הקווים האדומים של האנשים הירוקים - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מיוחד: הזדמנות לשנות

הקווים האדומים של האנשים הירוקים

עיריות וכרישי נדל"ן חוברים לא פעם לבניית פרויקטים גרנדיוזיים, אבל לתושבים בישראל ובעולם יש את הכוח לסכל ולשנות אותם. הבעיה היא שלא תמיד זה לטובה

15תגובות
ההיי-ליין בניו יורק
בלומברג

לפני כשלוש שנים, בצל מחאה והפגנות, נסוגו מוסדות התכנון בישראל מכוונות הפיתוח שנועדו לחוף פלמחים, וקבעו כי לא ייבנה בו דבר והשטח יתוחזק כפארק לאומי ושמורת טבע. כך, 12 שנה אחרי שהיזם קיבל מהמדינה אור ירוק להקים על רצועת החוף כפר נופש, הוא נאלץ לוותר ולגנוז את תוכניותיו. בראש הקמפיין הציבורי שדחף את השינוי, והתקדם בסיוע עורכי דין ואנשי יחסי ציבור של תנועות חברתיות ועמותות להגנת הסביבה, ניצבה עדי לוסטיג, אז עוד בת עשרה עטורת רסטות ששבתה את לב התקשורת.

בתולדות הפיתוח של ישראל נרשמה פרשת פלמחים כניצחון התושבים על היזמים, אך רק ימים יגידו אם הציבור כולו אכן הרוויח מכך שהשטח נותר בלתי מפותח ולכן לא נגיש בקלות, והים הצמוד אליו אסור לרחצה. זאת, בניגוד למה שהיה קורה לו הוקם במקום כפר הנופש, שהתוכניות אסרו לגדר אותו ודרשו שישמש כמעבר פתוח לכל אל החוף.

הזדמנות לשנות - פרויקט מיוחד >> נלחמים בשביל כולנו: האנשים שמנסים לשנות את המציאות בישראל || כלכלה אלטרנטיבית: מה אפשר ללמוד מהחרדים | נתי טוקר || אל תחפשו צדק: כאן באים להרוויח הרבה כסף | איתן אבריאל || "אם אדלסון ירצה לתת לנו 60 מיליון דולר - הוא יקבל מכתב תודה - וזהו" | נתי טוקר  || בית הקלפים? זה קטן לעומת מה שקורה פה | צבי זרחיה  || המדריך להוזלת יוקר המחיה | איילה צורף || "קטמון זו מחאה חברתית שהצליחה, אבל הסיכון הוא בלתי נתפש" | עמרי זרחוביץ|| רוצים לספר לעולם על עצמכם? זו הדרך | בועז כהן

העבר מלמד על מקרים שבהם שינוי תוכניות פיתוח על ידי תושבים חדורי תחושת צדק חברתי ואחריות סביבתית, הוביל לתוצאה שטפחה על פניהם. דוגמה מימים אלה הוא פרויקט ההיי־ליין בניו יורק — מסילת רכבת מוגבהת ועתיקה בדרום־מערב מנהטן, שהחלידה וכינסה אליה פעילויות שוליים. ראש העיר לשעבר, רודי ג'וליאני, העביר תוכנית התחדשות עירונית לאזור שכללה את פירוק המסילה וסילוקה. כשנודע דבר התוכנית לג'ושוע דיוויד ורוברט חמוד, שני צעירים תושבי האזור, הם פצחו במאבק לשימור המסילה והציעו להכשירה כפארק פתוח. דיוויד וחמוד טענו בשם הצדק והשוויון כי כרישי הנדל"ן — בעלי המגרשים בסביבה — ירוויחו מהתוכנית, וכי יהיה זה רק הוגן שהמסים שהעיר תגבה מבעלי הנכסים על השבחת הנכסים, יושקעו בפיתוח מרחב ציבורי לכל התושבים.

