האם תיתכן "גדר הפרדה כלכלית" בין המשק הישראלי לפלסטיני? - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם תיתכן "גדר הפרדה כלכלית" בין המשק הישראלי לפלסטיני?

למרות חוסר האיזון החריף בין הכלכלות, גם כיום מושפע יוקר המחיה הישראלי מהמצב בשטחים ■ האם יש פוטנציאל צמיחה לשתי הכלכלות הצמודות, למרות הפערים העצומים וסכנת ההתלקחות המתמדת?

4תגובות
נער פלסטיני בחופי העיר עזה
MOHAMMED SALEM/רויטרס

נטו משפחה — גם לפלסטינים

לפני כחודש וחצי הכריז שר האוצר, משה כחלון, על תוכנית נטו משפחה והצהיר כי יש לו בשורה למיליוני הישראלים העובדים שסובלים מיוקר המחיה. ספק אם כחלון ואנשיו הביאו בחשבון את העובדה שהתוכנית משפיעה באופן ישיר על עוד כמה מיליוני בני אדם, חוץ מהישראלים.

בדיוק כמו לאזרחי ישראל, הפחתת מכסים ומסים על ביגוד, הנעלה ומוצרי סלולר, רלוונטית מאוד גם לתושבי הרשות הפלסטינית ועזה. לכן, לא מפתיע לגלות שבפגישות שקיים כחלון עם בכירים ברשות הפלסטינית בשבועות האחרונים, כחלק מהיחסים השוטפים בין הצדדים, הם דיברו עמו על תוכנית נטו משפחה והיו מודעים לפרטיה.

גם ב–29 במאי, כאשר הוועדה המוניטרית של בנק ישראל החליטה להותיר את הריבית במשק על כנה, היו למהלך השפעות על מיליוני הפלסטינים בגדה המערבית ועזה — הם אינם תושבי ישראל, אבל משתמשים גם בשקל כמטבע העובר לסוחר שלהם.

יותר עובדים פלסטינים בישראל
מספר העובדים הממוצע בשבוע, באלפים

אם ירצו בכך הצדדים ואם לא, הכלכלות הפלסטינית והישראלית מחוברות זו לזו בעבותות, וספק אם יש הסדר מדיני שמסוגל לנתק את הקשר העמוק הזה. "אחד המאפיינים המרכזיים של הציבור הישראלי בגישה שלו לסכסוך עם הפלסטינים הוא הרצון 'להיפטר מזה' — הישראלים פשוט לא רוצים לשמוע מהפלסטינים", אומר ד"ר יובל בנזימן, מרצה לחקר סכסוכים במרכז הבינתחומי.

לדבריו, "זו אחת הסיבות לעמדות הסותרות שמתגלות בסקרים על הפתרון הרצוי לסכסוך מצד הציבור הישראלי. אבל למרות השאיפה להיעלמות 'הבעיה הפלסטינית', המבנה של שתי הכלכלות, ובעיקר העובדה שהכלכלה הפלסטינית אינה עצמאית, גורמים לכך שגם במקרה של הסכם אמיתי — לא תיווצר הפרדה כזאת".

וכך, 50 שנה אחרי כיבוש יהודה ושומרון, שער השקל או מדד מחירי המזון במשק הישראלי רלוונטיים לחיי היומיום של הפלסטינים כמעט כמו לאלה של הישראלים. ואולם למרות החיבור ההדוק, מצב הכלכלה הפלסטינית אינו חלק ממערך השיקולים של בנק ישראל. שם מתייחסים לנושא באופן דומה לאופן שבו מתייחס הבנק הפדרלי של ארה"ב בשנים האחרונות לתביעות ממנו להתחשב במצב הכלכלה בעולם כולו. הגדרות התפקיד של נגידת בנק ישראל או שר האוצר הן דאגה לצמיחה וליציבות של המשק הישראלי — ומצב המשק הפלסטיני אינו מעניינם.

נכון, לרשות הפלסטינית יש נגיד משלה, פיקוח על הבנקים ושר אוצר. ובכל זאת, בשל ההשפעה העצומה של החלטות כלכליות ומוניטריות בישראל, יש היבטים שבהם הכלכלה הפלסטינית פשוט אינה מנוהלת. גם מעטפת המכס המשותפת לישראל ולרשות מונעת מהרשות ליזום מהלכים עצמאיים להגנה על התעשייה שלה מסחורות מיובאות.

