רוני לינדר

ראג'י, בן 23, תושב מערב סוריה, היה בדרכו לבקר חבר כשכדור של צלף פילח את פניו וריסק אותן. שעות ספורות לאחר מכן נדרש הצעיר לקבל החלטה מכרעת: "שאלו אותי לאן אני מעדיף להתפנות, לבית חולים בישראל או בירדן", הוא משחזר את הרגעים הקשים. אף שהפציעה תפסה אותו במפתיע ולמרות הכאבים העזים, התשובה היתה ברורה לו - ישראל.

"שמעתי הרבה על היחס הטוב והטיפול בבתי החולים בישראל, ולעומת זאת, היו סיפורים קשים על מה שקורה בירדן. שמענו שקוטעים שם איברים על כל דבר הכי קטן. מספיק רסיס קטן ביד - וקוטעים אותה", מספר לנו ראג'י (כל שמות הפצועים הסורים שרואיינו לכתבה בדויים) מחדרו בבית החולים במרכז הרפואי לגליל בנהריה.

זמן קצר אחרי שביקש להגיע לישראל, קיבל אותו פרופ' סאמר סרוג'י, מנהל מחלקת פה ולסת במרכז הרפואי, ולא האמין למראה עיניו: "לא ראיתי מעולם פצוע במצב כזה", אומר סרוג'י, "ראג'י איבד בתקרית את האף, את הלסת העליונה, את עצמות הלחיים בשני צדי הפנים, ואת עין ימין. זה היה מראה קשה מנשוא - לא רואים פנים, זה נראה כאילו אין שם כלום", נזכר סרוג'י.

המבצע להצלת פניו של ראג'י - כנראה הפצוע המורכב ביותר, עם זמן האשפוז הארוך ביותר מבין הפצועים הסורים שהגיעו לישראל - התחיל ביום הגעתו לבית החולים, ונמשך כבר שנה וחצי, שבמהלכן הפך ראג'י לבן בית בבית החולים. הוא כבר מדבר עברית, התרגל לאוכל בבית החולים, ומעורב מאוד בטיפול הניתן לו.

ראג'י אמנם ביקש בעצמו להגיע לבית חולים בישראל, אך לא תמיד היתה זאת האפשרות המועדפת על הפצועים הסורים. "בהתחלה, כשהפצועים הסורים היו מגלים שהם בישראל, הם היו משקשקים מפחד", אומר מנהל בית החולים, ד"ר מסעד ברהום, "לקח יום־יומיים עד שהם היו נרגעים ומבינים שלא יפגעו בהם. כיום רבים מהם מבקשים בעצמם לבוא לישראל".

בתי החולים בצפון, ובראשם בית החולים בנהריה, מתנהלים בשנים האחרונות כמו אזורי מלחמה לכל דבר. המרכז הרפואי לגליל, הממוקם כ-10 ק"מ מהגבול עם לבנון, הוא בית החולים השני בגודלו בצפון אחרי בית החולים רמב"ם בחיפה. הוא נחנך ב-1956 ויש בו 722 מיטות אשפוז. אבל מאז 2013, השנה שבה התחילה ישראל לקלוט את הפצועים מסוריה לתחומיה, הפך המרכז הרפואי האזרחי לאחד המובילים בעולם בטיפול בפצועי מלחמה. בארבע השנים האחרונות טופלו בבית החולים כ-1,600 פצועים סורים - 70% מהפצועים הסורים שנכנסו לישראל. הם מגיעים בדרך כלל בין שעות ספורות ליממה לאחר הפציעה, עוברים טיפולים וניתוחים מורכבים, וחוזרים אחר כך לסוריה. משך השהות הממוצע של פצוע סורי בישראל הוא 23 יום, אך חלקם נשארים חודשים ואפילו שנה וחצי, כמו במקרה של ראג'י. העלויות, כמובן, בהתאם.

בבית החולים מספרים כי מאז הצטרפותה של רוסיה למלחמה בספטמבר 2015, ההפצצות האוויריות שלה מורגשות היטב: "כשנכנסו הרוסים היתה עלייה של פי שניים בזרם הפצועים, והפציעות נעשו קשות מאוד", מספר ברהום.

