האם עיירות הפיתוח ישתלטו על הקיבוצים? - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
פרשנות

האם עיירות הפיתוח ישתלטו על הקיבוצים?

מבנה השלטון המקומי בפריפריה מחייב שינוי - והחזון לאיחוד יישובים וקירוב לבבות בין עיירות פיתוח לקיבוצים הוא מלהיב ■ אבל על רקע החשדנות ההיסטורית והאינטרסים הפוליטיים, קשה להאמין שהוא יזכה להתגשם בקרוב

45תגובות
ירוחם
אליהו הרשקוביץ

האם באיחור של 20 שנה הקשת הדמוקרטית המזרחית עומדת לנצח, ועיירות הפיתוח ישתלטו על הקיבוצים? בואו נקרא לילד בשמו: זאת שאלה מתריסה, מפלגת, ומחרחרת ריב ומדון. אבל אנחנו פותחים עם השאלה הזאת כדי ללכוד את תשומת הלב של קוראינו, לנוכח השינויים המופלגים המתרחשים במבנה של הפריפריה בישראל.

הפריפריה צומחת במהירות מסחררת. שלושה כוחות מרכזיים גורמים לכך: הראשון הוא העלייה החדה במחירי הדיור במרכז, שמאלצת רבים להתפשר על בניית ביתם רחוק מהמרכז. השני הוא הצעדים האגרסיביים שנוקט מטה הדיור באוצר להגדלת היצע הדיור, המוסיפים בבת אחת אלפי יחידות דיור ליישובים הקטנים בפריפריה, צעד שמכפיל ואף משלש את מספר התושבים בהם בשנים ספורות.

השלישי הוא מהפכת התשתיות, שהופכת את הפריפריה נגישה מתמיד, בעיקר ליישובים הסמוכים לכביש 6 או למסילות הרכבת. כל אלה מביאים לשינוי דרמטי במפת הפריפריה, כמותית ואיכותית גם יחד: הימים שבהם עיירות הפיתוח היו שם נרדף לעוני ולעזובה חלפו ועברו, וערים כמו דימונה, באר שבע, אשקלון, נהריה וקרית גת נהפכות לערים משמעותיות.

"מיליונרים עם בריכות שחייה"

הצמיחה המהירה הזאת משנה את מוקדי הכוח בתוך הפריפריה. הריחוק הגיאוגרפי והאופי הכפרי־חקלאי הביאו לכך שהפריפריה מנוהלת מקומית בעיקר בידי מועצות אזוריות, שבתוכן מבצבצות עיירות הפיתוח — שבינתיים צמחו ברובן ונהפכו לערים — כמועצות מקומיות עצמאיות. המבנה השלטוני הזה עורר תמיד מתחים פנימיים, בין עיירות הפיתוח העניות לבין המועצות האזוריות החזקות יותר שסבבו אותן.

העובדה שהמועצות האזוריות נשלטו היסטורית בידי הקיבוצים, הדור האשכנזי הוותיק, ואילו בעיירות הפיתוח התרכזו בעיקר העולים החדשים, הדור החדש מארצות ערב, פילגה מאז ומעולם את הפריפריה. שיאו של הפילוג היה בבחירות של 1981, כשראש הממשלה, מנחם בגין, עשה הון פוליטי משיסוי תושבי עיירות הפיתוח ב"קיבוצניקים המיליונרים עם בריכות השחייה". הקשת המזרחית, שהגישה עתירות לבג"ץ נגד זכויות הקיבוצים על הקרקעות בפריפריה על חשבון זכויות עיירות הפיתוח, היתה כמובן הסמן הימני בעימות.

מאז הוקמו בריכות שחייה גם בערי הפריפריה, הקיבוצניקים כבר אינם מיליונרים, ומאזן הכוחות בין הקיבוצים לעיירות הפיתוח החלשות משתנה לטובת האחרונות. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא בצמיחה המהירה של יישובים כפריים קטנים, שנהפכים לעיירות.

משרד הפנים מונה כיום לא פחות מתשעה יישובים כפריים קטנים שעברו את רף 5,000 התושבים, שמצדיק להתחיל לשקול את הפיכתם למועצה מקומית עצמאית. קיסריה ועתלית הם היישובים המוכרים ברשימה, אבל צור הדסה, שעומדת להגיע ל–12 אלף תושבים בתוך כמה שנים, ונכללת במועצה האזורית מטה יהודה, או צור יצחק, שצמחה ל–6,500 תושבים ונכללת במועצה האזורית דרום השרון, מייצגות את הבעיה במלוא חומרתה. מדובר ביישובים ללא שלטון מקומי, ושהם חלק ממועצה אזורית כפרית, בשעה שהם כבר יישובים עירוניים לכל דבר.