בית קפה ברצועת עזה
SAID KHATIB/אי־אף־פי

כך למשל, העובדה שרבבות הפלסטינים העובדים בישראל משלמים מס הכנסה לפי המדרגות הישראליות, מגבילה את יכולת הרשות הפלסטינית לגבות מהם מסים לפי צרכיה. מה שבישראל נחשב שכר מינימום, שעליו משלמים שיעור מס זניח, הוא שכר ממוצע בגדה המערבית — כך שבהחלט ייתכן שהרשות היתה בוחרת לגבות מפלסטינים המתפרנסים בישראל מסים גבוהים יותר לו היה הדבר בידה.

"השאיפה הפלסטינית היא לצאת לעצמאות כלכלית מלאה. אחת הדרכים להגיע לכך היא ניסיון להציג יכולת מוניטרית שמתנהלת כישות עצמאית. הפלסטינים ניסו להוכיח יכולת כזאת ב–1999–2001 בניסיונות להכריז באופן עצמאי על מדינה, כשהתחילו בהכנות להנפקת לירה פלסטינית", אומר ד"ר עידו זלקוביץ' ממכון מיתווים, החוקר את הפוליטיקה הפלסטינית.

לדבריו, "יש הבנה חד־משמעית בהנהגת הרשות שללא יכולת להגיע לעצמאות מוניטרית, לא תושג גם עצמאות פוליטית. זו גם אחת הדרישות ממדינה שרוצה להוכיח את יכולתה כישות ריבונית" .

המסחר היומיומי מתבצע בשקלים

קניון עזריאלי
מוטי מילרוד

החיבור ההדוק בין הכלכלות מתחיל בבסיס. לרשות הפלסטינית ולעזה אין מטבע משלהן. המטבעות שבשימוש הם השקל, הדינר הירדני, הדולר, ובעזה נוספת להם הלירה המצרית. יותר מ–40% מחשבונות העו"ש של הפלסטינים הם בשקלים. כ–20% מהפיקדונות וההלוואות מופקדים וניטלים גם הם בשקלים.

באופן גס ניתן לומר כי העסקות היומיומיות בשטחים נעשות בשקלים, בעוד פעולות גדולות יותר, כמו רכישות נדל"ן ומתן מוהר (התחייבות כספית של חתן לכלה), נעשות בדולרים ובדינרים ירדניים. הסיבה לחלוקה הזאת היא שבנקים ישראליים כמעט שאינם נותנים אשראי לגורמים עסקיים ברשות. הם נמנעים מכך בגלל בעיות האכיפה בעסקות ישראליות־פלסטיניות והחשש מקושי לתבוע החזרים במקרה שלקוח לא מחזיר הלוואה. לכך נוסף החשש מהרשויות האמריקאיות, שבמסגרת המאבק שלהן במימון טרור רגישות במיוחד להענקת אשראי באזורים כמו הגדה המערבית.

גם הפלסטינים כמעט שאינם משקיעים בישראל, בגלל הפערים הכלכליים ומשום שרבים לא ישמחו לראותם עושים זאת. כתוצאה מכך, האשראי ברשות הוא בדרך כלל בדולר או בדינר. ניתן להסיק מכך שהריבית על השקל אינה משפיעה על מצב ההשקעות ברשות — אבל היא משפיעה בעקיפין על יתר הפעילות של המשק הפלסטיני, עקב הדומיננטיות של ישראל בכל אספקט כלכלי ברשות.

בשוק העבודה, מספר הפלסטינים שגרו ביהודה ושומרון ועבדו בישראל ב–2014 היה 92 אלף, מהם 59 אלף בעלי היתר. מחציתם עבדו בענף הבנייה — ענף שבו הפלסטינים איישו 15.3% ממשרות השכירים. בסך הכל, אלה שיצאו לעבוד במשק הישראלי היו 12% מכוח העבודה הפלסטיני ב–2014.

הטיילת בנתניה.
דניאל בר און

הפוטנציאל גדול בהרבה. עד האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב–1987, כ–50% מהתעסוקה בעזה ושליש מזאת של הגדה המערבית התבססו על עובדים שיצאו ליש­ר­אל. העובדה שגם כיום הפלסטינים הם כ–15% מהעובדים בענף הבניין גורמת לכך שמצב היחסים עם הרשות משפיע על הפריון בענף. עובד בניין שצריך לשהות כמה שעות במחסום לפני שיגיע לעבודה בישראל מניב תפוקה נמוכה משמעותית מכפי שהיה יכול לתת במצב דברים רגיל.

