אם כבר חולבים את הכסף מקופת קק"ל - אפשר גם להלאים אותה - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אם כבר חולבים את הכסף מקופת קק"ל - אפשר גם להלאים אותה

לממשלה תמיד היה נוח שיש לה זרוע שמטפלת בקרקעות ובהתיישבות ליהודים בלבד, מסדרת ג'ובים לעסקנים פוליטיים ומשמשת קופה קטנה־גדולה למשימות מיוחדות ■ אבל כעת קק"ל מתמרדת, ובתוך ניסיונות הריסון שלה, נראה כי הלאמה היא לא בהכרח פתרון רע

4תגובות
חוסר השקיפות משרת את פעילותה של קק"ל
אליהו הרשקוביץ

אם בן אדם נתקע בלי כסף וזקוק למיליארד שקל, מה עליו לעשות? זו באמת בעיה קשה, אבל אם קוראים לך ממשלת ישראל זה כבר יותר פשוט. הולכים לקק"ל (קרן קיימת לישראל), המפוצצת במזומנים, ומנסים לחלץ ממנה את הכסף. ואם היא לא מסכימה? מחוקקים חוק שיחייב אותה לעשות זאת.

היום תוגש לכנסת הצעת חוק של הח"כים רועי פולקמן ורחל עזריה (כולנו) שתחייב את קק"ל להעביר לידי המדינה עודפים שהצטברו בקופתה, כדי שאלה ישמשו את קופת המדינה בהתאם למדיניות הממשלה. לחלופין, קובעת הצעת החוק כי אם קק"ל לא תעביר בשנה מסוימת לפחות 65% מתקציב הפיתוח שלה למיזמים לאומיים, אזי יבוטל הפטור ממס שממנו היא נהנית כיום.

בכך הח"כים אומרים לקק"ל: "או שתעבירי למדינה הרבה כסף בכל שנה משיווק הקרקעות שלך, או שנגבה ממך את הכסף הזה באמצעות מס". הרעיון שכל הכסף יישאר בקופת קק"ל וישמש אותה לפעולות ראויות בעיני הדירקטוריון שלה, ולא בהכרח לאלה שהמדינה מעוניינת לממן - נפסל על הסף. המדינה אומרת, אנחנו יודעים טוב יותר להשתמש בכסף הזה.

הצורך במיליארד שקל נובע מכך שבחוק התקציב מתחייב קיצוץ רוחבי בכל המשרדים בהיקף זה. אלא שאף שר אינו מוכן לקצץ בתקציבו, אז הדרך הנוחה היא לחפש מקורות כאלה מחוץ לקופסה. או בעצם, בתוך הקופסה של קק"ל.

בתחילת אוקטובר נשלחו מנהל לשכת ראש הממשלה, יואב הורביץ, ומנכ"ל משרד האוצר, שי באב"ד, לדירקטוריון קק"ל כדי לשכנע אותם להעביר לקופת המדינה מיליארד שקל. מכיוון שאף אחד לא מתנדב לחלק ככה סתם מיליארד שקל, צוידו השניים בברכתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וגם בעצה טובה: תגידו להם שיש למדינה צרכים ביטחוניים דחופים.

יש שיקראו לזה "שאו את שם הביטחון לשווא", כי מה יותר מלחיץ מאיומים ביטחוניים שאי־אפשר לפרטם עקב הרגישות של הנושא? ההנחה היתה שבעיות ביטחוניות ידברו יותר ללבם של הדירקטורים מאשר צרכים חברתיים.

איכשהו, האסטרטגיה לא עבדה. דירקטוריון קק"ל התנגד למהלך, וכנהוג בקואליציה הזאת - כשנתקלים בקיר, מחוקקים חוק, ואפילו מפזרים רמזים על הלאמת קק"ל. זה רעיון בהחלט מעניין, משום שלא מדובר בעסק פרטי, אלא בחברה לתועלת הציבור שמחזיקה במאגר קרקעות בהיקף 2.6 מיליון דונם, המהוות כ–11% מקרקעות המדינה.

הקרקעות משווקות על ידי רשות מינהל מקרקעי ישראל (רמ"י), שמעבירה לקק"ל לאחר שיווק הקרקעות את ההכנסות מהמכירה, בניכוי הוצאות. בשנים האחרונות זינק היקף הכספים שמועברים בשל עליית מחירי הקרקעות והדירות. קופת המזומנים של קק"ל התמלאה, וכך גם התיאבון של המדינה לכספים האלה.

קופת צדקה של קק"ל
אוליבייה פיטוסי

המצב הקיים שירת את הממשלות - והן שתקו

הצעת החוק היא מהלך אגרסיבי למדי, שמעלה את השאלה מדוע לא להלאים את קק"ל? כדי לענות על כך צריך להיזכר בהיסטוריה שלה. הקרן הוקמה ב-1901 על ידי ההסתדרות הציונית, במטרה לגייס כספים מיהודים, ובאמצעותם לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולהכשירן להתיישבות יהודים. ב-1954 נוסחו מטרותיה בשנית, ואושרה משימתה המרכזית: רכישה וחכירה של קרקעות להתיישבות יהודים. אחרי מלחמת העצמאות, המדינה מכרה לקק"ל קרקעות שבעליהם נטשו במהלך המלחמה והפכו לנכסי נפקדים.

במהלך השנים, הקרן היתה הזרוע של הממשלות להסדרת ההתיישבות היהודית, הקמת יישובים ופעולות שונות במקרקעין שהממשלה העדיפה שזרוע ארוכה שלה תעשה, ולא היא עצמה - בין היתר מול הכנסייה הנוצרית ומול האוכלוסייה הערבית. הדבר עורר ביקורת רבה על הקרן, אך לממשלה הסידור הזה היה נוח.

זה לא הדבר היחיד שהממשלה אהבה בקרן. במהלך השנים שימשה קק"ל מקום נוח לעסקני מפלגות. סידור עבודה למקורבים, שאפשר היה לארגן להם ג'וב מפנק. כל הממשלות נהנו מהסידור של שימוש בכספי הקרן כקופה קטנה־גדולה להוצאות מיוחדות, שקשה לממן בתקציב המדינה. כך למשל, שילמה הקרן חצי מיליון דולר לקרן הנושאת את שמו של נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון, בגין הרצאתו ביום ההולדת ה–90 של נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס.

הקרן ספגה בשנים האחרונות ביקורת ציבורית רבה בגין חוסר השקיפות שלה, עלויות השכר הגבוהות בה והניהול שלה. כל אלה העלו את השאלה אם יש לה ולמוסדות יהודים אחרים זכות קיום. לכאורה, המדינה יכולה לפעול להלאמת הקרן, ולוודא שרווחיה ממכירת קרקעות מגיעים ישירות לקופת המדינה, וגם לעשות זאת בצורה יעילה יותר. אבל היא לא ממהרת לעשות זאת.

המצב שבו יש קרן שדואגת לקרקעות ליהודים בלבד נהפך חביב על ממשלות ישראל. אמנם בג"ץ קבע ב"בג"ץ קעדאן" בשנת 2000 כי מכירת קרקעות ליהודים בלבד היא אפליה אסורה, אך בפועל הקרן ממשיכה לראות עצמה כמי שתפקידה לדאוג בדיוק למטרה זו. חוסר השקיפות בעבודתה משרת זאת, וגם את ההתנהלות העצמאית של הנהלת הקרן והדירקטוריון שלה בבחירת פרויקטים שהם מממנים, מבלי לתת דין וחשבון לציבור.

העצמאות הזאת היא לצנינים בעיני משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה. כנראה זה קצת יותר מדי עבורם, גם למנות עסקנים לראשות הקרן, וגם לתת להם להחליט מה עושים עם הכסף. זה הרי כסף של העם היהודי, לא של אבא שלהם. אבל ייתכן שפתרון טוב יותר הוא הלאמת הקרן, העברת כל הקרקעות לרמ"י והשארת יחידה קטנה שתטפל בפרויקטים של יערנות. אם ממילא המדינה מחליטה לקחת מהקרן את רוב רווחיה, למנות את מנהליה, ולהיות זרוע ארוכה שלה - היא איבדה את זכות הקיום שלה, ומוטב להכיר בכך ולעשות את הפעולות הנדרשות לחיסולה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#