בית החולים הוא רק קבלן הביצוע של החלטת ממשלה שהתקבלה בפברואר 2013 לטפל בפצועים סורים בישראל. באופן רשמי מדובר בהחלטה שנעשתה מסיבות הומניטריות, אולם יש הטוענים שהפצועים נהפכו ל"רצועת הביטחון של הצפון" כנגד התקפות מסוריה. בבית החולים לא יודעים בדיוק על פי איזה קריטריון צה"ל מחליט את מי להביא לטיפול בישראל, אם בכלל יש כזה.

המרכז הרפואי לגליל
המרכז הרפואי לגליל, הממוקם כ-10 ק"מ מהגבול עם לבנון. "כשנכנסו הרוסים היתה עלייה של פי שניים בזרם הפצועים, והפציעות נעשו קשות מאוד"צילום: רמי שלוש

לא נשארו כמעט רופאים בסוריה

בעבור הרופאים והאחיות בבית החולים, זהות הפצועים אינה משנה כלל. "כשאמרו לנו שמתחילים לטפל בסורים נבהלתי, כי זו בכל זאת מדינת אויב, אבל ברגע שאת רואה פנים של ילדים - זה פשוט לא נתפש איך אוכלוסייה אחת מעוללת לאחרת דברים כאלה בתוך אותה המדינה", אומרת סמדר אוקמפו, אחות אחראית במחלקת כירורגיה ילדים. "העובדה היא שלילדים האלה אין ילדוּת. המתבגרים, בני 14 ו-15, הם לפעמים לוחמים לכל דבר - אני לא יודעת אם הוא אזרח תמים, לוחם בדאעש או בג'בהת א־נוסרה (המזוהה עם אל־קאעידה, רל"ג), או חייל בצבא אסד. בכל מקרה, אנחנו כמובן מעניקים טיפול בלי קשר לשיוך".

"זה לא כל כך מעניין אותי מי נגד מי", אומר ד"ר אייל סלע, מנהל מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש צוואר בבית החולים בנהריה, "וגם לא לאיזו קבוצה משתייך כל פצוע. מה שמעניין אותי זה שאין שם שום מתקן רפואי ולא נשארו שם כמעט רופאים. אבל אנחנו כן מקבלים לפה פצועים עם אלתורים רפואיים ברמה גבוהה יחסית. לפעמים מגיעים פצועים עם טיפול ראשוני מאולתר, כמו נקזים מאולתרים מצינור דלק או מעט, ואנחנו רואים שלמי שעשה את זה אולי לא היה ציוד רפואי, אבל הוא ידע מה הוא עושה".

"מקרה שנחקק במיוחד בזיכרוני הוא של נער בן 15 שיד ימין שלו נקטעה והוא נפגע בכל פלג גופו הימני אחרי שהתפוצץ לו רימון ביד", נזכר סלע. "כל מה שהוא רצה זה לחזור לסוריה. ביקשנו ממנו, כמעט התחננו: 'תן לנו לטפל בך'. בסוף שיכנענו אותו להישאר כמה ימים, הוא קיבל את הטיפול, וחזר לסוריה עם תפרים ופלטות. כעבור שנה הוא מופיע פתאום עם אותה פציעה - הפעם בצד השני, ושוב מרימון. כעסתי עליו, ושאלתי אותו: 'לא למדת לקח מהפעם הקודמת? אני לא אשכח את התשובה שלו: "לכם יש פלאפונים ופלייסטיישן ולנו יש רימונים לשחק אתם, אז מה אתה רוצה ממני?"

מה באמת עונים על דבר כזה?

"לא עונים. פשוט מבינים בצורה ברורה מאוד ש-50 ק"מ מפה יש מציאות אחרת לגמרי, זוועתית".

המציאות הטרגית גורמת לצוות למחויבות רגשית עמוקה. אוקמפו מספרת כי הצוות מביא לפצועים אוכל מהבית: "העובדים הערבים מביאים מאכלים ערביים, כי קשה לפצועים להתרגל לאוכל הישראלי. החנות בכניסה תורמת שניצלים לילדים, כי יש ילדים שמוכנים לאכול רק את זה. יש פה מחסן מלא בגדים, וכל מי שמשתחרר, הולך עם חבילה", היא מספרת. לדבריה, "יש פה התגייסות של כל הקיבוצים בסביבה לתרומות של בגדים וצעצועים. אנחנו מקליטים להם פרקים של אופרת הסבון הסורית המצליחה בעולם הערבי 'באב אל־חארה' ('שער השכונה') ומקרינים להם אותם פה כדי שיהיה להם במה לצפות. הכל מלווה במחשבה ודאגה, ונוצרים קשרים אנושיים מרגשים".

"כשהפצועים הסורים מגיעים לפה הם מפסיקים להיות אויב", אומר מנהל בית החולים ברהום. "הסיפורים כאן גורמים לנו לבכות. אין פה עובד אחד שבא במגע עם פצועים ולא בכה. ברגע שהם מגיעים לפה, זה נהפך מטרגדיה של מיליונים לסיפור של אדם אמיתי שאיבד את משפחתו".

אבל הקשרים האנושיים, העזרה ההומניטרית ואפילו המניעים הביטחוניים אינם כל הסיפור. בבית החולים לא מסתירים את העובדה שהטיפול בפצועים המורכבים הוא בעל ערך עצום מבחינה קלינית ולימודית בעבור רופאי וצוותי בית החולים: "זו צבירת ניסיון אדירה לבית החולים", אומר לנו ברהום. "אין עוד בית חולים אזרחי בעולם שמקבל פצועי מלחמה בכמות כזאת. אנחנו מקבלים כל שבוע במשך ארבע שנים פציעות טראומה קשות, שחייבו צוותים שונים לטפל בהן בדחיפות. הניסיון שצברנו הוא בל־ישוער". לדבריו, "מהניסיון הנצבר ירוויחו פצועי תאונות דרכים, נפילות מגובה, פגיעות טראומה, וכמובן פצועי המלחמה הבאה. אני מכין את בית החולים למלחמת לבנון השלישית, שאני מאמין שתגיע", הוא אומר.

ד"ר אייל סלע
ד"ר אייל סלע: "פצוע בן 33 הגיע מחוסר הכרה וכשהתעורר כתב 'לא הייתם צריכים להציל אותי. הדבר האחרון שראיתי הוא שיורים בשני ילדיי, בני 3 ו–5'."צילום: רמי שלוש

"ההרס לרקמות הגוף הוא עצום"

ראג'י מאושפז באגף המיוחד שבו שוהים מרבית הפצועים מסוריה שמגיעים לבית החולים, כשהם לא בניתוח או בטיפול נמרץ. זה אגף נפרד, מבודד יחסית מבית החולים, שמאובטח 24 שעות ביממה, מחשש לחיי הפצועים. הנוהל הזה מתקיים מאז הלינץ' ביוני 2015, שדרוזים ברמת הגולן ביצעו באמבולנס שהוביל פצועים סורים, לאחר שחשדו כי הפצועים שייכים לארגון ג'בהת א־נוסרה, המעורב בטבח בדרוזים בסוריה. מאז צה"ל כבר לא לוקח סיכון, וכל אמבולנס שמגיע לבית החולים עם פצועים סורים חדשים מלווה באבטחה.

לצד ראג'י, מאושפזים פצועים רבים עם פציעות שמקורן בכדורי רובה (Gunshot Wounds) - וזו באמת אחת ההתמחויות שצברו רופאי בית החולים. אלה פגיעות ייחודיות מאוד, שאין כמעט ניסיון בעולם המערבי בטיפול בהן. "אם קליע אקדח פוגע במהירות של 100–200 מטר לשנייה, זו פציעה שאפשר להתמודד אתה", מסביר פרופ' סרוג'י. "לעומת זאת, קליע תת־מקלע של צלפים סורים מגיע במהירות של 600–900 מטר לשנייה. גל ההדף הוא אדיר וההרס לרקמות הגוף הוא עצום".

סרוג'י מספר כי הביא לבית החולים מומחה לכלי נשק כדי ללמוד על הנשק שפוגע בפצועים. "המקרים היחידים שאפשר ללמוד מהם הם מאפגניסטן ועיראק, וגם שם שיעור הפגיעות האלה מכלל הפציעות היה קטן, כי החיילים שם היו ממוגנים היטב, אבל לאנשים בסוריה אין קסדות כמו לחיילים האמריקאים. זו מלחמה שמתנהלת ברחוב, ולא מלחמת חיל רגלים", הוא מסביר.