אריה דרעי
אמיל סלמן

ליצור רצף עירוני

אז מה עושים עם היפוך התפקידים הזה — מועצות אזוריות כפריות ששולטות על יישובים עירוניים חדשים, שנהפכים במהירות לגדולים יותר מהמועצה האזורית שבתוכה הם יושבים? שש ועדות גיאוגרפיות שהקימו שר הפנים אריה דרעי ומנכ"ל המשרד מרדכי כהן כדי לדון באופן קבוע בבעיות הגבולות וההכנסות של השלטון המקומי דנות כיום בשאלות האלה.

יש לכך ארבע תשובות אפשריות. הראשונה היא לחזק את המועצות האזוריות באמצעות תוספת תקציבים, כדי שהן יוכלו להעניק את השירותים המתאימים לעיירות שצצות להן בתוכן, ובמקביל להעניק ליישובים העירוניים תוספת סמכויות כוועד מקומי. כלומר, ליצור מעין אוטונומיות עירוניות מורחבות בתוך המועצות האזוריות. זאת הבקשה, למשל, של מועצת מטה יהודה בנוגע לצור הדסה, ומשרד הפנים מתכוון לבקש תוספת תקציבים כזאת מהאוצר.

האפשרות השנייה היא לאפשר ליישובים העירוניים הצומחים להיהפך למועצות מקומיות, עם ראש מועצה שייבחר בבחירות המקומיות. זהו פתרון שמקובל פחות על משרד הפנים, השואף לצמצם את מספר הרשויות — 257 רשויות כיום — ולא להגדיל את מספרן.

אפשרות שלישית היא לנסות ליצור מיזוגים של עיירות צומחות כדי ליצור רצף עירוני בתוך המועצות האזוריות. משרד הפנים שוקל כעת, לראשונה מאז 2003, שני מיזוגים כאלה. הראשון הוא המיזוג בתחום המועצה האזורית שומרון — של אורנית, אלקנה, שערי תקוה ועץ אפרים למועצה מקומית אחת בת יותר מ–20 אלף תושבים. השני הוא המיזוג של צור יצחק, שבקרוב תגיע ל–10,000 תושבים, עם המועצה המקומית כוכב יאיר־צור יגאל — כלומר, צור יצחק תצא מהמועצה האזורית דרום השרון ותתחבר לשני היישובים העירוניים הסמוכים לה.

בין כוכב יאיר־צור יגאל לצור יצחק יש מרחק של יותר מק"מ, אך משרד הפנים שוקל בכל זאת להפוך חלק מהשטח החקלאי המפריד בין שלושת היישובים לשטח עירוני, וכך ליצור רצף שיצדיק את החיבור. כנגד ההצעה הזאת הגישה המועצה המקומית כוכב יאיר־צור יגאל עתירה לבג"ץ, בטענה שמדובר בתעלול פוליטי שנועד להציל את הבחירות הקרובות לראש המועצה האזורית דרום השרון, יצחק דלג'יו, שאין ודאות שתושבי צור יצחק יתמכו בו.

ההצעה למיזוגים, כפי שאפשר לראות מהעתירה לבג"ץ במקרה של צור יצחק, מעוררת מחלוקות פנימיות. במקרה של צור יצחק זוהי כוכב יאיר שלא רוצה להתמזג. המקרה הנפוץ יותר הוא זה שבו המועצות האזוריות לא רוצות להתפלג ולאבד חלק מהיישובים בתוכן, ובמקרים רבים את היישובים הצומחים ביותר.

מרדכי כהן
ליאור מזרחי

ערוצים מקבילים

החלופה הרביעית היא המהפכנית מכולן: היפוך התפקידים בפריפריה, באמצעות יצירת מודל שלטוני חדש. זהו המודל של מועצה חבלית, הדומה למועצה אזורית, מלבד הבדל מהותי אחד — העיירה המרכזית בחבל מנהלת אותה, ולא היישובים הכפריים שבתוכה. מדובר, בפועל, במימוש החלום של הקשת המזרחית: לתת לעיירות הפיתוח לשלוט על הקרקעות ועל ניהול הפריפריה, במקום הקיבוצים. לדוגמה: קרית שמונה תנהל את המועצה האזורית גליל עליון, בית שאן תנהל את המועצה האזורית עמק המעיינות, וירוחם תנהל את המועצה האזורית רמת נגב.

