רוצים לספר לעולם על עצמכם? זו הדרך - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מיוחד: הזדמנות לשנות

רוצים לספר לעולם על עצמכם? זו הדרך

עד לתחילת העשור הנוכחי תרבות עדיין נוצרה והופקה במנגנונים הממוסדים של המאה ה–20, אבל העולם השתנה. האינטרנט טרף את הקלפים וחילק אותם מחדש

5תגובות
להקת אפור גשום. גם "מחתרת הקסטות" של שנות ה–80 היתה צריכה גב של חברה מסחרית

היה זה אוליבר ונדל הולמס הבן, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב בתחילת המאה ה–20, שאמר פעם: "יש שני סוגים של אנשים — אלה שהולכים ועושים משהו, ואלה שלא עושים, אבל שואלים מדוע זה לא נעשה בצורה אחרת". באופן אישי, מילדות, תמיד האמנתי בפעולה. בעשייה. אני אוהב לחלום, אוהב לדבר על החלומות שלי, אבל יותר מכל אני אוהב לעשות. מאמין בחופש היצירה, בעצמאות מחשבתית ובנקיטת פעולות כדי שדברים יתממשו.

הזדמנות לשנות - פרויקט מיוחד >> נלחמים בשביל כולנו: האנשים שמנסים לשנות את המציאות בישראל || כלכלה אלטרנטיבית: מה אפשר ללמוד מהחרדים | נתי טוקר || אל תחפשו צדק: כאן באים להרוויח הרבה כסף | איתן אבריאל || "אם אדלסון ירצה לתת לנו 60 מיליון דולר - הוא יקבל מכתב תודה - וזהו" | נתי טוקר  ||בית הקלפים? זה קטן לעומת מה שקורה פה | צבי זרחיה  || הקווים האדומים של האנשים הירוקים | מירב מורן || המדריך להוזלת יוקר המחיה | איילה צורף || "קטמון זו מחאה חברתית שהצליחה, אבל הסיכון הוא בלתי נתפש" | עמרי זרחוביץ

את ההשראה הגדולה ביותר קיבלתי מאנשים כמו אבא שלי, שלקח את חייו (וחיינו) בידיו הטובות (הלכה למעשה) וחילץ את כולנו מהווה עגום בשכונת עוני בדרום חולון לעתיד טוב יותר. בתקופות הקשות ביותר שלי, אבא אמר: "קום, תתגלח, תתלבש יפה ותעשה משהו למען עצמך. אם אין עבודה, שב לכתוב. אם אין פרנסה, לך לפגוש אנשים ולשוחח אתם. תלמד משהו שאתה לא יודע. בשום מקרה, אל תשב באפס מעשה. אתה קם בבוקר ולא יודע מה העולם יכול להציע לך, אבל אתה צריך להיות מוכן להקשיב".

בהוצאה לחצו: "רומן, רק רומן"

עד כה, הוצאתי לאור שלושה ספרים: שניים שלי ("סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", 2014; ו–"וכשאפתח את הדלת", 2017) ואחד נוסף שערכתי מכתבי יד שהותירה אמי אחרי מותה ("מחרוזת הימים", 2016).

את שלושת הספרים הוצאתי בעזרת הוצאת הספרים מרום תרבות ישראלית ובאמצעות הדסטארט, אתר מימון המונים ישראלי, שמטרתו לסייע במימון פרויקטים ויזמים יצירתיים. לפנות אל הציבור ולשתף אותו בדברים הספציפיים שמעניינים אותו, בעיני היה זה משהו רומנטי. במאה ה–18 הדגישה התנועה הרומנטית את האינדיבידואליזם, את החד־פעמי שבאדם מסוים, המכונן לעצמו, מתוך עצמו, את האמת האישית שלו. אני מאמין בזה, ללא ציניות.

להקת פוליאנה פרנק
דניאל צ'צ'יק

פעם, במאה הקודמת, היה לי חוזה חתום עם הוצאת ספרים. זה היה ב–1999, אבל שם רצו ממני "רומן, רק רומן", כי לטענתם "הקהל הישראלי אוהב רומנים. לא סיפורים קצרים".

אני לא יודע מה הקהל הישראלי אוהב, אני יודע מה אני אוהב. ואני אהבתי לכתוב סיפורים קצרים, אוטוביוגרפיים, רוויי מוזיקה. ההוצאה לחצה: "רומן, רומן, תיצור רומן מכל הסיפורים הקצרים שלך", ואני התפתלתי חצי שנה מול עורכות מקצועיות ולבביות, אבל זה נראה לי מאולץ ומגוחך לכפות על עצמי משהו שלא הרגשתי אתו נוח. אני בן אדם כזה שעושה רק מה שמתיישר עם תפישת העולם שלי וגם גדולים ומופלאים ממני כתבו סיפורים קצרים, מצ'כוב, מופסן, המינגוויי, א.ב. יהושע ועד עוזי וייל.