הפגנה נגד תוכנית הבנייה בחוף פלמחים. הציבור ניצח את המדינה והיזמים
דניאל בר-און/גיני

ג'וליאני לא אהד את היוזמה, אבל בבחירות הבאות לראשות העירייה נכנס לנעליו מייקל בלומברג, ועדי השכונות המיוצגים במועצת העיר הפעילו לחץ — ואמנדה ברדין, שמונתה לאדריכלית הראשית של ניו יורק, נשלחה לשכנע את בעלי המגרשים להסכים לתוכנית לשימור המסילה. ברדין, שלדבריה התאהבה ברעיון השימור, רקחה את נוסחת הפיתוח: היזמים קיבלו תוספת של זכויות בנייה לגובה כדי לפצות על הקומות שנותרו מתחת למסילת הרכבת, וחמוד ודיוויד יקבלו אור ירוק וגם כסף ציבורי, כדי להניע את "הפארק הלינארי הראשון בארה"ב". חלק מהנוסחה כלל הוראה שבפארק לא יהיו שטחי מסחר "כדי לא להפריט את המרחב הציבורי".

התוצאה שהתקבלה היתה מרשימה: שמו של ההיי־ליין יצא לרחבי תבל. מאז נפתח ב–2009 הוא משך אליו יותר ממיליון מבקרים בשנה — יותר מכל אטרקציה תיירותית בניו יורק. אלא שההצלחה עוד לא חילחלה אל הרחובות שמתחת לפארק, שרובם מוזנחים, למרות הבניינים היוקרתיים שנבנו שם. הבניינים החדשים מנותקים ואי־אפשר להיכנס או לצאת מהם דרך ההיי־ליין, אולי כי הדיירים לא רוצים שהתיירים יתיישבו במקרה בלובי שלהם. בהיי־ליין אין חנויות שגרתיות והוא אינו חלק מרשת הרחובות, ולכן למקומיים אין סיבה לעבור בו כשהם זקוקים לדבר מה, או צריכים להגיע ממקום למקום.

בתחילת השנה הודה המייסד והיזם חמוד בראיון לבלוג האורבני CITYLAB כי "התכוונו להביא תועלת לציבור ולייצר מרחב איכותי משותף, אך מתברר שהמקומיים לא נהנים ממה שעשינו. בהיי־ליין הולכים בעיקר אנשים לבנים, ורובם תיירים. בשורה תחתונה — נכשלנו".

משאל עם בברלין

שדה התעופה טמפלהוף בברלין. שטח חשוף לרוח ולשמש — במקום שכונת מגורים
רויטרס

ניצחון תושבים נרשם גם בברלין, כשלחץ ציבורי הכריע נגד פיתוח מכל סוג על מגרשי טמפלהוף — שדה התעופה הישן שבדרום־מערב העיר. שטחו של טמפלהוף הוא כגודל הסנטרל פארק בניו יורק, וב–2010 התכוננה העירייה לאשר תוכנית שתקים עליו 5,000 דירות, שטחי מסחר, מבני ציבור, מתקני ספורט, גינות ואפילו אגם מלאכותי.

להצדקת המהלך גייסה עיריית ברלין את מצוקת הדיור ומחירי הנדל"ן הגואים, ואת הצורך ביצירת עוד דירות, ובמהירות. ואולם תושבי השכונות הסמוכות למגרש יצאו למאבק נגד "השתלטות אינטרסים של יזמים והפיכת כל פיסת קרקע לנדל"ן", בטענה ש"הפיתוח יחסל שטח ירוק ופתוח".

טמפלהוף הוא באמת השטח הפתוח הגדול ביותר בברלין, אך הוא מקבץ מסלולי המראה ונחיתה למטוסים, צומח בו קצת דשא, וכולו חשוף מצל ופרוץ לרוח. במאבק על הפיתוח הצליחו המתנגדים לאסוף מספיק חתימות כדי לחייב את העירייה לצאת ל"משאל עם" בקרב תושבי העיר שיכריע בסוגיה. המשאל אכן נערך ב–2014, והוכרע בו לגנוז את תוכניות הבנייה. כך נותר טמפלהוף כמו חור בין שכונות, רובו שממה מוכת רוחות שלא נעים לשהות ואף לעבור בה.