בשוק הסחורות, היבוא הפלסטיני מישראל הוא שני שלישים מסך היבוא הפלסטיני, והיבוא מישראל שקל לשליש מהתוצר הפלסטיני. במקביל, המכירות הפלסטיניות לישראל הן 81% מהיצוא של הרשות — 6% מהתוצר.

מהזווית הישראלית, היצוא לרשות הוא השני בגודלו בתחומי השירותים והסחורות, אחרי ארה"ב. חשוב לומר כי המסחר של ישראל עם הרשות אינו מוגדר רשמית כיצוא או יבוא, מכיוון שפרוטוקול פריז — הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו מ–1994— קובע כי לשני הצדדים יש מעטפת מכס משותפת.

הפלסטינים תלויים בישראלים

דבוראים ברצועת עזה
IBRAHEEM ABU MUSTAFA/רויט�

למרות הקשרים ההדוקים, בצד הישראלי יש הסכמה גורפת כי החשיבות הכלכלית של הרשות הפלסטינית ועזה על מיליוני התושבים שלהן שולית מבחינת ישראל. ברמה כלכלית, מדובר על פיל השוכן ליד זבוב. התוצר ברשות הוא 7.4% מהתוצר של ישראל, ובעוד התוצר לנפש בישראל הוא כ–40 אלף דולר בשנה, ברשות הוא 4,000 דולר בשנה בלבד.

בהתאם, מאזן הסחר בין ישראל לרשות מוטה מאוד לטובת ישראל. המכירות הישראליות לרשות ב–2012 הסתכמו ב–16.4 מיליארד שקל (לא כולל הסחורה שהפלסטינים רוכשים בהתנחלויות). הקניות הישראליות מהרשות, לעומת זאת, הסתכמו ב–3 מיליארד שקל בלבד. לכך יש להוסיף את התמורה שמתקבלת ברשות מעבודת פלסטינים בישראל, בהיקף של 4.3 מיליארד שקל. גם אחרי זה, נשאר עודף מסחרי של 9 מיליארד שקל לטובת הישראלים.

היצוא לרשות הוא רק 5% מסך היצוא הישראלי (8% בנטרול היהלומים) ו–1.7% מהתוצר של ישראל. אין נתונים לגבי איזה חלק ביצוא הזה מורכב מסחורות שיובאו קודם לכן לישראל ובהמשך נמכרו לרשות. בנוסף, לא מדובר ביצוא של טכנולוגיה גבוהה או של שירותים מתוחכמים, ו–90% ממנו הם יצוא סחורות. בעוד שישראל מייצאת לעולם הרבה היי־טק, המכירות לרשות כוללות בעיקר מוצרי תעשייה מסורתית ומוצרי אנרגיה. בתחומים אלה מעטפת המכס המשותפת והקרבה הגיאוגרפית מקנות יתרון לישראלים המעוניינים לייצא לרשות.

19% מהפדיון של ענף מוצרי העץ בישראל, למשל, נובע מהמכירות לרשות. מכירות החשמל לרשות מסתכמות ב–3.2 מיליארד שקל בשנה. מכירות המים הן בהיקף נמוך מעט — פחות מ–200 מיליון שקל בשנה. בתחומים אלה המכירות לרשות הן 7.2% מפדיון הענף (גם אם הקשיים בגביית התשלום עבור החשמל מהרשות הם נטל על חברת חשמל ולא מוקד רווח מבחינתה). בתחום החקלאות, היצוא לרשות הוא 2%–4% מהפדיון.

המכירות של ישראל לרשות הפלסטינית

מאחר שמדובר בסחורות לא מתוחכמות, הערך המוסף של המכירות לרשות עבור ישראל (נתון המתקבל מסיכום רווחי חברות, שכר ומסים שמניבות המכירות) הוא 54%, נמוך מהערך המוסף שמקבלת ישראל מיצוא לשאר העולם. המכירות לרשות מניבות למשק הישראלי ערך מוסף של 6–9 מיליארד שקל בשנה, כלומר 0.8%–1.2% מהתוצר העסקי.

מלבד היתרון הצבאי המשמעותי, היתרון הכלכלי העצום של ישראל על הרשות הוא אחד הגורמים לכך שאין בישראל לחץ להגיע לפתרון מדיני. כפי שמגדיר זאת בעז קרני, מייסד הארגון לשיתוף פעולה כלכלי־פלסטיני: "נניח שהמסחר עם הרשות היה נפסק. תעשיית המזון הישראלית אולי היתה נפגעת קצת, אבל תעשיות אחרות כנראה לא היו סופגות מהלומה. אז הם היו קונים מלט מהמונופול הירדני במקום מהמונופול הישראלי. לכן, גם לישראל לא כל כך אכפת מה בדיוק יהיה גורל היחסים בין הצדדים".

עם זאת, לא ניתן להתחמק מההחמצה של הפוטנציאל הלא ממוצה במערכת היחסים הכלכלית עם שכנינו. המשמעות של תוצר של 4,000 דולר לנפש בלבד ביישות כלכלית כה קרובה היא שפוטנציאל הצמיחה של הרשות עצום. במצב כזה, כל צמיחה תשפיע לחיוב במהירות על המשק הישראלי, שייהנה גם באופן עקיף מזינוק ברמת החיים של שכניו.

סכנה ליציבות הפיננסית

סוחר בשוק בחברון
HAZEM BADER/אי־אף־פי

לרשות הפלסטינית יש בהחלט הרבה לאן לצמוח. גירעון הרשות לפני מימון חיצוני ב–2014 היה קרוב ל–6 מיליארד שקל, בעוד שההכנסות נטו היו 9.3 מיליארד שקל בלבד. כיום החוב של הרשות לבנקים הפלסטיניים מסכן את היציבות הפיננסית שלה. האשראי שמעניקים הבנקים הפלסטיניים לרשות הוא 14% מכלל נכסי מערכת הבנקאות המקומית ו–112% מההון בה.

"באופן עקרוני, הכלכלה הפלסטינית סובלת מהבעיות שמאפיינות את הכלכלות הערביות בצורה רחבה יותר", אומר זלקוביץ'. "היא נשענת על רנטות — קצבאות שמגיעות מבחוץ — וסובלת ממגזר ציבורי מנופח ולא פרודוקטיבי, שכל תכליתו לייצר יציבות שתאפשר לממשלה להישאר בשלטון. שמירה על הממשלה כמעסיק המרכזי במשק מסייעת לייצר בה תלות פוליטית. זה מביא לכך שגם כשהתמ"ג הפלסטיני עולה — צריך לשאול לאן הכסף מחלחל. בגלל המגזר הציבורי המנופח והאליטה השולטת במדינה, הצמיחה לא מביאה לשינוי חברתי מהותי".

לדבריו, "שטח הגדה המערבית לא עשיר במשאבי טבע, לא עבר מהפכה תעשייתית מסודרת ולא מייצר טכנולוגיה. כך, לכלכלה הפלסטינית המודרנית אין יכולות טבעיות להתפתח לכלכלה שאינה נשענת על ענפים מסורתיים".

ביום שבו הישראלים יקנו בזול בשטחים

האב טכנולוגי בעיר עזה
בלומברג

לפי פרוטוקול פריז, שהגדיר את היחסים הכלכליים בין הצדדים, אסור לפלסטינים להנפיק מטבע משלהם, להנפיק חוב או לגבות מע"מ באופן עצמאי. החופש בתחומים אלה מתבטא בכך שהם יכולים לגבות מע"מ בשיעור נמוך של עד 2% פחות מהמע"מ בישראל, ולבקש החרגות מהתקינה הישראלית כשמדובר במוצרי יבוא.

"בהרבה תחומים, הרשות הפלסטינית דומה יותר לרשות מקומית ולא לריבון", אומר פרופ' אריה ארנון מקבוצת AIX, שייעודה לקדם תרחישים כלכליים משותפים לישראלים ולפלסטינים. "הרשות בעצם החליפה את המינהל האזרחי, ושולטת בשירותים מינהליים שניתנים בגדה. גם בכל הקשור למימון המגזר הציבורי הם כמו רשות מקומית. אם מפרידים בין ריבונות פוליטית לריבונות כלכלית, הרי שבפרוטוקול פריז הם בעצם הסכימו — במרכאות או לא — להמשיך את מבנה היחסים הכלכליים ששרר עם ישראל ב–1967–1994 במובן של איחוד מכס בינינו לבינם".

לדבריו, "ישראל שולטת בגבולות החיצוניים של המכס, והם ויתרו על יכולת להשפיע על מדיניות הסחר. הם לא אוספים את המסים על היבוא, אלא מקבלים אותם דרך ישראל; הם גם לא שולטים במספר העובדים שיעברו בישראל; ובשורה התחתונה — לא שולטים בממדים מרכזיים של המדיניות הכלכלית. שאלת העצמאות רלוונטית במיוחד לתשתיות כמו חשמל ומים, שבהן הם נשענים עלינו. ישראל תמיד אמרה להם: 'לא כדאי לכם לפתח תשתיות משלכם — זה עולה הרבה כסף. תשתמשו בחשמל ובמים שלנו'. מבחינה פוליטית זה היה נוח, אבל זה גם נוגע לשאלה כמה ישראל רוצה שתהיה להם עצמאות כלכלית".

ארנון מוסיף כי "במקביל למשא ומתן המדיני בקמפ דיויד בשנת 2000 התנהל משא ומתן על הסדרת היחסים הכלכליים — אם יהיה הסכם מדיני. גם ישראל הגיעה אז למסקנה שפרוטוקול פריז הוא לא הכי טוב מבחינתה, והיא לא רוצה להיות אחראית על צדדים בכלכלת הרשות או להיות מעורבת בהם. שני הצדדים היו קרובים להסכמה על אזור סחר חופשי ועל כך שהפלסטינים יהיו עצמאים לגבי מדיניות הסחר עם מדינות שלישיות. ישראל הסכימה גם שיהיה להם מטבע, אף שהתנגדה לכך בפרוטוקול פריז".

בית קפה בתל אביב
דודו בכר

יש מי שטוען שהמצב הנוכחי הוא כורח המציאות. "לא קל לכלכלה קטנה כל כך להיות עצמאית", אומר קרני מהארגון לשיתוף פעולה כלכלי ישראלי־פלסטיני. "זו הסיבה שבזמנו הרבה פוליטיקאים פלסטינים אמרו, 'אחרי שיהיה הסכם נהיה עצמאים ליום אחד — ולמחרת נקים פדרציה עם ירדן'. מצב של איחוד המכס, למשל, טוב יותר עבור הפלסטינים. אם הוא לא היה קיים והם היו מנסים להטיל מסים או מכסים גבוהים יותר על מוצרים שנמכרים אצלם — מהר מאוד היינו רואים יותר הברחות".

לטענת ארנון, "יכול להיות שלא יהיה להם כדאי להנפיק מטבע, כי תהיה סכנה שהם יסתבכו עם אינפלציה או שיהיה להם מטבע שלא יכובד, אבל זו בעיה שלהם. הדרישה למעטפת מכס משותפת ומע"מ אחיד בזמנו נבעה מחשש ישראלי ששטחי הרשות יהיו עבור הישראלים כמו אילת. פחדו שהישראלים יסעו לבית לחם או לים המלח לקנות את מוצרי האלקטרוניקה בזול. לא רצו לתת תמריץ לאנשים להסיט את הסחר למקום עם גבול קרוב. שכר העבודה הזול שם, למשל, גרם לפני 50 שנה לחשש שהם יצליחו לפתח חקלאות זולה יותר והחקלאות הישראלית תיפגע — אבל כיום לכל זה יש השפעה שולית על הכלכלה הישראלית כולה".

"עד 1994 לא היה ממש גבול בינינו לבינם", מוסיף ארנון. "אנשים וסחורות עברו באופן חופשי והיה סחר גדול יותר בתחומים כמו ריהוט ונעליים, שבהם הם התחרו בנו. אבל הקשר הכי חשוב היה בתחום העבודה — והקשר הזה היה בעצם הסיבה לכך שבמשא ומתן ב–1994 הם הסכימו לקבל את עמדת ישראל להמשיך באיחוד מכס. ישראל אמרה שאם לא יהיה איחוד מכס, יהיה גבול מסחר שיגביל מעבר של עובדים, והם ויתרו. זה היה אמצעי לחץ".

אם הרצון להגן על מגזרים מסוימים בכלכלה הישראלית מפני מוצרים זולים מהשטחים אכן שיחק תפקיד בחלק מההסכמים הכלכליים לפני שני עשורים, הרי שהאקלים הכלכלי בישראל השתנה מאוד מאז. כיום המגמה בישראל היא של פתיחת שווקים לתחרות במטרה להוריד את יוקר המחיה.

תקציב הרשות הפלסטינית
ב 2014- , במיליוני שקלים

גם כיום חלק גדול מהירקות שנמכרים בשוק מחנה יהודה מגיעים אליו מהבקעה דרך משאיות שנושאות לכאורה תוצרת ישראלית; גם כיום נוסעים ערביי ישראל דרך מחסום ג'לאמה לאזור ג'נין כדי לבצע קניות. בסך הכל הקניות שעורכת החברה הערבית־ישראלית בגדה המערבית מסתכמות בכמיליארד שקל בשנה. בנוסף, עשרות אלפים מהם יוצאים לנפוש בשטחי הרשות הפלסטינית בכל שנה.

בהיבט הזה, לפיתוח הרשות ולהתפתחות המסחר עמה יכול להיות תפקיד חשוב: מבחינת הצרכן, חשיפה למוצרים זולים המגיעים מאזור כה קרוב יכולה רק לשפר את רמת התחרות שממנה הוא נהנה.

אשליית השלום הכלכלי

"לפוליטיקאים הפלסטינים יכולות להיות עמדות מגוונות, אבל אנשי עסקים פלסטינים רוצים להיות קשורים לישראל", אומר קרני. "הם רוצים לנצל את מיקומם כדי להיות ה'מידל מן' בין ישראל לעולם הערבי. מבחינה כלכלית, הם צריכים להחליט אם פניהם למערב או למזרח, אבל מכיוון שכלכלתם דומה לכלכלה הירדנית — קשה להם להתחרות בה.

"לעומת זאת, הכלכלה בישראל משלימה אותם. זו כלכלה עשירה יותר, שהם יכולים לייצא אליה עבודה. ישראל היא גם מקום שאליו הם יכולים לייצא מוצרים, כי העבודה אצלם זולה והם קרובים".

קרני מוסיף כי "יש להם גם מערכת חינוך טובה. לא סתם הפלסטינים עבדו לאורך השנים בכל מדינות ערב כטכנאים. הם יכולים אפילו לייצא שירותי חינוך. יש בג'נין את האוניברסיטה הערבית־אמריקאית. זו אוניברסיטה פרטית שחצי מהתלמידים בה הם ערבים־ישראלים — והם נבחנים בבחינות הישראליות ועוברים אותן בהצלחה. בזכות האוניברסיטה הזאת התפתח בג'נין שוק של השכרה לסטודנטים. הבתים האלה ברמה גבוהה יותר, כפי שהם דרשו".

עם זאת, כשמתייחסים לרצון הפלסטינים ביחסים כלכליים וליתרונות שיכולים לצמוח לכל הצדדים משינוי, יש מי שמזהיר מאשליה שיוצר השימוש במושג שלום כלכלי. ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, השתמש לא מעט במושג הזה, עוד בימים שבהם היה ראש האופוזיציה. בשבועות האחרונים ניתן היה לשמוע אפילו את ראשי הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד, מדברים עליו, בניסיון לקדם את פניו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, עם מחווה כלשהי.

"האמירות האלה נובעות לפעמים מהנחה ששלום כלכלי יביא לכך שהפלסטינים יהיו במקום מספיק חזק כדי לעשות גם שלום מדיני", אומר בנזימן. "אבל התפישה שלפיה אפשר קודם לחזק את הממד הזה, בלי לדבר על נושאים קשים כמו גבולות, פליטים ואסירים — היא חסרת סיכוי. לדעתי, גם הפוליטיקאים מודעים לכך. מבחינת הפלסטינים, דיבור על שלום כלכלי הוא סוג של המשך הכיבוש. הם בכל מקרה ירצו מדינה עם רציפות גיאוגרפית ועם חלק מירושלים. מכיוון שהם לא סומכים על ממשלת ישראל, הם לא יתקדמו מהר כל כך לשלום כלכלי".