הייתי בן 37. החזרתי את המקדמה להוצאה. ביטלתי את החוזה. רציתי, כדרכי, לעשות את הדברים בדרכי. רק שבעולם הישן זה היה כמעט בלתי אפשרי להתעקש על הדרך שלך וגם להוציא תקליטים וספרים ולהגיע לקהל. ייצור תרבות, הפקתה ושיווקה לקהל היו בידי הוצאות ספרים וחברות תקליטים. ואם לא עברת את שערי המנגנון, כמעט לא התאפשר לך לעשות דבר. גם "מחתרת הקסטות" של שנות ה–80 (אפור גשום, פוליאנה פרנק, הפליז) היתה צריכה את הגב של חברת האוזן השלישית. גם להקות פאנק באנגליה בסבנטיז ולהקות גראנג' בסיאטל בניינטיז נזקקו למועדונים שייתנו להן להופיע, ולחברות קטנות ואמיצות שיאמינו בחומרים האלה וידחפו אותן קדימה.

עד לתחילת העשור הנוכחי תרבות עדיין נוצרה והופקה במנגנונים הממוסדים של המאה ה–20. הוצאות ספרים, חברות תקליטים. אלה וגם אלה ידעו לברור, לבחור, להגדיר מטרות, לאתר כישרונות ולחשוף את יצירותיהם לקהל הרחב. אבל העולם השתנה. שומרי הסף קרסו בזה אחר זה. האינטרנט טרף את הקלפים וחילק אותם מחדש. עם מעבד תמלילים אתה יכול לכתוב ספר. עם כרטיס קול במחשב אתה יכול להקליט אלבום. הרסו לך את הרדיו הישן? יש פלייליסטים ופודקאסטים ברשת.

לא רוצים להוציא לך אלבום? יש בנדקאמפ (חברה פרטית המספקת ממשק מקוון למוזיקאים, המאפשר להם לחלוק ולמכור מוזיקה). שים את המוזיקה שלך שם. בחינם. רוצה שיקראו סיפורים שלך? תפתח בלוג. רוצה לספר לעולם על האמנות שלך? טפח לך קהילות מאזינים או קוראים ברשתות החברתיות.

שיטת מימון ההמונים מוצאת חן בעיני מכמה סיבות. ראשית, ציבור שוחרי התרבות נקרא על ידי אמנים לתמוך ולהשקיע בדברים שחשובים לו. לממן מיזמים בתחומי האמנות שלעתים קרובות יהיה קשה עד בלתי אפשרי להוציאם לאור במסגרות הקיימות. יזמים יכולים לפרסם את תוכניותיהם ולגייס בדרך של תמיכה את המימון הנדרש לביצוע הפרויקט תמורת תשורה.

יש מגבלות לשיטה הזאת, אבל היתרונות שלה רבים יותר. מימון המונים מוצלח פשוט גורם לדברים לקרות. ואני אוהב שדברים קורים. לטעמי, אמנות צריכה להיות נגישה. היא צריכה להתממש.

רצון לא מספיק. צריך לעשות

הספר הראשון שלי, "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", הודפס בשתי מהדורות. היתה לי מעורבות מלאה בשלבי העריכה שלו (עטרה אופק ואיילת מוהר) ובשלב העיצוב שלו (חגי מרום). עשיתי עשרות ערבים עם אמנים שונים (רוקפור, עמיר לב, חמי רודנר, ערן צור, משה בן־יוחנה, יהלי סובול ועוד) סביב הספר. פגשתי קהל ממושב יבול בדרום עד גבעת יואב בצפון. הוצאת מרום תרבות ישראלית ופלטפורמת מימון ההמונים איפשרו לי להביא את הספר לקהל שרצה אותו.

הספר השני, "וכשאפתח את הדלת", על להקת תמוז, סוף עונת התפוזים וישראל של אמצע שנות ה–70, יצא לאור באותו אופן. שואלים אותי פעמים רבות אם לא הייתי רוצה שהספרים יראו אור בהוצאת ספרים רגילה, אך השילוב של הוצאת ספרים יצירתית ונועזת, עם מימון המונים, מתאים לי באופן מושלם.

יזמות היא לא מלה ריקה או קלישאה. היא לקום בבוקר ולהחליט שאתה עובר מ–0 ל–1. גורם לזה לקרות. אסתי לאודר, מחלוצות הקוסמטיקה העולמית והאישה היחידה ברשימת "20 גאוני העסקים המובילים בעולם במאה ה–20" של המגזין "טיים", אמרה בראיון ב–1988: "תקשיבו לי טוב. לא הגעתי לכאן על ידי זה שחלמתי על זה או חשבתי על זה. הגעתי לכאן על ידי זה שעשיתי את זה!"

אני מאמין בזה. לא בתלונות וטרוניות. לא בהרכנת ראש מול מציאות (קשה, לפעמים). אני מאמין בלעשות את זה, בדרכך שלך.

בועז כהן הוא שדרן רדיו אקו99, מוזיקאי, מרצה לתרבות בת־זמננו ומחבר הספרים "סיפורים קטנים, תקליטים גדולים" (2014) ו–"וכשאפתח את הדלת" (2017)



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#