בגלל הנשים - הביטוח הלאומי יפשוט רגל 16 שנים מוקדם מדי - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בגלל הנשים - הביטוח הלאומי יפשוט רגל 16 שנים מוקדם מדי

מדוע מגיע לנשים לפרוש בגיל 62, אם זה מגדיל את גירעון הביטוח הלאומי בעשרות מיליארדי שקלים, ומסכן את קיומו של המנגנון העיקרי של מדינת הרווחה? ■ הגיע הזמן שגם בישראל ייערך דיון על גיל הפרישה לנשים - ועל תג המחיר שלו

99תגובות
מימין: ח"כ מרב מיכאלי; נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג; ח"כ
זהבה גלאון; וח"כ שלי יחימוביץ'
אוליבייה פיטוסי

המפלגה הרפובליקאית והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב מתגוששות ביניהן כבר שני עשורים על השאלה הערכית כמה כסף צריכה המדינה להוציא על אזרחיה, בעיקר על אזרחיה החלשים. בעוד הדמוקרטים מאמינים בתפישה של מדינת רווחה, ורוצים להגדיל את ההוצאה החברתית, הרפובליקאים דוגלים בעמדה שכספו של האזרח הוא מבצרו, ואל לה למדינה לשלוח ידה אל כיס האזרח כדי לממן — באמצעות מסים כמובן — תשלומים לאחרים.

התפישה הרפובליקאית היא תפישה ערכית, השואבת את שורשיה מעצם הקמתה של הפדרציה האמריקאית ומהמתח שנובע מחלוקת הסמכות והאחריות בין הממשל הפדרלי לממשל של המדינות. קידוש עצמאותן של המדינות הולך בארה"ב יד ביד עם קידוש עצמאותו של האזרח, גם על חשבון קבלת שירותי רווחה בסיסיים, כמו מערכת בריאות שוויונית לכל. עבור מרבית הדמוקרטיות הליברליות בעולם, ובהן ישראל, העמדה הרפובליקאית נתפשת כשמרנית קיצונית, אפילו סהרורית, אך עבור האמריקאים מדובר בהגנה על הערך המקודש של עצמאות האזרח, והאיסור על השלטון לפגוע בעצמאותו.

הוויכוח האידיאולוגי הזה פוסח לכאורה על ישראל. לכאורה, כי במידה רבה ישראל מחזיקה בוויכוח הזה בעמדות סהרוריות לא פחות מאלה של הרפובליקאים, רק בקוטב ההפוך. בעוד הרפובליקאים מתנגדים להגדלת הוצאות הממשלה, ויהי מה, בישראל ישנה תפישה עממית הפוכה, שלפיה את הוצאות הממשלה יש להגדיל ככל שאפשר. האחריות כלפי גודלה של ההוצאה, והשאלה אם יש צידוק לשלם את המחיר הכרוך בגידול הוצאה — העלאת מסים או הגדלת הגירעון — זרים לאוזן הישראלית הממוצעת, ובעיקר זרים לאוזן של חברת הכנסת הממוצעת. השימוש כאן הוא בלשון נקבה, מפני שחברות הכנסת שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ואורלי לוי אבוקסיס הן שמובילות כיום את הקו חסר האחריות וחסר האכפתיות לגבי גודלה של ההוצאה הממשלתית, כאילו כולנו חיים "על חשבון הברון".

רק שהברון במקרה זה הוא אזרחי ישראל, והצ'ק שחברות הכנסת חסרות האחריות מגישות למשלם המסים הישראלי עלול להגיע לעשרות מיליארדי שקלים בשנה. זוהי, ככל הנראה, העלות של הסירוב העקשני של חברות הכנסת להסכים להעלאת גיל הפרישה של הנשים.

החשב הכללי במשרד האוצר, רוני חזקיהו, פירסם השבוע את הדו"חות הכספיים של הממשלה, הכוללים הפניה לדו"ח האקטוארי של הביטוח הלאומי. הדו"ח האקטוארי מתפרסם מאז 2010, אך איכשהו רק עכשיו הוא הצליח לתפוס כותרות.

