.6 ילדים. באורח מפתיע, האשה הערבייה יולדת מספר דומה, 3.1 ילדים בממוצע. הסיבות לכך הן עלייתו של מעמד הביניים הערבי, העלייה בהשכלת הנשים הערביות והציפייה של המשפחה הערבית לאורח חיים מודרני ולרמת חיים גבוהה.

הרחק מעל הנשים היהודיות או הערביות, משתרכות הנשים שמנהלות אורח חיים מודרני ומערבי פחות. הבולטת שבהן היא כמובן האישה החרדית, שמחזיקה ככל הנראה בשיא עולמי של 6.5–7 ילדים לאשה. שיעור הילודה של האשה החרדית בישראל נותר יציב כבר שנים רבות, וכל הציפיות שהוא יירד נתבדו עד כה. לצידה של האשה החרדית עומדת האישה הבדואית, שאומנם רשמה ירידה תלולה בשיעור הילודה שלה — מכ–10 ילדים לאישה לפני שני עשורים לכ–5.5 ילדים לאישה כיום — אבל זה לא אומר שמצבה טוב מהאשה החרדית, אלא להפך; האישה הבדואית היא אישה מוחלשת, וגרוע עוד יותר — היא מגדלת ילדים מוחלשים.

הבעיה אינה רק ריבוי ילדים בקרב הנשים הבדואיות, אלא בעיקר בעיקר ריבוי ילדים למשפחה — משום שבחלק משמעותית מהמשפחות הבדואיות יש יותר מאישה אחת. בעיית הפוליגימיה, הנוהג הלא־חוקי של גברים בדואים לשאת יותר מאישה אחת, יוצרת משקי בית ענקיים, עם 10–15 ילדים שחיים בעוני נורא, ותוך שלילת הזכויות הן של הנשים והן של ילדיהן. זה לא סוד שהגברים הבדואים עוברים על החוק בנישואים עם יותר מאישה אחת. זה גם אינו סוד שזוהי אחת מנקודות התורפה של החברה הבדואית בדרום — אין פוליגמיה בקרב שאר ערביי ישראל, ואפילו הבדואים שמתגוררים בצפון אינם פוליגמיים. זו תופעה שבטית־תרבותית שייחודית לבדואים בנגב. זה לא סוד שבמשך עשרות שנים מדינת ישראל ציקצקה בלשונה נוכח התופעה הבעייתית, ופטרה אותה כסוג של פרימיטיביות של החברה הבדואית — שאין הרבה מה לעשות בנוגע לה.

משימה רגישה וטעונה

אז זהו, שיש. שרת המשפטים, איילת שקד (הבית היהודי), בתעוזה ציבורית ראויה להערכה, לקחה על עצמה בתחילת השנה את המשימה הרגישה של בחינת התופעה, ובדיקה כיצד ניתן לטפל בה. המשימה הטעונה הופקדה בידיה של מנכ"לית משרד המשפטים, אמי פלמור, שהקימה צוות בין־משרדי לבחינת התופעה. זאת לא היתה משימה קלה — לא רק משום שמדובר בתופעה לא־חוקית ולכן כזו שאין לגביה נתונים, אלא גם בגלל הרגישות העצומה של העיסוק בשאלת הפוליגימיה בקרב הבדואים, ובכלל הרגישות בכך שהמדינה נכנסת לחיי האישות של מיעוט מדוכא ומודר. לכן פלמור הקפידה לנהל את דיוני הצוות שלה תוך שיתוף מלא עם החברה הבדואית — החל משמיעת טענותיהן של פעילות בדואיות פמיניסטיות המתנגדות לתופעה; דרך שמיעת הסבריהם של הגברים הפוליגמיים; וכלה בדיונים עם מנהיגי דת בנוגע להיתר השרעי לשאת נשים נוספות — ומדוע ההיתר הזה מנוצל בהרחבה בקרב הבדואים בדרום אבל לא בקרב החברה הערבית בישראל או במדינות השכנות לה.

פוליגמיה - בעיקר בקרב הבדואים בדרום

עיקר פועלה של פלמור היה להבין, קודם כל, את מימדי תופעת הפוליגימיה. מאחר שאין על כך דיווחים רשמיים, הצוות הבין־משרדי אסף את הנתונים על המשפחות הבדואיות החריגות: משפחות שבהן ילדים נולדו בפערי זמן קצרים, גברים שיש להם יותר מדי ילדים רשומים, ובעיקר נשים רווקות שהן אימהות לילדים. בחברה הבדואית אין תופעה של נשים שיולדות מחוץ לנישואים, ולכן ברור שמדובר בנשים שניות. 13% מהנשים הבדואיות רשומות ככאלה, הרבה מעל הממוצע הארצי (0.3%). הצלבת הנתונים לימדה כי 18% מהמשפחות הבדואיות הן פוליגמיות. מרביתן משפחות של שתי נשים, אבל יש גם משפחות של שלוש נשים (18% מהמשפחות הפוליגמיות) ואפילו של ארבע נשים (6%). התופעה היא חדשה יחסית, וצברה תאוצה לאחר מלחמת ששת הימים ופתיחת הגבול לשטחים הפלסטיניים — חלק גדול מהנשים השניות הן פלסטיניות. יחד עם זאת, מדובר בתופעה שנמצאת בדעיכה: 70% מהגברים הבדואים בשנות ה–70 לחייהם הם פוליגמיים, לעומת 5%–10% בקרב הגברים בשנות ה-30 לחייהם. באופן מובהק, הדורות הצעירים כבר פוליגימיים פחות, גם בגלל שלהיות פוליגמי ולפרנס שתי נשים והרבה ילדים זה עסק יקר, וגם בגלל תהליכי המודרניזציה שחודרים אט־אט לחברה הבדואית. בנוסף, המעבר ליישובי קבע ולבתי קבע מפחית באופן מובהק את הנטייה הפוליגמית, וזהו תמריץ נוסף למדינה לפתור סוף־סוף את בעיה ההתיישבות הלא־מוסדרת של הפזורה הבדואית.

