רשות המסים נגד בעלי השליטה: תוכל לשלוח ידיים גם לרווחים שלא מומשו - חדשות - דה מרקר TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

רשות המסים נגד בעלי השליטה: תוכל לשלוח ידיים גם לרווחים שלא מומשו

כדי למנוע מבעלי שליטה לדגור על רווחים, הוסמכה רשות המסים לגבות מס מחברות פרטיות - לא רק חברות ארנק - שנמנעו מחלוקת דיווידנד במשך חמש שנים או יותר ■ האם מידתי להטיל מס על רווח תיאורטי ולפגוע בזכות של חברות להחליט מה יעשו ברווחיהן?

26תגובות
מנהל רשות המסים, משה אשר
תומר אפלבאום

לא ברור אם מס הדירה השלישית עדיין חי ובועט או שמא נקבר קבורת חמור פוליטית, אבל יהיה קשה להצטער על היעלמותו לפחות בהיבט חשוב אחד: ההיבט הבעייתי מאוד של מיסוי על רווח תיאורטי.

מס הדירה השלישית מטיל חובת מס על בעלי נכסים, אף שלא מימשו את הנכסים ולא הרוויחו עליהם דבר. המס עורך חישוב של שווי הדירה השלישית, ומטיל מס על בעל הדירה כאילו מכר את הדירה ונפגש עם הרווח בגין עליית שווייה.

ההחלטה למסות רווח שלא קיים היא מקוממת, ומעוררת שאלות בסיסיות של צדק ושל מוסר מצדה של המדינה כלפי אזרחיה. במקרה של מס הדירה השלישית, חוסר המוסר בצעד המוצע זועק לשמים, היות שהמדינה החליטה למסות רווח שלא נוצר, בשעה שהיא ממשיכה להעניק פטור על הרווח האמיתי והממשי של בעלי דירות מרובות — הרווח שלהם מהכנסות משכר דירה. הצעד המתבקש, ההגיוני וההגון היה לבטל את הפטור ממס על שכר דירה, ובכך למסות את ההכנסות האמיתיות שיש לבעלי הדירות, במקום להטיל מס על הכנסה שאינה אמיתית ומעולם לא התרחשה.

הנטייה למסות רווח שכלל לא התרחש היא רעה חולה בישראל. ביטוי בולט נוסף שלה מצוי בחקיקה שעברה בסוף 2016, במסגרת חוק ההסדרים ל–2017–2018, ובו נלחמה רשות המסים בתכנון המס של האלפיון העליון הידוע בשם "חברות ארנק". בצדק ביטלה רשות המסים את תכנון המס השערורייתי הזה, שבאמצעותו דחה האלפיון העליון תשלומי מסים למדינה או אפילו התחמק מהם כליל, בכך שהיא הרימה את המסך על חברות הארנק. החקיקה החדשה מבטלת דה פקטו את חברות הארנק, ומטילת חובת מס מלא על מרבית ההכנסות הנצברות בחברות הארנק.

אלא שעל הדרך, רשות המסים התלהבה וכבר עשתה תיקון חקיקה נוסף ומרחיק לכת. הרשות העבירה בכנסת סעיף הקובע כי אם חברה דוגרת על רווחיה יותר מחמש שנים ואינה מחלקת אותם כדיווידנד — הרווחים האלה ייחשבו דיווידנד שחולק, ובעל השליטה בחברה יחויב במס דיווידנד מלא (30%–33% במקרה של בעל שליטה). בכך, רשות המסים מטילה שוב מס על רווח תיאורטי.

ההחלטה חלה רק על בעלי שליטה בחברות — ולא על בעלי מניות אחרים. בניגוד לדעה הרווחת (ובניגוד גם למה שנכתב בטור זה בעבר), מדובר על כל בעלי השליטה בחברות פרטיות בישראל — כל חברה שיש בה עד חמישה בעלי שליטה (חברת מעטים). זהו הרוב המוחלט של החברות המשפחתיות והפרטיות.

דילמת המס של בעלי השליטה

חברות ציבוריות, שיש להן בעלי מניות רבים (גם אם יש בהן בעל שליטה יחיד, שמחזיק ביותר מ–50%), אינן נכללות בתיקון. אבל ההקלה בנוגע לחברות ציבוריות אינה מפחיתה מעוצמת המהלך: הרוב המוחלט של החברות הפרטיות בישראל כלולות בו.

כדי לא להיתפש כדרקוניים מדי, ומאחר שהחקיקה עברה בכנסת בהסכמות עם חברי הכנסת ועם רואי החשבון, נוסף סייג נוסף לסעיף הזה: רשות המסים אינה מתכוונת לרדוף כל עסק קטן, ולכן חובת תשלום מס על דיווידנד שלא חולק במשך חמש שנים חלה רק על חברות שהרווח המצטבר בהן יהיה יותר מ–5 מיליון שקל. בכך נקבע רף של חברות פרטיות מסדר גודל בינוני ומעלה, אבל גם כך ברור שמדובר בהרבה מאוד חברות פרטיות בישראל.