"כיום, בגלל מכת הטרור באירופה, שכוללת ירי מתת־מקלע, כמו במקרי הירי בלונדון ובצרפת, כולם רוצים ללמוד מהניסיון שלנו. הטיפול בטראומה הזאת מורכב יותר וארוך יותר מכל טראומה אחרת. הפצועים עוברים פה בין שניים לשבעה ניתוחים, וחלקם אפילו יותר. זה ניסיון מדהים. במקרה של מלחמה עתידית, אני מוכן למצב הכי גרוע, לפגיעות הכי גרועות. יש אנשים שטיפלנו בהם, שזה פשוט מדהים שנשארו בחיים".

אתגר רפואי נוסף שמביאים עמם הפצועים הסורים נוגע לטיפול בזיהומים שהם סוחבים: "לפעמים אני נתקל בזנים של חיידקים שלא היה לי מושג שקיימים בכלל", אומר סרוג'י. "יש פה למשל פצוע שאנחנו מנסים להשתלט על הזיהום שלו כבר חודשיים. הוא עבר אינספור ניתוחים וקיבל שלל תרופות רק כדי להיפטר מהזיהום".

לדברי סלע, "הפצועים מסוריה מקבלים לפעמים שלושה סוגים שונים של אנטיביוטיקה, שעולים פי 20 מהאנטיביוטיקה השגרתית, כי הם מגיעים עם רשימת זיהומים וזנים של חיידקים שאנחנו לא מכירים בישראל. זה לא מדבק, אבל זה קשה מאוד לטיפול".

פרופ' סאמר סרוג'י, מנהל מחלקת פה ולסת
פרופ' סאמר סרוג'י, מנהל מחלקת פה ולסת. "קליע תת-מקלע מגיע במהירות של 600–900 מטר לשנייה. גל ההדף אדיר וההרס לרקמות הגוף עצום". צילום: רמי שלוש

ילד בן 9 שמשותק בכל הגוף ויתומה בת 3

כמה קומות מעל למחלקה של ראג'י, על המיטה במחלקה הכירורגית לילדים, שוכב מוחמד, ילד בן 9 שמשותק כמעט בכל הגוף למעט יד אחת, אחרי שרסיס פגע בצווארו בהפצצה. הוא שוכב במיטה ובוהה בטלוויזיה. "הוא לא מעכל עדיין או מסרב לעכל את השינוי שיחול בחייו", אומרת אוקמפו. לדבריה, בית החולים גייס פסיכולוגית ופסיכיאטר שיעזרו לו לעכל את הבשורה הקשה.

חודש לפני פציעתו נפצעה גם אמו של מוחמד באירוע אחר, וידה התרסקה. את הבשורה המרה על הפגיעה במוחמד היא קיבלה ממיטת אשפוזה בבית החולים זיו בצפת: כל משפחתה נפגעה בהפצצה נוספת, הבית נהרס, מוחמד נפצע קשה ונשלח לטיפול דחוף בישראל, ובנה השני מטופל בסוריה. כעת היא יושבת ליד מיטתו, כשעל ידה מתקן לאיחוי היד המרוסקת. לדברי האחות, "זו בעיה, מכיוון שהיא לא תוכל להחליף לו קטטר עם היד הפצועה, אבל אנחנו נמצא לו פתרון, נשלח אותו הביתה עם קטטר קבוע".

הילדים שמגיעים מסוריה הם חמישית מכלל הפצועים, ובאופן טבעי, הם אלה שחודרים ללב הצוות יותר מכל. "לא אשכח ילדה בת 3 שהגיעה בלי הוריה, ובכתה שלושה ימים ברציפות. 'מאמא, מאמא', היא זעקה. בסופו של דבר אמא של ילדה אחרת פשוט אימצה אותה וטיפלה בה בצורה מרגשת", מספר ברהום. "או אמא שבאה כשהיא פצועה בינוני עם שתי בנות פצועות קשה כתוצאה מפיצוץ. אחת מהן נפטרה אחרי שהגיעה, והיו צריכים להביא את האמא כדי לזהות מי הבת שמתה. לא יכולתי להחזיק מעמד. ממש נשברתי", הוא מספר.

"מגיעים ילדים עם קטיעות של ידיים ורגליים, פנים מרוטשות, הרבה ילדים מגיעים במצב מוזנח מאוד, עם כינים, אחרי שלא התקלחו זמן רב - ואנחנו מקלחים אותם מיד כשהם מגיעים", מספרת אוקמפו. "רובם מגיעים בלי הורים, יש ילדים שבטוחים שההורים שלהם נהרגו ומאוחר יותר אנחנו מגלים שלפחות חלקם בחיים. הם מגיעים מחוסרי הכרה ולא מבינים איפה הם כשהם מתעוררים. הם לא מבינים את השפה, אנחנו נראים שונה מהם, כואב להם נורא - זה שוק". לדבריה, "יש גם בעיה של הזנה: הרבה ילדים מגיעים במצב של כמעט תת־תזונה, כי בזמן המלחמה תחליפי החלב יקרים נורא, אז או שהם מדללים אותם או שהם ממסים לחם עם מים ומאכילים בזה את התינוקות".

איך הם מגיבים אליכם?

"הם בשוק מזה שאנחנו מדברים ערבית. אני עברתי קורס ערבית בבית החולים. שפה זה הדבר הראשון שבונה אמון, כי קשה מאוד לדבר עם ילד דרך גורם שלישי. למדתי מהם מלה: "עמאני" - תעזרי לי. היה ילד שכל גופו היה מכוסה בכוויות. הייתי מטפלת בו ודומעת", נזכרת אוקמפו.

מה עושים עם ילד שמתעורר ואין לידו הורה?

"הם בוכים הרבה. התינוקות במיוחד. יש את עמותת חיבוק ראשון, ששולחת מתנדבות שבאות ונמצאות עם התינוקות. יש פה צוות דובר ערבית שמצוות למחלקה של הפצועים מסוריה, ויש מה שאנחנו קוראים לו 'אמא תורנית', אמא סורית שמגיעה עם ילד אחד ומקבלת לאחריותה לדאוג גם לילדים אחרים שאין אתם הורה. הן ממש נכנסות לתפקיד בכל הכוח, באות ומזכירות לנו על זה שלא קיבל תרופה, ועל ההוא שצריך דבר כזה או אחר".

חדר ניתוח
חדר ניתוח בבית החוליםצילום: רמי שלוש

מתרגלים למראות?

"לא מתרגלים, ומי שמתרגל לדבר כזה - זה לא הגיוני בעיני, אבל את כן נהפכת עמידה יותר למראות הקשים". גם ד"ר סלע לא מתרגל. לפעמים הוא אפילו נשבר: "היה מקרה של בחור בן 33 שהגיע מחוסר הכרה עם קליע בצוואר שנתקע ונעצר בעמוד השדרה, עם קרע של העורק הראשי למוח", הוא מספר. "הטסנו אותו לחדר הניתוח. ד"ר יריב סלעית, מנהל היחידה לכירורגיית כלי דם, ניתח אותו, והוא הועבר לטיפול נמרץ. אף שחשבנו שיש לו נזק מוחי, הוא התעורר למחרת בבוקר. הוא לא היה יכול לדבר, אבל ביקש מהאחות דף ועט.

"השאלה הראשונה שלו היתה: 'איפה אני?', היא ענתה לו: 'בישראל'. הדבר הבא שכתב היה: 'למה הצלתם אותי?', האחות ענתה לו בפליאה: 'הצלנו את חייך'. תשובתו היתה: 'לא הייתם צריכים להציל אותי - הדבר האחרון שראיתי לפני שנפצעתי הוא שיורים בשני הילדים שלי, בני 3 ו-5'. הוא היה אזרח שפשוט שלפו אותו מהבית וירו במשפחתו. מזעזע. הרגשנו שאנחנו נגמרים. הדמעות מתחילות לרדת, ואנחנו לא יודעים מה להגיד לו ואיך ממשיכים את היום. אתה שואל את עצמך פתאום אם עשית טוב או לא טוב כשהצלת וטיפלת בו. בסופו של דבר הוא הבריא לגמרי וחזר לסוריה", מוסיף סלעית.