גדי בלטיאנסקי, מנכ"ל יוזמת ז'נבה, טוען כי "אין דבר כזה שלום כלכלי, ולו משום שהבסיס של המלחמה אינו כלכלי. כשהמלחמה לא כלכלית, גם השלום לא יכול להיות כלכלי. מטבע הדברים, צריך לעשות שלום לאומי כדי לפתור סכסוך לאומי".

לדבריו, "האמריקאים שמים דגש על פיתוח כלכלי של הרשות הפלסטינית, משום שהם מניחים כי כך תפחת המוטיווציה לאלימות — כי יהיה להם מה להפסיד. אבל זה לא מדויק. האינתיפאדה פרצה ב–1987, כשמצבם הכלכלי של הפלסטינים היה טוב מבעבר. הם פשוט החליטו שהם לא רוצים יותר שלטון ישראלי. גם האינתיפאדה השנייה לא היתה בגלל לחץ או מצור כלכלי".

אלא שגם אם הקשר בין רווחה כלכלית לשקט מדיני מוטל בספק, וגם אם הפלסטינים והישראלים היו שמחים לראות את הצד השני נעלם, בסופו של דבר אף אחד מהתסריטים שאליהם תפנה מערכת היחסים הזאת אינו כולל בנייה של "גדר הפרדה כלכלית". למרות זאת, אין לממשלת ישראל מדיניות כלכלית מפורשת בנוגע לרשות הפלסטינית. ייתכן שעליה להקדיש תשומת לב לפן הזה של מערכת היחסים, ולהגדיר את היעדים שאליהם היא שואפת בתחום, עבור שני הצדדים.

יורים וסוחרים

אחד הדברים המדהימים בקשרים הכלכליים בין ישראל לרצועת עזה, הוא שמערכת היחסים הזאת נמשכת באופן כמעט רציף בעשור האחרון גם בתקופות של לחימה. המרחק הרב של רצועת עזה מריכוזי האוכלוסייה במצרים לא מותיר לה אפשרות אחרת, מלבד הסתמכות כלכלית על הקשר עם ישראל.

ואולם בחינת היחסים האלה על בסיס כלכלי היא כמעט בלתי אפשרית, משום שישראל מווסתת אותם בהתאם לצרכיה הביטחוניים. נכון להיום, יצוא ויבוא הסחורות מהרצועה נעשה רק בכרם שלום — מעבר גבול הסמוך לגבול עם מצרים. הדבר מאריך מאוד את הדרך, במיוחד עבור מפעלים שקרובים לגבולה הצפוני של רצועת עזה.

מעבר כרם שלום בגבול רצועת עזה
אליהו הרשקוביץ

לפי נתוני גישה, מרכז לשמירה על הזכות לנוע, כמחצית מסך הסחורות הנמכרות בעזה הן מתוצרת ישראלית. בין 40 ל–50 אלף טונות של פירות מישראל נמכרים ברצועה בשנה. ישראל גם מוכרת לרצועה חשמל בשווי של כ–50 מיליון שקל בחודש.

היצוא מהרצועה לישראל, לעומת זאת, הוא זניח. אם בתחילת 2007 יצאו מהרצועה כ–1,200 משאיות עמוסות בסחורות מדי חודש, הרי שכיום עושות את הדרך משאיות בודדות בלבד.

עד 2007, השנה שבה השתלטה תנועת החמאס על עזה, 85% מהתוצרים ברצועה נמכרו בישראל ובגדה המערבית. באותה שנה שווקו מעזה לישראל 12.3 אלף טונות של סחורות חקלאיות, 9,800 טונות של סחורות חקלאיות יוצאו לחו"ל, ו–3,300 טונות שווקו לגדה המערבית.

מינהלת התיאום והקישור לעזה תיאמה ב–2016 את כניסתן של 162.6 אלף משאיות שנשאו ציוד לעזה. רובם המכריע של תשומות בנייה. סוחרי עזה ייצאו מהרצועה 31 אלף טונות של סחורה, מחצית ממנה תוצרת חקלאית המיועדת ליהודה ושומרון ולחו"ל. באופן אירוני, אחת הסחורות שיוצאו לישראל בענף הטקסטיל היתה כיפות לחרדים.

נכון לסוף 2016, רק ל–900 סוחרים מעזה היו היתרי סוחר שמאפשרים להם לסחור עם ישראל, אחרי שבתחילת השנה עוד החזיקו בהיתרים 3,600 סוחרים. המכסה המותרת היא 5,000.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#