חובה זו חלה על כל בעלי השליטה באשר הם. גם כשמדובר בבעלי שליטה בחברות עסקיות רגילות עם פעילות עסקית אמיתית, שאינן נחשדות כחברות ארנק שהוקמו רק לשם תכנון מס. מבחינת רשות המסים, כל אימת שבעל שליטה צובר רווחים בחברה שלו ואינו מחלק אותם במשך חמש שנים, ובהנחה שיהיה אפשר להוכיח כי החברה אינה זקוקה לרווחים אלה לשם פעולתה השוטפת — ועדה מיוחדת ברשות המסים תוכל לקבוע שמדובר בתכנון מס של בעל השליטה, ולהטיל עליו מס בגין אי־חלוקת הרווחים. זהו מס קנס מסוג חדש, שבעלי השליטה בחלק גדול מהחברות הפרטיות בישראל יצטרכו ללמוד לחיות אתו.

המאבק בתכנון המס עולה שלב

האם זה סביר להסתכל על חברות שאינן מחלקות רווחים כאילו הן חילקו רווחים, ולקנוס את בעלי השליטה שלהן על כך? ברשות המסים טוענים שכן, ומסבירים כי מבחינתם "דגירה על הרווח" מהווה ניצול לרעה של עקרון המיסוי הדו־שלבי.

שכיר שמשתכר שכר גבוה משלם כ–50% משכרו כמס הכנסה. עצמאי, שהעסק שלו מרוויח סכום אפילו גדול יותר, צריך בשלב הראשון לשלם רק 24% מס (מס חברות). לכאורה יש כאן אפליה לטובת פעילות במסגרת חברות, אבל בדיוק מהסיבה הזו קיים שלב מיסוי נוסף: כשהעצמאי ירצה לצרוך את הכסף שהעסק שלו הרוויח, כלומר למשוך את הרווח לכיסו הפרטי, הוא יצטרך לשלם מס דיווידנד של 25%–33%. שני המסים יחדיו מצטברים, פחות או יותר, ל–50% — ובכך מתבטלת האפליה לטובה של חברות בהשוואה למס על עבודה.

הכללים למיסוי של רווח שלא חולק

חלוקת המס של פעילות חברות לשני שלבים נועד לסייע לפעילות העסקית. השאיפה היא שהחברה תבחר לא לחלק את הרווח שלה, אלא תשתמש בו כדי להרחיב את פעילותה. במקרה כזה, החברה שילמה מס של 24% בלבד על רווחיה. מבנה מס זה נועד לעודד חברות להשקיע את רווחיהן — אבל אם החברה אינה משתמשת ברווח להשקעה, שיתכבדו בעלי המניות וישלמו רווח מצטבר כמו זה שמשלם כל שכיר על הכנסתו.

המיסוי הדו־שלבי נועד לתמרץ חברות לצרוך את הרווחים שלהן לשם השקעות ופיתוח — אבל הוא לא נועד לאפשר לחברות "לדגור" על הכסף רק מפני שבעלי המניות רוצים לדחות את תשלום מס הדיווידנד רחוק ככל האפשר. מבחינת רשות המסים, "דגירה" על הכסף היא הפרה של עקרון המיסוי הדו־שלבי. חברה שעושה זאת עלולה להיתפש כמי שביצעה תכנון מס לא הוגן, ורשות המסים תוכל למסות את בעל השליטה בה כאילו חילק את הרווח. לשם האיזון, המיסוי התיאורטי יוטל על מחצית הרווח של השנה הנבדקת (ולא על סך כל הרווח הנצבר במשך חמש שנים), אבל תנוח דעתכם — לכולם ברור שרשות המסים תבחר להפעיל את המיסוי התיאורטי הזה רק בשנים שבהן נצבר רווח גדול במיוחד. איזון של ממש אין כאן.

החקיקה עברה, כאמור, בהסכמה בכנסת, לרבות הסכמה של רואי החשבון ויועצי המס. לא זו בלבד, אלא שמדובר בניסוח חדש לסעיף קיים — כלומר כבר בעבר היתה לרשות המסים זכות להכריז על רווח שלא חולק, כאילו הוא חולק. אלא שעד היום לא נעשה בסעיף זה שימוש כמעט בכלל, והחקיקה החדשה העניקה לסעיף שיניים והפכה אותו לאפקטיבי. בפועל, המסר של רשות המסים הוא שבעלים של חברות פרטיות לא יוכלו עוד לדחות את תשלום המס שלהם בכך שהם יאגרו את הרווח בתוך החברה ולא יחלקו אותו. מי שיאגור יותר מדי רווח, ישלם.

ההגדרה של תכנון מס של בעלי שליטה, אם כך, מתרחבת — לא רק בחברות ארנק, אלא בכל החברות הפרטיות שבוחרות שלא לחלק את הרווחים שלהן. זהו מיסוי תיאורטי רחב היקף, שמעניק לרשות המסים סמכויות רחבות — הרשות תקבע אם לחברה יש הצדקה לאי־חלוקת הרווח, מאחר שיש לה שימוש אפשרי בכסף — וספק אם הן מוצדקות. הרמת המסך שנעשתה לחברות הארנק בחקיקה היתה מסיבית מאוד, וככל הנראה תכנון המס הזה חדל להתקיים. חברות פרטיות רגילות, לעומת זאת, ממשיכות להתקיים באלפיהן, ומעתה לבעלי השליטה בהן אין זכות לא לחלק רווחים. האם זה מידתי?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם