"המורה, רוצה לעבוד אצלי?": זה מה שהספיקו 6 בני נוער לעשות לפני גיל 18 - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"המורה, רוצה לעבוד אצלי?": זה מה שהספיקו 6 בני נוער לעשות לפני גיל 18

אידו גייס 3.5 מיליון דולר, אלמוג פיתח שתי אפליקציות, דניאלה יזמה פרויקט חינוכי בצה"ל, יאיר בדרך לרשום פטנט, מטר ייסד כנסים ואלומה הקימה עסק לצילום ועיצוב - והכל לפני יום הולדת 18 ■ בני דור ה–Z לא מסתפקים בלשחק כמו גדולים

15תגובות
מימין לשמאל: מטר שטיגליץ, אלומה משולמי, אידו ג'ינו ,דניאלה גיגי ואלמוג גולדשטיין
דודו בכר, עידן אהרונסון, אלומה משולמי

"הי אורי, כנראה לא תזכור אותי. היית המורה שלי בחוג בבית הנוער ברעננה כשהייתי בן 12. נזכרתי שאמרת לי אז שחוג מחשבים זה שטויות בשבילי, אז סוג של צדקת: הקמתי צוות של 12 איש ובנינו שתי אפליקציות. עכשיו הקמתי משהו קטן יותר עם רעיון מוצלח יותר, ורציתי לשאול אם אתה עדיין בתחום הפיתוח".

כך נפתח סמס ששלח לפני שנה אלמוג גולדשטיין, אז בן 18, למי שהיה המורה שלו למחשבים, מתוך שאיפה לגייס אותו לעבוד בחברה שהקים. כן, לראיין את המורה שלך מהיסודי זה מוזר כמו שזה נשמע, אפילו בעבור גולדשטיין עצמו: "זה היה הזוי כל כך לראיין את המורה שלי מכיתה ו' — הוא עם תארים, עבודה מסודרת ומשפחה, ואני יושב מולו ושואל אותו שאלות מקצועיות", מספר גולדשטיין במבוכה מהולה בגאווה. כדי לחסוך מכם את המתח, נספר שהמורה עבר את הראיון והתקבל לעבודה, מונה לראש צוות הפיתוח בחברה שהקים גולדשטיין, והם עדיין עובדים יחד.

אלמוג גולדשטיין

אבל כדי להבין איך בכלל התגלגלו המורה והתלמיד למעמד הזה, צריך לחזור לנקודת ההתחלה, לפני שנתיים: "בגיל 17 חזרתי יום אחד הביתה מבית הספר, והחלטתי שאני רוצה לעשות שינוי בחיים. המטרה היתה להקים סטארט־אפ. לא היה לי מושג בתכנון של אפליקציות, אבל אספתי שני חברים, קראתי לעצמי מפתח, והתחלנו לרוץ", מספר גולדשטיין, כיום מנכ"ל הסטארט־אפ WigiTech, שמנהל תחתיו צוות של שבעה עובדים, רובם גדולים ממנו בעשור לפחות.

"אני חסיד גדול של אפל, ולכן הפיתוח הראשוני היה וידג'ט ׁ(יישומון) שסופר לאחור לקראת אירועים והשקות של אפל", אומר גולדשטיין. "כשראיתי את מספר ההורדות, קלטתי שאנשים שאני לא מכיר משתמשים במשהו שאני עשיתי. זה קרה כל כך מהר, שהבנתי שזה יכול להיות הרבה יותר גדול".

שנה לאחר מכן, נולדה אפליקציית חופים — אפליקציה שנועדה לתת לגולשים ולאוהבי הים את כל המידע על גובה הגלים, מהירות הרוח, גישה לחוף ועוד, כשהמטרה היא להפוך בסוף ל"ווייז של החופים", ואז לנצל את כל הדאטה על המשתמשים ולפתח שיתופי פעולה רלוונטיים, שיניבו הכנסות.

"אחרי שהתחלנו לשווק את האפליקציה הבנו שיש לה פוטנציאל ושצריך להמשיך לפתח אותה. היינו צריכים להקים לעצמנו שרת", הוא מספר. בנקודה הזאת פנה גולדשטיין למורה שלו מקורס המחשבים בכיתה ו'. ואת ההמשך אתם כבר מכירים. האפליקציה עדיין לא רווחית, ולא יצאה לסבבי גיוס. הצוות עוד עובד על פיתוחה ועד שיאספו משתמשים נוספים וחוויית וממשק המשתמש ישתפרו העובדים עובדים במתכונת פרו־בונו. כרגע יש לאפליקציה יותר מ–3,000 משתמשים, וגולדשטיין מנהל את החברה במקביל לשירותו הצבאי.

אידו ג'ינו

גולדשטיין אינו הנער היחיד שבגיל 17 כבר ניהל צוות, פיטר עובדים והחזיק במודל עסקי. אידו ג'ינו למשל, כיום בן 19, התחיל כבר בגיל 10 להתעסק בתכנות, בגיל 12 בנה את האתר הראשון שלו ובגיל 15 יזם את הסטארט־אפ הראשון שלו, ראפיד פיי (Rapid Pay — מעין ארנק וירטואלי; ג"מ). שנה לאחר מכן, במקביל ללימודי תואר במדעי המחשב, הוא הקים את הסטארט־אפ השני, RapidAPI, המציע קטעי קוד מוכנים בעבור יזמים ללא רקע טכני, כך שממשקי תכנות שונים יוכלו להתחבר בקלות זה לזה. עתה פועל ג'ינו החיפאי ממשרדי החברה בסן פרנסיסקו, המחזיקה עובדים גם בתל אביב. החברה מונה כיום 16 עובדים, ובסבב הגיוס האחרון שלה, בשלהי 2016, שהובילה קרן ההון סיכון מהמובילות בעמק הסיליקון אנדריסן הורוביץ, גייסה 3.5 מיליון דולר. מראשוני המשקיעים היה דב מורן, האיש שהמציא את הדיסק און קי.

ג'וק של יזמות

האם יש מכנה משותף בין בני נוער שהחליטו על דעת עצמם לוותר על מרד הנעורים ועל התנסויות ראשונות במחנה הקיץ בצופים, ולהשקיע מזמנם וממרצם בניסיון להיכנס בטרם עת למגרש של הגדולים?

לדברי מטר שטיגליץ, 20, שיזם בגיל 17 את כנס WOW, המיועד לבני נוער (מעין יצור כלאים המשלב בין TED, דירוג היפים והנכונים מתחת לגיל 18 והרבה הורמונים), לא מדובר בניסיון לשחק כמו הגדולים, אלא בהבנה הפשוטה שהם יכולים. "לכל אחד מהצעירים שנחשפתי אליהם יש ג'וק של יזמות שמגיע בגיל צעיר. הם אלה שאירגנו את מסיבת הכיתה, אלה שידעו תמיד לאיזו תשובה המורה מחכה, אלה שסמכו עליהם שיארגנו את הטקס השכבתי לחגיגת בנות המצווה. אם יש לך את זה — אתה לא תפסיק".

מטר שטיגליץ

שטיגליץ מסביר שלא מדובר רק על יזמים טכנולוגיים, אלא יזמים מתחומים רבים — אופנה, פרסום, שיווק, תכנות, עיצוב ומוזיקה — כולם מתחת לגיל 18 וכבר נוגסים בנתח מהעבודות שפעם היו מנת חלקם של אנשי מקצוע מנוסים ובעלי תארים אקדמיים בלבד.

נועה קירל ונטע אלחמיסטר, שכבר מגלגלות מיליונים, הן רק המוכרות שבהם. שטיגליץ מזכיר אחרים שכבר עושים את זה; טל רוכמן, 17, דיג'יי ויוצר מוזיקה הלוקה בתסמונת טורט ו–OCD שכבר יצא לסיבוב הופעות ברחבי אירופה; נבו חרט, 17, יזם ופעיל חברתי שמרצה בבתי ספר על אובדן אמו שנפטרה מסרטן ופועל להעלאת המודעות לאבחון מוקדם; ודניאלה גיגי, 18, מפיקת מסיבות מירושלים שהקימה פרויקט לשילוב אוטיסטים בצבא בשיתוף עם ארגון LEAD לפיתוח מנהיגות צעירה. הפרויקט מתחיל בגיל תיכון, ומאפשר לנערים על הרצף האוטיסטי להשתלב בפרויקטים של התנדבות ולחוות חוויית הצלחה בהתנדבות לצד מתן כלים להשתלבות במסגרות שירות לאומי ובצה"ל.

נעצור כאן לרגע, כדי לחזור על המידע הזה שוב: יזמת, שהיתה בת 16, היא שהתניעה פרויקט משותף עם צה"ל לשילוב של אוטיסטים בצבא. גיגי מודה בעצמה כי "בגיל 16 לא האמנתי שאוכל להשפיע על החיים של מאות ילדים אוטיסטים, של ההורים שלהם ושל המורים שלהם. רק ידעתי שאני רוצה ליצור תוכנית שתשלב אותם בחברה, ותיצור להם חוויית הצלחה טובה — ופשוט יצאתי לדרך. כשהיו שומעים שאני בת 16 היו מפסיקים להקשיב, וזה רק נתן לי יותר מוטיבציה להוכיח את עצמי.

דניאלה גיגי

"יזמות זה דבר שנשמע גדול ומאיים, אבל כל מה שצריך זה להתחיל. פשוט לקום ולעשות מעשה. אם אתה רוצה לעשות משהו ומאמין בו — אתה יכול לעשות אותו. אני מבינה שבאתי מסביבה שגרמה לי לחשוב שזה אפשרי, ובגלל זה המוטיבציה שלי היא לגרום לכולם להאמין שגם הם יכולים. מחשבות בסגנון 'אני קטן ואני לא אצליח' לא רלוונטיות כשקמים ועושים".

שטיגליץ, שמכיר את גיגי ויזמים אחרים, מסביר: "אלה אנשים שאוהבים ליצור, שהרצון הזה לא מניח להם. לכל נער יש את האקס פקטור באיזשהו תחום בחייו, אבל לרוב אין לו פלטפורמה מתאימה לחלוק את זה עם בני גילו ולקבל מהם השראה והבנה שאפשר לעשות עם זה משהו. אם אצל נועה קירל ה'וואו' זה השירה והמראה, אצל אידו ג'ינו זה חשיבה אנליטית וחדשנית. לדעתי ברגע שכל מתבגר מצליח לחבר בין הייחוד שלו לבין מה שהוא עושה — זה חצי דרך".

"זה שינוי של דור שלם"

לפי שטיגליץ, לא מדובר בבודדים, אלא בשינוי תפישתי של בני הדור: "בעבר, הכריחו את כולם ללמוד 5 יחידות מתמטיקה וביולוגיה גם אם היה נער שהצטיין רק במשחקי מחשב, או נער שרצה רק לשחק כדורגל. בדור ההורים, כולם היו צריכים להיות עורכי דין או רופאים. כיום אנשים מבינים שלכל אחד יש את המסלול שלו, ושאין תבנית אחת להצלחה. אנחנו מלמדים את עצמנו, שואלים שאלות ומגיעים לאנשים הנכונים. גם אם ההורים רוצים אחרת — צריך לתת לילד לעשות את מה שהוא מאמין וטוב בו".

אלומה ירושלמי

אלומה משולמי היא דוגמה טובה למי שהבינה בגיל מוקדם שהליכה בתלם עלולה לבזבז לה את הזמן. משולמי, 17.5, בעלת עסק לעיצוב גרפי וצילום שהקימה לפני כשלוש שנים, מספרת: "עזבתי את בית הספר בגיל 16 כי הרגשתי שההימצאות שלי שם בחלק מהזמן פשוט מיותרת. למדתי באולפנה שהיתה בתנאים דומים לפנימייה, ונעשתי מותשת מלהיות עם אנשים כל הזמן. הבנתי שאין לי סיבה לעשות 5 יחידות במתמטיקה, כי זה לא יקדם אותי בתוכנית שלי ובמה שמעניין אותי לעשות בעתיד. אף שיש כאלה שזה מתאים להם, ידעתי שללימודי עיצוב לא אצטרך את זה. המורים מפחידים שאם לא תהיה לנו בגרות טובה לא נמצא עבודה טובה, בזמן שאנחנו יכולים להרוויח כמוהם, ואפילו יותר", היא אומרת.