אלא שלהבדיל מהחזון הלעומתי שהובילה הקשת המזרחית, יש סיכוי שלחלופה הרביעית הזאת הפריפריה תגיע מתוך הסכמה. "עד היום ההתיישבות הכפרית וההתיישבות העירונית בפריפריה חיו בערוצים מקבילים — שלטון מקומי נפרד, מערכת חינוך נפרדת. לא היתה שום סינרגיה, וכולם סבלו מזה", אומר מיכאל ביטון, ראש מועצת ירוחם, שמוביל יחד עם ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת נגב, מגעים לאיחוד למועצה חבלית בראשותה של ירוחם. לדבריו, "לרמת נגב אין עדיין תיכון משלה, כי אין לה מספיק תלמידים, ולירוחם יש תיכון קטן של 300 תלמידים. הצעד המתבקש הוא להקים תיכון משותף עם 600 תלמידים, שיהיה חזק ומוצלח יותר, אבל לשם כך הקיבוצים צריכים להאמין שירוחם יכולה להעמיד להם שירותי חינוך איכותיים".

ביטון לא מסתיר כי החיים ב"ערוצים מקבילים" במשך עשרות שנים נבעו מפלגנות וחוסר רצון לחיות ביחד. "הוותיקים והעולים לא התחברו", הוא אומר בעדינות, שמרמזת למתחים האשכנזיים־מזרחיים. אלא שכיום ירוחם היא יישוב כמעט כפול במספר תושביו מזה של רמת נגב, ובינתיים גם נעשו שינויים בחלוקת ההכנסות בין הרשויות המקומיות, שהביאו לכך שרמת נגב איבדה חלק ניכר מהכנסות הארנונה שלה מבסיסי הצבא שבתחומה, ובוטל הסטטוס המועדף של מועצה קולטת עולים. השינויים האלה במוקדי הכוח הפכו את החיבור עם ירוחם להכרחי כלכלית.

חילופי הדורות גם איפשרו לדבר ביתר קלות על ה"ביחד". "זה לא שירוחם תכבוש את הקיבוצים, ותשליט את סדר העדיפות העירוני שלה על המרחב הכפרי", הוא אומר. "אף אחד לא מבטיח שבבחירות ייבחר דווקא המועמד העירוני. הבחירות גם יבטיחו נציגות במועצה ליישובים הכפריים והעירוניים. נכון שתמיד יהיו ניכור ומורכבות, במיוחד כשיש מטען היסטורי כזה, אבל הערכים הכלכליים והסביבתיים והצמיחה המשותפת יפצו על כך. אם זה יקרה, זאת תהיה בשורה מופלאה".

"היה מתבקש למזג את ירוחם ודימונה"

אלא שצריך שניים לטנגו, וכלל לא בטוח שמועצת רמת נגב שותפה להתלהבות של ביטון. העובדה שההתיישבות הכפרית, ובראשה הקיבוצים, תאבד את השליטה על השלטון המקומי שלה מצננת את הרוחות. "אני מוכן לשקול", אומר ראש מועצת רמת נגב, "אבל בתנאי שיראו לי את היתרון הכלכלי. אני לא מבין עדיין מהו היתרון במיזוג של באר מלכה, שמתמודדת עם בעיות ביטחון ומים בצמוד לגבול מצרים, עם יישוב עירוני כמו ירוחם, שנמצא במרחק של יותר משעה נסיעה. זה לא פותר את בעיית ההסעות למערכת החינוך, זה לא מביא יתרון תפעולי. אם כבר, היה מתבקש שישקלו למזג את ירוחם ודימונה, שתי ערים שנמצאות במרחק של 7.5 ק"מ".

דורון חוזר על החשש של הקיבוצים, שמדובר שוב במזימה לגזול את נכסי הקיבוצים ולהעבירם לעיירות הפיתוח. העובדה שרמת נגב איבדה יותר מ–30 מיליון שקל בשנה מהכנסותיה בגלל החלטות של משרד הפנים יוצרת תחושת רדיפה בקרב המועצות האזוריות.

החזון לאיחוד גבולות וקירוב לבבות בפריפריה הוא מלהיב, אבל על רקע החשדנות ההיסטורית והבחירות הקרבות ב–2018 לשלטון המקומי, קשה להאמין שמשהו מהם יתממש בקרוב. סביר יותר להניח שמרבית ההחלטות יידחו עד לאחר 2019, שנת הבחירות לכנסת, ובינתיים, העיוות של יישובים עירוניים גדולים בתוך מועצות אזוריות שקטנות מהם ימשיך. בקיצור, הקשת המזרחית עוד רחוקה מלנצח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#