על פי הדו"ח, במצב הנוכחי, התשלומים של הביטוח הלאומי יעלו על ההכנסות (תקבולים) שלו כבר ב–2026. מאותה שנה, קרן ההון של הביטוח הלאומי צפויה להתחיל להישחק, וב–2045 היא תתרוקן סופית. החל ב–2045, אם לא ייעשה תיקון, לביטוח הלאומי לא יהיה איך לשלם קצבאות לאזרחי ישראל. זה יקרה, אגב, אף שאוצר המדינה עתיד להגדיל את התמיכה שלו בתקציב הביטוח הלאומי באופן דרמטי: היקף העברות השנתי מהתקציב צפוי לזנק מכ–23 מיליארד שקל כיום לכ–44 מיליארד שקל ב–2045. כלומר, העברות האוצר יוכפלו — ובכל זאת קופת הביטוח הלאומי צפויה להתרוקן.

באיזו שנה תתרוקן קרן הביטוח הלאומי
לפי גילי פרישה של נשים

חיסכון של מאות מיליארדי שקלים

במונחים אקטואריים, 2045 נמצאת כבר מעבר לפינה — פחות מ–30 שנה ואנו שם — ולכן הוודאות של התחזית הזאת גבוהה במיוחד. לא זו בלבד, אלא שאנו גם יודעים להצביע על נקודות התורפה שיביאו את הביטוח הלאומי למצבו העגום העתידי: העלייה הצפויה במספר מקרי הסיעוד (תשלומי הסיעוד יוכפלו מ–7% ל–14% מתקציב הביטוח הלאומי), והעלייה בתוחלת החיים, המגדילה את העלות של קצבת הזקנה, שההוצאות עליה יגדלו מ–39% ל–43% מתקציב הביטוח הלאומי (זו הקצבה היקרה ביותר בתקציב הביטוח הלאומי, בפער גדול).

בעוד שבהיעדר פריצות דרך רפואיות, כנראה אין הרבה מה לעשות בנוגע לעלייה הצפויה בהוצאה על סיעוד, הרי שבנוגע להתייקרות של הקצבה המרכזית בביטוח הלאומי, קצבת הזקנה, דווקא יש: להעלות את גיל הפרישה.

התחזית של הביטוח הלאומי, יש לציין, מתבססת כבר על ההנחה כי גיל הפרישה של נשים עומד לעלות ל–64 שנים. רק שזוהי הנחה שגויה. העמדה העיקשת של חברות הכנסת הביאה לכך שההעלאה המתבקשת של גיל הפרישה של נשים בישראל מ–62 ל–64 נדחתה, וכרגע גיל הפרישה ממשיך להתחפר ב–62. הגירעון האקטוארי של הביטוח הלאומי, אם כך, הוא חמור יותר מזה שמוצג בדו"חות של חזקיהו.

בדו"ח הוועדה לבחינת גיל הפרישה של נשים, שהגישה את המלצותיה לשר האוצר לפני כשנה, נעשתה הערכה של השלכות גיל הפרישה על הגירעון של הביטוח הלאומי. לבקשת TheMarker ביצע הביטוח הלאומי עדכון של הערכה זאת: אם גיל הפרישה יישאר 62, הרי שקרן ההון של הביטוח הלאומי תתרוקן כבר ב–2038. העלאת גיל הפרישה של נשים מ–62 ל–64 דוחה את מועד התרוקנות הקרן ל–2045, שבע שנים הפרש. הדחייה מ–64 ל–67 דוחה את המועד ל–2054 — 16 שנים מאוחר יותר מאשר בגיל הפרישה הנוכחי. גיל הפרישה לבדו, דוחה את מועד פשיטת הרגל הצפויה של המוסד לביטוח לאומי ב–16 שנים תמימות. כל שנה של דחייה בגיל הפרישה מביאה לחיסכון של 550 מיליון שקל בשנה בקצבאות הביטוח הלאומי. לפיכך, העלאת גיל הפרישה של נשים ל–67 תחסוך כ–2.7 מיליארד שקל מדי שנה. במצטבר על פני עשרות שנים, החיסכון יגיע לעשרות ואף למאות מיליארדי שקלים.

נשים בישראל פורשות מוקדם יותר
גיל הפרישה לנשים בישראל ובמדינות OECD

במדינות מתקדמות גיל הפרישה גמיש

בכל העולם, מצבו העגום של הביטוח הסוציאלי דחף מדינות להעלות את גיל הפרישה, של גברים ונשים כאחד. במדינות המפותחות גיל הפרישה של גברים הוא 65.5 שנים בממוצע (ישראל — 67), ושל נשים — 64.9 שנים. ישראל היא אחת משבע המדינות שבהן גיל הפרישה הוא הנמוך ביותר לנשים, 62 או פחות, והיא אחת משלוש מדינות — לצד פולין וצ'ילה — שבהן הפער בגיל הפרישה בין גברים לנשים מגיע לשיא של חמש שנים. יתרה מכך, המדינות המתקדמות ביותר בחרו במנגנון שיבטיח לעד את איתנותו של הביטוח הלאומי שלהן: הן יצרו גיל פרישה גמיש המשתנה עם העלייה בתוחלת החיים — ובאופן כזה שומר על מספר שנות פנסיה קבוע.

הדיון על גיל הפרישה, של נשים וגברים כאחד, מתנהל בעולם תחת צל האיתנות של המוסדות לביטוח לאומי. לכל הדמוקרטיות הליברליות ברור מאליו שאם הן רוצות להבטיח את קיומן כמדינות רווחה, הן חייבות להבטיח את איתנות הביטוח הלאומי שלהן, ולכן עליהן להעלות את גיל הפרישה — משום שהוצאות הפנסיה הן הגורם האחד המאיים יותר מכל על איתנות המוסדות לביטוח לאומי. רק בישראל הדיון הזה, שקובע כי נזק של עשרות מיליארדי שקלים לקופת הביטוח הלאומי הוא נזק כבד מנשוא, וכי ה"פריבילגיה" של נשים לפרוש בגיל 62 אינה מצדיקה את הנזק, אינו מתקיים. להפך — מי שמנסה לקיים דיון כזה מותקף בביצים סרוחות כמי ש"מפקיר את הנשים מתוך שיקול תקציבי צר".

אז בואו נקרא לילד בשמו: אין סיבה שנשים יפרשו חמש שנים מוקדם יותר מגברים, ועובדה שרק בשלוש מדינות בעולם מתקיים עדיין פער כזה. אין סיבה שנשים יפרשו בגיל 62, ועובדה שרק שבע מדינות מפותחות עדיין תקועות על גיל פרישה נמוך כל כך. אין הצדקה לתפישה של גיל הפרישה המוקדם כפריבליגיה — בפועל מדובר בנזק נורא שהנשים גורמות לעצמן, גם בכך שהן פוגעות באטרקטיביות שלהן כעובדות מבוגרות, ובעיקר בגלל השחיקה הנוראה של קצבת הפנסיה שלהן. ויותר מכל, אין כל הצדקה לכך שהפריבילגיה ההרסנית הזו תעלה לקופת הביטוח הלאומי, ולמשלם המסים הישראלי, בנזק של עשרות מיליארדי שקלים, ובסיכון מנגנון מדינת הרווחה העיקרי שלנו. עם כל הכבוד לנשים, יש עקרונות סוציאליים חשובים יותר מהגנה על הזכות הארכאית לפרוש בגיל 62. הגיע הזמן שהנשים, וחברות הכנסת המייצגות אותן, יתעוררו — כי בעוד 30 שנה כבר יהיה מאוחר לתקן.

"תמצית הרשעות": תגובת חה"כ זהבה גלאון ואורלי לוי-אבקסיס

"הניסיון המוטה של ארלוזורוב לצייר תמונה לפיה הנשים הן האשמות בגירעונות האקטואריים של ביטוח לאומי הוא מסוכן ושקרי. תשלום קצבאות זקנה לנשים מבוגרות כחוק לא 'יוצר נזק' לביטוח הלאומי, ולא הנשים הן שאשמות בניהול הלקוי של הביטוח הלאומי לאורך השנים. הנתונים שמירב ארלוזורוב מציגה מוכיחים זאת היטב – שכן העלאת גיל הפרישה תדחה את מועד התרוקנות קרן ההון של הביטוח הלאומי ב-7 שנים בלבד – לשנת 2045 במקום לשנת 2038.

"הרעיון שאת הגירעון יכסו קומץ של נשים עניות, מוחלשות ומובטלות, ולא, לשם הדוגמה, מעסיקים שהם תאגידי ענק רווחיים אשר זכו להטבות מפליגות בביטוח הלאומי כמו שיפוי מעסיקים - הוא רעיון המגלם בתוכו את תמצית הרשעות והיעדר ההיגיון הכלכלי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#