"למרות כל החששות, מהרגע שעזבתי, הרגשתי שאני במקום שיותר מתאים לי: חזרתי להיות מעורבת בחיים של האחים שלי (עשרה אחים; ג"מ), הקדמתי את קצב הלימוד לבגרויות, וגם התפנה לי זמן להפוך את העיצוב והצילום לדברים המרכזיים בחיים שלי, שבהם אני מתפתחת. העסק עזר לי להבין מה אני צריכה להוציא מהלימודים כדי להתקבל למוסד אקדמי בתחום, ואני עומדת בתנאים הנדרשים — ומעבר. בסוף החופש הגדול, לפני יותר משנה וחצי, כבר הצלחתי לחסוך סכום משמעותי — מה שהפתיע את הסביבה שלי. זה היה הרגע שבו אנשים הבינו שאני באמת עובדת ולא רק משחקת במחשב. אז קיבלתי את החופש להמשיך לעשות מה שאני רוצה".

עד כמה להורים יש תפקיד בהצלחה? שטיגליץ מסביר: "קל להבחין בין מי שהגיע ממשפחה שקידמה ודחפה אותו ושההורים שלו מקושרים עם הכתבים והמשקיעים הנכונים, לבין מי שהתחיל מאפס בלי תמיכה (עוד על הפערים הכלכליים כחסמי כניסה, ראו מסגרת). אבל גם אם יש תמיכה, אם לא עובדים קשה כדי להתפתח אלא רק רוכבים על איזה רעיון התחלתי — זה לא יעבוד. אם אתה לא נהנה מהעבודה הקשה ואין לך את האמביציה הנדרשת — זה ייגמר מהר מאוד. צריך לרצות להצליח".

לא רק כסף

האמביציה שעליה מדבר שטגליץ היא דרישת חובה בגלל המכשולים המרכזיים שעמם מתמודדים בני נוער יזמים: הסתייגות מגילם הצעיר שמלווה בחוסר אמון מסוים וציפייה שיוכיחו את יכולותיהם, לצד חוסר ניסיון אמיתי, וברוב המקרים גם היעדר השכלה רלוונטית. מצד שני, היזמים הצעירים רחוקים מלהיות נאיביים, ומשתמשים בכל הקלפים שיש ברשותם, אפילו בחסרונות: "לעומת אילוצים שיש לעובדים בעלי משפחה, כמו להגיע להשכיב את הילד או לקלח את הילדה, אני זמין ללקוחות שלי סביב השעון", מסביר יאיר לב, 18, מעצב גרפי ויזם של שני סטארט־אפים, שבימים אלה נמצא בתהליך לרישום פטנט, הקשור לאחד מהמיזמים.

יאיר לב

"השעות שלי לא קונבנציונליות, אני נגיש, ואני לא מקבל שום דבר כמובן מאליו. מעבר לזה, אין לי שום מחויבות אמיתית חוץ מבגרויות, שבהן כבר הבנתי שלא אוציא את ה–100 שההורים שלי חלמו עליו. יש בי את הרעב ללמוד ולהוכיח את עצמי", הוא מסביר. לב התחיל את הקריירה שלו בגיל 15, אחרי שלמד בעצמו לעבוד עם תוכנות עיצוב ובניית אתרים.

גם משולמי חושבת שדווקא לגיל הצעיר יש יתרון משמעותי: "עסק בגיל צעיר זה יתרון גדול. כיום אין לי טרדות ומחויבויות כלכליות, ואני יכולה להרשות לעצמי לעשות המון טעויות. הייחוד שלי בשוק הוא שאני בת 17. זה מה שמייחד אותי ומה שמביא אלי בחלק מהמקרים לקוחות, מלבד היכולות שלי. יש בי פחד מסוים להגיע לגיל 20 כי הקסם ייאבד, אבל אז לפחות יהיה לי הרבה ניסיון. בכל מקרה אני מקווה שעד אז אעשה מספיק דברים גדולים כדי שיזכרו אותי גם כשאגיע לגיל 20".

לב ומשולמי אינם יוצאי דופן בגישה השכלתנית והעסקית. כל הנערים והנערות שעמם שוחחנו ידעו לתאר בצורה די ברורה איפה הם יהיו בעוד חמש ובעוד עשר שנים. למעשה, היו כאלה שמסלול חייהם כבר מותווה מראש לפרטי פרטים, עד היום שבו יישבו על כיסא המנכ"ל במשרדי אפל. אם דור ה–X וה–Y חונכו שהם כל־יכולים, שמותר להם להתנסות, לטעות, להתבלבל ולא נורא אם יגורו אצל ההורים עד גיל 30, חלוצי דור ה–Z בשוק העבודה לא מוכנים להגיע לגיל 20 בלי שתהיה להם תוכנית מלאה ביד.

המוטיבציה של רובם אינה להיות הכי עשירים, אלא המשפיעים והמוכרים ביותר. "גם אם אהיה עשיר לאללה, אמשיך לעבוד מבוקר עד ערב כדי לספק את התשוקה והעניין שלי ליצור", מסביר לב. "החוק הראשון הוא לא לבזבז את הזמן על דברים שלא יקדמו אותך. האווירה בסביבה שאני מגיע ממנה וגם של הרבה מהחברים שלי שמתעסקים ביזמות היא לעשות דברים שיובילו אותנו לאנשהו, שיפתחו אותנו. זמן שעובר לא חוזר, והזמן הוא מצרך יקר מאוד", הוא קובע. "מי שיצליחו הם החבר'ה בגילי שמבינים את זה. אני לא חושב שלשתות וודקה יקדם אותם — להקים מותג וודקה יוקרתי, כן".

אנסטסיה שמואלוב

"לוקח זמן לשכנע את ההורים"

מכשול נוסף שעומד בפני הנערים־יזמים הוא ההורים והמורים. "לקח לי הרבה זמן לשכנע את ההורים שלי ואת התיכון שלי שהנוכחות שלי בשיעורים היא לא הכי קריטית, כי אני מפתח את עצמי ומתקדם במישורים אחרים, שלא מצריכים את הישיבה בכיתה", מסביר לב. "כשבאתי הביתה בגיל 16 ואמרתי שהצלחנו לגייס 200 אלף שקל למיזם שהתחלתי לעבוד עליו ונקרא 'רין', ההורים שלי המשיכו להסתכל בטלוויזיה וזרקו לעברי 'כל הכבוד'. הם לא התרגשו יותר מדי, ומבחינתם במידה רבה חשוב יותר שאני אעמוד במחויבויות שלי לבית הספר, כמו יתר בני גילי. בנוסף, הם לא רוצים שארגיש בשמים בגלל הכסף שגייסתי. הם משדרים לי שיש לי עוד דרך ארוכה, אף שבפועל אני מדבר ועובד עם אנשים מנוסים וגדולים ממני בהרבה".

משולמי מספרת שהתגובות על עזיבת האולפנה היו מעורבות: "מצד אחד, שמחו לראות אותי בבית ולא חוזרת מותשת כל יום. מצד שני, חששו שלא יהיו לי חברים, שאשב בבית ואשתעמם. אחרי חודשיים ההורים אמרו לי שהם שמחים על ההחלטה שלי, ורואים שאני מסתדרת, מתפתחת ומאושרת, והאמת היא שגם מבחינה חברתית נהיה לי הרבה יותר קל. יש לי חברים שאני בחרתי אותם כי הם מעניינים אותי, ולא רק כי המכנה המשותף היחיד בינינו זה שאנחנו בני אותו גיל ושמו אותנו באותה כיתה. עכשיו אני מתנחלת דתייה מהשומרון שיש לה חברים מנוער מרצ עד נוער הגבעות. התחברתי עם אנשים שונים דרך הצילום ודרך האמנות".

"מערכת החינוך מיותרת"

אם יש משהו שהיזמים הצעירים תמימי דעים לגביו זוהי מערכת החינוך הארכאית, ואפילו מיותרת במבנה הנוכחי. לא רק שאינה מעודדת ומסייעת להם, היא גם מגבילה אותם ומונעת מהם למצות את עצמם בתחומי העניין האמיתיים שלהם, שנהפכים גם למקור הפרנסה והעיסוק המרכזי שלהם. לטענת בני הנוער, מערכת החינוך אינה טורחת להתאים את עצמה אליהם, ובכך מייתרת את עצמה, וגם עתידם של המוסדות להשכלה גבוהה נראה לחלקם שנוי במחלוקת. מי שלא מתכוון ללמוד מקצוע ריאלי או כזה המצריך תהליך הכשרה של ממש (רפואה למשל), רואה את הניסיון התעסוקתי כיקר ערך וחשוב יותר מההשכלה האקדמית. יותר מכך, בחינוך הדתי למשל, נוצרים פערים בלימודי האנגלית — מרכיב הכרחי במשרות רבות בשוק התעסוקה.