לחזור הביתה בלי סממנים ישראליים

החזרה לסוריה היא רגע טעון בפני עצמו. יש משהו כמעט אבסורדי בטיפול במסירות אין קץ בפצוע, להשקיע מאמצים ומשאבים אדירים בטיפול בו, ומיד לאחר מכן לשלוח אותו בחזרה לתופת בסוריה. בבית החולים מספרים כי למרות המצב, הפצועים דווקא רוצים לחזור לסוריה, גם אם במקרים רבים ביתם נהרס והם הולכים אל הלא־נודע. גם הפצועים שעמם אנחנו משוחחים מדברים על הגעגוע למשפחתם ולביתם: "אנחנו מייחלים לחזור לסוריה, אף שאנחנו יודעים שהרבה אנשים מתו והכל מלא הרס. גם אחרי שהמלחמה תיגמר, ייקחו 50 שנה לשקם את סוריה", אומר לנו אחמד, פצוע קטוע רגל בשנות ה-20 לחייו. ראג'י אומר שהוא "מתגעגע קודם כל לאמא, ואחר כך לסוריה של פעם, לפני המלחמה".

הפצועים משתחררים בלי שום סממן ישראלי, כדי לא לסכן אותם. מכתב השחרור כתוב באנגלית ובערבית, בלי לוגו של בית החולים או כל רמז לכך שהפצוע שהה בישראל, ובחלק גדול מהמקרים הם יוצאים לדרך עם צידה של בגדים, צעצועים ותרופות לתקופה הראשונה של השחרור. לצוותים הרפואיים בישראל נותר רק להתפלל לשלומם.

עם כל הקושי, כשמדברים עם הצוות הרפואי של בית החולים, ניכר כי הם מרגישים שהם מבצעים שליחות: "אם נצליח לשנות אפילו קצת; אם יש לנו אפשרות לשנות בכל פעם אפילו דעה של אדם אחד - עשינו את שלנו", אומר ד"ר סלע. "ראג'י הוא בן 23. הוא עוד יקים משפחה, הוא יחיה בזכות זה שהישראלים נתנו לו טיפול. טיפלת באדם אחד, בחמישה אנשים, ב-1,500 - כשהאנשים האלה יחזרו לסוריה הם והמשפחות שלהם יהיו אסירי תודה. באיזשהו שלב הילד או הנכד שלהם ישאל אותם על הצלקת שלהם, והם יסבירו לו שה'אויב הציוני' טיפל בהם והציל את חייהם".

כשאנחנו שואלים את הפצועים אם יש להם מסר להעביר לעולם, כולם מבקשים דבר אחד: "כל העולם מסתכל על סוריה ואף אחד לא עושה שום דבר. אין אף אחד שיעזור לנו חוץ מאלוהים וישראל. אינשאללה, שכל מדינות העולם יתערבו, והמלחמה תיגמר".

פצוע סורי: "שמעתי הרבה על
היחס הטוב והטיפול בבתי החולים
בישראל. לעומת זאת, שמענו שבירדן
קוטעים איברים על כל דבר הכי קטן"
פצוע סורי: "שמעתי הרבה על היחס הטוב והטיפול בבתי החולים בישראל. לעומת זאת, שמענו שבירדן קוטעים איברים על כל דבר הכי קטן"צילום: רמי שלוש

מדע בדיוני בנהריה: שחזור פנים מלא באמצעות מדפסת תלת־ממד

ראג'י (שם בדוי) בן ה-23 הוא הפצוע הסורי המורכב ביותר שטופל בבית החולים בנהריה. ככל הנראה, הוא גם האדם הראשון בעולם שעבר הליך של שחזור פנים מלא באמצעות מדפסת תלת־ממד. ראג'י הגיע לפני שנה וחצי לבית החולים בנהריה כשפרצופו מרוטש כמעט לחלוטין, כתוצאה מפגיעה של כדור צלף בפניו.

"חלק מהעור ועצמות הפנים התנתקו מהמקום, העין היתה בחוץ, לא היה אף, חלק מעצמות הלחי היו מנותקות, וחלק מהלסת העליונה התפוצץ. פשוט נפער חור במרכז הפנים", משחזר פרופ' סאמר סרוג'י, מנהל מחלקת פה ולסת במרכז הרפואי. למזלו של ראג'י, נשארה לו עין אחת שלא ניזוקה: "וגם את זה לא ידענו בהתחלה, כי חלק מהרקמה של העור כיסתה את העין", אומר סרוג'י. "לא ראיתי מעולם פצוע כזה. אתה לא רואה פרצוף. אתה חושב שאין לבן אדם כלום".

באותו יום התחיל למעשה המסע הארוך לשיקום פניו של ראג'י, בניצוחו של סרוג'י, יחד עם ד"ר אייל סלע, מנהל מחלקת אף אוזן גרון וניתוחי ראש וצוואר, והפלסטיקאי ד"ר ליאוניד קוגן. הרופאים בנהריה כבר צברו ניסיון בטיפול בפגיעות צלפים בפנים, אבל פצוע כזה, שמפניו כמעט לא נותר זכר, לא היה להם מעולם.

מאיפה מתחילים?

"מתחילים לייצב אותו. הוא עובר לטיפול נמרץ, ומנסים להציל כמה שיותר רקמות על ידי ניקיון מקומי של האזור ו–3–4 שטיפות ביום עם אנטיביוטיקה", אומר סרוג'י. "זה איזון עדין: אם אתה מתחיל להוציא את כל הרקמה לא יישאר כלום, ומצד שני, רקמה שעומדת למות עלולה לגרום לזיהומים ולסכן אותו. כל רקמה שעברה נמק היינו חייבים להסיר".
אחרי שייצבו את מצבו של ראג'י, התחילו בבית החולים לטקס עצה ו"לתכנן איך להחזיר לו צורה של בן אנוש", אומר סרוג'י, ומסביר שבגלל החוסר הגדול של החלק האמצעי של הפנים, נאלצו הרופאים לנסות לשחזר רקמה מגופו. אך משום שהרקמה באזור הפנים שונה משאר הרקמות בגוף, הפתרון היחיד לשחזור העור שאבד היה להגדיל את רקמת העור המקומית שנותרה בפניו של ראג'י באמצעות ניפוח שלה. "השלב החשוב הראשון היה לנפח - מכניסים בלון מתחת לעור, וכל יום מזליפים עוד חומר, כך שלאט־לאט הרקמות מתחילות לגדול", הוא מתאר.

לדבריו, "האתגר הגדול היה לכסות את השתל אחרי שהוא איבד כל כך הרבה עור. לכן חיכינו שתהיה מספיק רקמה כדי לכסות את הכל".

המרכז הרפואי לגליל
צילום: רמי שלוש

השלב השני היה לשחזר את העצם שהושמדה כתוצאה מהירי - האף, עצמות הלחיים, ארובות העין והלסת העליונה. "אם רוצים לשחזר את זה, צריך לפסל עצם, וזה היה בלתי־אפשרי במצבו", אומר סרוג'י. "לכן ההחלטה היתה לשחזר את העצם שאבדה בהדפסה תלת־ממדית".

איך עושים את זה? איך מעצבים לו את הפנים מחדש?

"ניסינו שזה יהיה הכי קרוב למראה המקורי שלו. מכיוון שהפגיעה העיקרית היא בצד ימין, שיחזרנו באופן פרופורציונלי לפי צד שמאל, אף שגם הוא פגוע. עשינו סימולציות, ובנינו את השתל מסגסוגת של טיטניום וחומר בשם פיק".

למה לא העברתם עור מחלקים אחרים בגוף?

"העור הנוסף נלקח מאזור הפנים, כי באזורים אחרים הוא עבה יותר, והעור זקוק לאספקת דם מהמקום, אחרת יהיה נמק. בשיטה שבה עבדנו, אני מנתק באופן חלקי את העור העודף, ומשאיר לו אספקת דם".

למה לא ביצעתם השתלת פנים מלאה מתורם אחר?

"ברור שחשבנו על זה, ואפילו היינו בקשר עם רופאים בחו"ל, אבל זה ירד מהפרק די מהר. ראשית, אין כל כך את הידע הזה בישראל. שנית, כל השתלות הפנים שהיו עד היום בעולם נעשו ללא מעקב ארוך, ולא ברור כמה הצליחו (יש ויכוח גדול בקהילה הרפואית על יעילות ההליך הזה; רל"ג). ובעיקר, השתלת פנים משמעותה טיפול תרופתי נגד דחייה לכל החיים. זו השתלה לכל דבר. מכיוון שראג'י צריך לחזור אחר כך לחיים בסוריה, זה פשוט בלתי־אפשרי".