החוק השרעי המוסלמי מאפשר לכל גבר לשאת עד ארבע נשים — ובתנאי שהוא נוהג בכל הנשים בשוויון מלא, לרבות קבלת הסכמת האישה הראשונה לכך שהגבר יישא נשים נוספות. התנאים המתווספים לאישור השרעי הביאו לכך שבמרבית מדינות ערב כמעט ואין פוליגמיה, וכזה המצב גם בקרב שאר החברה הערבית בישראל. אין סיכוי שאישה ערבייה ישראלית תסכים לכך שבעלה יישא אישה נוספת, וזהו נושא שכלל אינו עולה לדיון. אצל הבדואים בדרום, לעומת זאת, זהו נוהג רווח — אבל ההתנשאות על החברה הבדואית, כאילו הפוליגימיה היא סממן פרימיטיבי, אינה במקומה. לא רק שפוליגימיה קיימת גם בחברה המערבית — רק ששם רצון הגבר להיות בקשר עם נשים נוספות מביא לבגידה בחיי הנישואים, או לגירושים ולחתונה עם אישה נוספת — אלא שישנן לא מעט מצוקות בחברה הבדואית שמסבירות מדוע התופעה רווחת רק אצלה.

הסביבה מעודדת את תופעת הפוליגמיה

בראש ובראשונה, מדובר במעמדה המוחלש של האישה הבדואית, שמאלץ אותה להסכים לנישואים שניים (או להיות אישה שנייה). כך, חיי רווקות אינם אופציה לאישה הבדואית, משום שכרווקה נאסר עליה לנהוג או לצאת מהבית בערב. גם החיים כגרושה אינם ממש אופציה, כי יחד עם הגירושים היא נאלצת לוותר על אחזקת הילדים, מה עוד שבתי הדין השרעיים פוסקים לנשים גרושות מזונות סמליים בלבד. בנוסף, לאישה הבדואית מותר להינשא רק בתוך השבט שלה. לגבר הבדואי, לעומת זאת, מותר להינשא עם כל מי שיחפוץ — ולכן לרווקה מבוגרת, במיוחד אם מדובר באישה משכילה ומבוגרת, אין הרבה אופציות לנישואים — והיא נאלצת לקבל על עצמה את מעמד האשה השנייה.

מנגד, גם מצוקתו של הגבר הבדואי מובילה לתופעה. לפי נתוני מכון ברוקדייל, שיעורי הנשירה של נערים בדואיים מבתי הספר הם עצומים — 36%, ושיעורי האבטלה גבוהים גם כן — כ–13%. ללא השכלה וללא תעסוקה, הנערים הבדואיים מוצאים עצמם נשואים בגיל 18, ולעיתים קרובות אלה נישואי כפייה לקרובת משפחה. אין תמה שחיי הנישואים שלהם אינם מאושרים, ומגבירים את הצורך לשאת אשה שנייה בהמשך החיים.

ירידה משמעותית בילודה בחברה הבדואית

גם הסביבה יוצרת כמובן את התנאים שמעודדים פוליגמיה: חלק גדול מהמורים וממנהלי בתי הספר במערכת החינוך הבדואית הם פוליגמיים בעצמם, וכך גם הקאדים (השופטים) בבתי המשפט השרעיים. על כך צריך להוסיף את אחריות המדינה, שלא רק עצמה עיניים כל השנים לנוכח התופעה, אלא גם סייעה לה במידה רבה (קצבאות ילדים נדיבות בתחילת שנות ה–2000) ואפילו עודדה אותה (הסדרת הקרקעות עם הבדואים שנתנה קרקע לכל אישה ויצרה את התמריץ לשאת מספר גדול של נשים).

חודשים של דיונים, והקשבה למצוקות של החברה הבדואית, הביאו את פלמור להבנה כי הפוליגמיה היא תופעה מורכבת, שנובעת מהמסורת השבטית הבדואית וגם מהמצוקות הקשות מהם סובלת החברה הבדואית. אומנם מדובר בתופעה בלתי־ חוקית, שפוגעת קשות בנשים ובילדים, אבל ברור שלא מדובר בתופעה שניתן למגר אותה רק בעזרת אכיפה. הטיפול בפוליגימיה חייב להיות כוללני ורחב יותר מאכיפה בלבד.

מחר: הטיפול בפוליגמיה - חינוך, תעסוקה וחובת תשלום מזונות לאישה ולילדים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#