"התפישה ש'תלמד ותוציא בגרות הכי טובה' לא מתאימה כבר", אומרת משולמי. "יש דברים שלומדים והם סתם בזבוז זמן בשביל חלק מהתלמידים. ברגע שהעסק שלי קם והתחיל לצבור תאוצה, זה נתן לי ביטחון, ואז הרשיתי לעצמי לעזוב את בית הספר".

ארז טפר
אביתר קלופסטוק

מובן שגם לסדק הזה כבר נכנס יזם צעיר עם רעיון: ארז טפר, 17.5, יזם חינוכי, הקים את פרויקט 121 בעקבות השתתפות בתוכנית מנהיגות ב–LEAD. פרויקט 121 הוקם במטרה להתאים את מערכת החינוך לאתגרים שמזמנים החיים במאה ה–21. בשנה האחרונה רץ פיילוט לתוכנית בתיכון של טפר, אורט בנימינה, כשאחת לחודש במשך ארבע שעות עברו קבוצות קטנות של תלמידים פעילויות שמתרגלות פיתוח מיומנויות שונות: ניהול זמן (בפרקטיקה וברמת התעדוף), קבלת החלטות וסגנונות למידה — כשההתייחסות למרכיבים אלה היא הוליסטית ומנסה ליצור קשרים בין המיומנויות. יחד עם מומחית לפיתוח תוכניות לימודים, פיתח טפר את המודל, ולימד במהלך החופש הגדול עוד 21 מדריכים מכיתות י"א־י"ב. בשנה הבאה יאמצו תשעה בתי ספר נוספים את הפרויקט, ובכל עיר יש בני נוער שינהלו את הפרויקט ויבינו את הצרכים המשתנים.

לדבריו, יש צורך בשינוי עמוק במערכת החינוך בהיבטים רחבים יותר מאשר "להדביק אייפד על הלוח". בנאום שנשא ב–TEDxJerusalemYouth, הסביר טפר לקהל המאזינים על חוויית הלמידה של בני הנוער כיום. "יש במערכת החינוך המון בני נוער שמשוכנעים שהם פחות טובים ממה שהם באמת רק כי משהו במסגרת של בית הספר לא יושב להם טוב. אצלי התחושה הזאת התחזקה אחרי שקיבלתי 95 בקורס ריאלי שלקחתי באוניברסיטה, לעומת 60 במתמטיקה בתיכון".

לדבריו, הדורות משתנים בקצב מהיר, והעולם שדור ה–Z גדל לתוכו שונה לחלוטין מהעולם שמוריו התחנכו בו. "אם הייתי בעל חברת משקאות, והייתי רוצה לפתח משקאות חדשים, הייתי שואל את הלקוחות שלי מה הם רוצים. מערכת החינוך כמעט לא עושה את זה, ובמצב כזה יש פוטנציאל אדיר לחוסר התאמה בין בתי הספר לתלמידים".

הפתרון לדברי טפר פשוט — תנו לתלמידים לקחת חלק בעיצוב תוכנית הלימודים שלהם. "כיום ניתן להגיע לכל הידע בעולם דרך הסמארטפון שנמצא בכף ידנו, ואין מורה שיכול להתחרות בזה, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים יותר מורים. המורים צריכים לשנות את תפקידם, וללמד אותנו איך להתמודד עם כל הידע הזה. בית הספר צריך ללמד איך להתמודד עם מידע וטכנולוגיה, איך לחלק את הזמן ולקבל החלטות".

טפר מתייחס גם לשיטות הלימוד, וטוען שבתי הספר צריכים להתאים לתלמידים את השיטות המתאימות להם, כמו קבוצות, התנסויות ולמידה עצמית. "כשאתה לא לומד בדרך שמתאימה לך", אומר טפר, "נוצרת התחושה שאתה בינוני, וככה אנשים מוכשרים חושבים שהם לא מוכשרים בכלל. כשנותנים לילדים להבין את זה — משהו משתחרר אצלם".

הכניסה לעשירים בלבד?

האם מדובר רק בבני נוער פריווילגים שמגיעים מסביבה מאפשרת ודוחפת, שהסיכון היחידי עבורם הוא להיתפש כעוף מוזר בעיני חבריהם? אף על פי שלא כל היזמים הצעירים מגיעים מבתים מבוססים מאוד, נראה כי יש כמה נתוני רקע חיוניים בכניסה לעולם היזמות. המרכזיים שבהם הם צבירת חוויות הצלחה, מודלים חיוביים לחיקוי, בסיס כלכלי שמאפשר לקחת סיכון וחשיפה לשיח ולגירויים בסביבתם.

ארגונים שונים לקידום יזמות ומנהיגות עסקית־חברתית פועלים כדי לאפשר גם לצעירים שנתוני הרקע האלה לא נמצאים סביבם הזדמנות להשתלב בעולם העסקי ולשאוף גבוה. ארגון LEAD מתרכז בפיתוח מנהיגות חברתית ופועל בתפוצה ארצית. עמותת יוניסטרים מצדה, משקיעה בהיבטי היזמות בעולמות הטכנולוגיה בפריפריות, מלווה צעירים מכיתה ט' ומציעה תוכנית של יצירת חברת סטארט־אפ, בתהליך שנמשך שלוש שנים. התהליך מדמה את כל השלבים של הקמת מיזם, עם תקציבי דמה ופגישות עם משקיעים אמיתיים ובכירים בעולם העסקים.

"ילד מג'וליס, שעד לפני רגע לא היה חשוף לאלטרנטיבות שמעבר לסיום תיכון, הולך להציג מצגת בוועדת השקעות בקרן הון סיכון לפני מנכ"לית פייסבוק ישראל. ילד כזה לא יוכל יותר לחזור אחורה ולהיות סתם עוד ילד מג'וליס", מסבירה מנכ"לית העמותה, בת שבע משה. "זאת חוויה משנת חיים מבחינתו, והוא יהיה חייב להשלים את המסלול הזה. אנחנו מנסים לתת לו את כל הכלים הנדרשים — איך מבינים פיננסים, איך קוראים דו"ח, איך מתכננים, וגם את ההבנה הטכנולוגית הבסיסית: פיתוח תלת־ממד, תוכנות עיצוב, UX (חוויית משתמש), UI (ממשק משתמש) וכל זה לצד פיתוח תחושת מסוגלות, הביטחון העצמי ומנהיגות ויזמות חברתית.

"כשמפגישים אותם עם אנשי עסקים, כל השפה משתנה, וכל המדד ההשוואתי משתנה. התקווה היא שנערים שעוברים את התוכנית ישנו את התודעה שלהם, וכיזמים יבחרו להשפיע על הסביבה שלהם".

עד היום סיימו את התוכנית כ–1,000 נערים המהווים חלק מקהילת הבוגרים, ול–30 מהם יש עסקים ויוזמות עצמאיות בשלבים שונים. העמותה, שהוקמה על ידי יזם הנדל"ן רוני צארום — שעשה את צעדיו הראשונים בעולם העסקי דווקא באקזיט מוצלח בהיי־טק — משתפת פעולה עם בכירים במשק המגיעים להרצות בהתנדבות, וממומנת על ידי תרומות ושיתופי פעולה עם גופים שונים במשק.

"אם אתה לא נמצא בסביבה תומכת זה הרבה יותר קשה", מסביר ארז טפר, יזם חינוכי בן 17.5. "אתה צריך מישהו שייתן לך את הגירויים. הרבה ממה שאני הצלחתי לעשות נבע מחברים ב–LEAD שאיתגרו אותי, פיתחו אותי ועזרו לי להתחבר לאנשים הנכונים. לא תמיד חייבים מסגרת, אבל צריך שתהיה סביבה שמאפשרת להחליף רעיונות וליצור קשרים עם אנשים אחרים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#