את הלקח למדו בעיריית קלן כשמחלקות התכנון התכוננו ב–2015 לפיתוח "פארק שטדט־סוד" (פארק העיר הדרומי) — שטח בגודל של 100 מגרשי כדורגל, שהועמד למכירה פרוסות־פרוסות ליזמי נדל"ן שבאו לבנות על עתודת הקרקע הגדולה האחרונה בעיר (והרביעית בגודלה בגרמניה), ואחת העשירות באירופה. כדי למנוע את מה שקרה בברלין, השקיעה עיריית קלן כמה מיליוני יורו בהליך לשיתוף הציבור.

חוף פלמ"חים
אלון רון

השיתוף כלל מודלים פיזיים שהתושבים הוזמנו לשוטט בהם כדי שיוכלו להתרשם מההצעות לשינויים המתוכננים. נכללו גם ערבי דיונים ואירועים שכונתיים, שלוו בכיבוד קל והסתיימו בריקודי טנגו "כדי להמחיש את הצורך בשיתוף פעולה והתחשבות", כדברי ראש העיר בזמנו. עד כה התוכנית מתקדמת כסדרה וללא התנגדויות.

עובדים על התושבים?

כשפריז יצאה לדרך ב–2014 עם "Reinvent Paris" — עשרות מגרשים ושטחי ציבור בבנייה חדשה בתוך העיר — הוזמנו אדריכלים מכל העולם להגיש הצעות. גם בבירה הצרפתית מהלכי שיתוף הציבור של תנופת השיפוצים כללו ערבי גאלה ותערוכות, וגלויות מיוחדות להצגת התוכניות לתושבים.

ההיי-ליין בניו יורק
בלומברג

אפשר להלל את הסגנון האלגנטי של הפיתוח באירופה הקלאסית ולהשוות אותו לברוטליזם הציוני שבו מתקדמים מהלכי בנייה בישראל, לצקצק ולטעון שמן המפורסמות שאצלנו השלטון המרכזי, העיריות והיזמים עושים יד אחת כדי להחביא מהתושב הקטן את מה הולכים לבנות לו ליד הבית. אלא שגם בקלן וגם בפריז, מטרת שיתוף הציבור אינה להיוועץ בתושבים לגבי התוכניות — כי דעתם תשנה את מתווה פיתוח העיר. כך גם כשתושבי ברוקלין הוזמנו להשתתף בתוכניות הטיילת שהוכשרה אצלם על הגדה המשקיפה על מנהטן, ניתן להם לבחור את מראה הספסלים וסגנון הפנסים, והם ביקשו וקיבלו מתקני מנגל. השיתוף רק עזר להסחת הדעת מכך שלאורך הטיילת ובצד הפארק יצוצו מגדלי מגורים מזכוכית, שגם בניו יורק הם סמל לעושר וג'נטריפיקציה, ומעוררים התנגדות.

האמת היא שרוב שיתופי הציבור ביוזמת רשויות הם פעולות ריכוך. תכליתם למנוע התקוממות של בעלי עניין בנכסים, לעכב עורכי דין שמזהים הזדמנות לארגן תושבים למאבק משפטי שיספק להם פרנסה, ולמנוע מפעילים חברתיים מיומנים עם אג'נדה סביבתית, לנצל את ההזדמנות להשתלט על דעת הקהל והשיח בתקשורת ולהצדיק את קיומם.

לפיכך, לעיריות משתלם להשקיע במהלכים שיפוגגו את חרדות הציבור מפני שינוי מתוכנן. כי אם לא ישקיעו את הכסף בהליכי שיתוף, הוא ייצא בבתי משפט, בפיצויים ובאובדן זמן שיעבור עד סילוק תביעות המתנגדים לפיתוח. הלקח לתושבים חשוב יותר: לבחון בשבע עיניים את משמעות ההתנגדות שנסחפו אליה, כי יכול להיות שהצלחת המאבק נגד תוכנית אחת, תוביל לכישלון תכנוני שיפגע בהם יותר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#