עכשיו, אחרי שנה וחצי ויותר מעשרה ניתוחים - הטיפול בראג'י קרוב לסיומו. מסיבות ביטחוניות אסור לנו לחשוף פה את תמונתו, אך כיום פניו מלאות, והוא ממתין רק להרכבת האף התותב שלו ועדשת עין במקום זו שנהרסה.

"יש פצועים שעולים לנו יותר ממיליון שקל"

כמה עולה לטפל בפצוע סורי? תלוי את מי שואלים. כבר ארבע שנים וחצי שישראל מטפלת בפצועים מסוריה וכבר ארבע שנים שמנהלי בתי החולים שבהם מתנהל הטיפול מוצאים את עצמם מידפקים על הדלתות ונאבקים על קבלת התקציב לטיפול.

ד"ר מסעד ברהום, מנהל בית החולים:
"בגלל מכת הטרור באירופה, שכוללת
ירי מתת־מקלע, כמו בפיגועים בלונדון
ובצרפת, כולם רוצים ללמוד מהניסיון
שלנו.
ד"ר מסעד ברהום, מנהל בית החולים: "בגלל מכת הטרור באירופה, שכוללת ירי מתת־מקלע, כולם רוצים ללמוד מהניסיון שלנו".צילום: רמי שלוש

לדברי מנהל בית החולים בנהריה, ד"ר מסעד ברהום, ולדברי רופאים שעמם שוחחנו, הפצוע הסורי הממוצע עולה לבית החולים יותר ממאושפזים אחרים. הפצועים עוברים ניתוחים חוזרים, נזקקים לטיפול שכולל פעמים רבות השתלת אביזרים יקרים, ורבים מהם מגיעים עם זיהומים קיצוניים שדורשים אנטיביוטיקה יקרה ביותר.  "יש פצועים שעולים יותר ממיליון שקל", אומר ברהום.

על פי החלטת הממשלה המקורית, משרדי האוצר, הבריאות והביטחון היו אמורים להתחלק בתשלום, בינתיים משרד האוצר יצא מהתמונה והתשלום מתחלק בין משרדי הביטחון והבריאות, אך המשרדים התקוטטו זה עם זה במשך חודשים ארוכים סביב סוגיית התעריף לתשלום. לפי חישוב בית החולים, שאושר על ידי רואה חשבון חיצוני, העלות האמיתית של יום אשפוז של פצוע סורי היא 10,321 שקל, אך המשרדים היו נכונים לשלם לפי תעריף חייל או תייר, הנמוך בהרבה. 

לאחר דיונים סוערים בכנסת ואיומים של שר הבריאות, יעקב ליצמן, שיורה לבתי החולים להפסיק לטפל בפצועים אם לא יימצא פתרון, סוכם בחודש שעבר בהנחיית משרד ראש הממשלה כי עלויות הטיפול בפצועים הסורים יחולקו באופן שווה בין משרד הבריאות למשרד הביטחון, לפי תעריף גבוה פי 1.4 מעלות חולה ישראלי, אך נמוך ביותר מחצי מהתעריף שדורש בית החולים. במקביל, הוחלט על הקמת צוות בשיתוף נציגי משרדי הבריאות והביטחון, שיבדוק מדי חודש את העלויות בפועל של הטיפול הרפואי בפצועים. אלא שהצוות עדיין לא נפגש ובית החולים מתמודד עם הגירעון הגדול בתולדותיו. לדברי ברהום, חוב המדינה לבית החולים הוא 220 מיליון שקל.

ממשרד ראש הממשלה נמסר: "ההנחיות היו ברורות למשרדים, והן אינן משתמעות לשני פנים".
ממשרד הבריאות נמסר: "לצערנו, ההסכמות בדבר אופן התשלום של משרד הביטחון בגין השירותים הניתנים הוסדרו, אך ההסדר אינו מקוים, והתשלום לא מתבצע באופן מלא. שר הבריאות ציין כי לא נסכים להמשך התנהלות שכזו, שפוגעת בשירות הרפואי לאזרחי המדינה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker