"התשוקה האדירה" של פרופ' מיכל שוורץ ניצחה את המוסכמות - ונותנת תקווה לחולי אלצהיימר - חדשות - דה מרקר TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"התשוקה האדירה" של פרופ' מיכל שוורץ ניצחה את המוסכמות - ונותנת תקווה לחולי אלצהיימר

פרופ' מיכל שוורץ ממכון ויצמן, עירערה במשך שנים על התיאוריות הרווחות בקהילה המדעית, וכיום היא מובילה עולמית בגישה חדשה לטיפול במחלות ניווניות כמו אלצהיימר ■ "היו מדענים שבנו את כל הקריירה שלהם ממאמרים המתנגדים ל'משנתה של שוורץ'"

123תגובות
מיכל שוורץ
עופר וקנין

באמצע הראיון עם פרופ' מיכל שוורץ, נכנס לחדרה במכון ויצמן ד"ר אורי נבו, סטודנט שלה בעבר וכיום מאנשי הסגל הבכיר באוניברסיטת תל אביב. "אני במקרה בסביבה אז קפצתי להגיד שלום", הוא אומר בחיוך, ומוסיף שיש שמועה שהיא קיבלה בפעם השנייה את מענק ERC (European Research Council) לחוקרים בכירים - והוא בא לברך.

נבו מתכוון למענק הדגל של תוכנית המסגרת למרכז ופיתוח של האיחוד האירופי בקטגוריה של חוקרים בכירים (Advanced). המענק, בסך 2.5 מיליון יורו, ניתן הפעם לשוורץ וצוותה על הרעיון לפיתוח תרופה למחלת אלצהיימר.

"זה המענק שכולם חולמים עליו", מסביר לי נבו עד כמה הפרס הזה יוצא דופן, כשהוא מבין שאני לא מגיעה משורות האקדמיה. "הקטגוריה של חוקרים בכירים היא הכי נחשבת - וזאת הפעם השנייה שמיכל מקבלת אותו. אין דברים כאלה".

שוורץ היא פרופסור לנוירו־אימונולוגיה (תחום העוסק בקשרים ההדדיים בין המערכת החיסונית למוח) וחוקרת כבר כשני עשורים כיצד תאים חיסוניים מסייעים ליכולת הריפוי והשיקום של המוח ושל חלקים אחרים במערכת העצבים המרכזית. התגליות שלה לא רק שינו את המחקר הבסיסי בתחום של פגיעות מוח וחוט השדרה, אלא גם מאפשרות לפתח גישות טיפוליות חדשניות למחלות ניווניות חשוכות מרפא של המוח, כמו מחלת אלצהיימר.

ואולם המעמד הגבוה שבו שוורץ נמצאת כיום וההכרה בה בקרב קולגות לא הגיעו בקלות. המחקרים שלה איתגרו את התיאוריות הרווחות, ובמשך שנים רבות היא לא היתה חלק מהקונסנזוס וכונתה "המדענית הפרובוקטיבית".

תגליות מיכל שוורץ

כששומעים על התארים והפרסומים הרבים של שוורץ והמענקים והפרסים שהוענקו לה בזכות המחקרים פורצי הדרך שלה, המתועדים גם על קירות משרדה במכון ויצמן, קשה להאמין כי עד לפני 10–15 שנה היא עוד הופיעה בכנסים "עם ראש שפוף, והרגשה שאני צריכה להתנצל", וכי נמנעה מפגישות עם קולגות. "בגלל הסקפטיות של הקהילה המדעית הלכתי בחרדה כל הזמן", היא מספרת. "עם קנאת סופרים יכולתי להתמודד, אבל הכי קשה מבחינתי היה להתמודד עם אלה שהביעו סקפטיות לגבי התוצאות שהצגתי".

שוורץ כבר מזמן לא צריכה להתנצל. כיום כבר ברור שאי־אפשר להתעלם מהתגליות שלה, והעבודות שלה מצוטטות במאות מאמרים במגזינים בתחום המדע. "הדבר הכי גדול בקשר למיכל", אומר נבו, "הוא התשוקה האדירה שלה למדע. היא תמיד רצתה לפצח את מה שיש שם. במקרים שבהם מדענים אחרים היו מתעייפים, אצלה זה עדיין בוער. יש לה דרייב להגיע לדברים הכי מדהימים שיש".

"היתה לי אינטואיציה שהמערכות קשורות"

כדי להבין את המשמעות של פריצת הדוֹגמות שלה, צריך ללכת אחורה בזמן. שוורץ סיימה תואר ראשון בכימיה באוניברסיטה העברית, עם דגש בפיזיקה ובמתמטיקה, ולאחר מכן הגיעה למכון ויצמן למסלול ישיר לדוקטורט באימונולוגיה כימית, שעוסקת בחקר מערכת החיסון. כבר בסוף מסלול הדוקטורט, היא מספרת, הבינה שהיא רוצה לשלב את האימונולוגיה עם חקר המוח. "היתה לי אינטואיציה שהמערכות האלה קשורות - שהן דומות או שהן משלימות", היא אומרת.

את הפוסט־דוקטורט בהתמקדות על מערכת העצבים עשתה באוניברסיטת מישיגן בארה"ב. "באותה תקופה היה ידוע שפגיעה במערכת העצבים המרכזית גורמת לשיתוק. רציתי להבין למה מערכת החיסון, שהיא המערכת הבסיסית בגוף לריפוי פצעים, לא יכולה לסייע לריפוי במקרה של פגיעה במערכת העצבים המרכזית. אז גם נחשפתי לראשונה לתיאוריה המקובלת על החוקרים, שלפיה בגלל המחסום הקיים בין כלי הדם למוח - הידוע כמחסום דם־מוח - כניסת תאים של מערכת החיסון למוח אסורה, ואם בכל זאת הם 'חומקים מהבקרה' ונכנסים, זאת עדות לכשל בקרה, ויש לעכב אותם".

אלה היו שנות ה-80, וההנחה הגורפת במשך עשרות שנים היתה שבמהלך האבולוציה, מערכת העצבים המרכזית "ויתרה" על האפשרות לסיוע ממערכת החיסון. יתרה מכך, ההנחה היתה שמבחינה חיסונית, מערכת העצבים מתפתחת כבר בשלב העוברי כמערכת אוטונומית.

"הסברה שהמוח וחוט השדרה עשו ויתור אבולוציוני ביכולת שלהם להסתייע במערכת החיסון לצורך ריפוי לא נשמעה לי הגיונית", אומרת שוורץ. "חשבתי אז שלא ייתכן שהמוח, שהוא האיבר הכי חשוב בגוף ואינו בר החלפה - ויתר על הסיוע של מערכת החיסון, שהיא החיונית ביותר בגוף לתחזוקה וריפוי".

כניסה למכון ויצמן
גוגל סטריט ויו

אחרי שחזרה ממישיגן הצטרפה שוורץ לסגל הבכיר של מכון ויצמן, וב–1998 פורסמה התגלית הגדולה הראשונה שלה. היא הראתה לראשונה כי תאים של מערכת החיסון נחוצים לריפוי חוט השדרה ועצב הראייה. המאמר פורסם בכתב העת המדעי "Nature Medicine", ולדבריה, זאת היתה תחילתה של סאגה שנמשכה כמה שנים.

"התוצאות שהצגתי סתרו עבודות אחרות שהיו באותה תקופה, שלפיהן במקרה של חבלות מוח וחוט שדרה צריך לדכא את מערכת החיסון ולא להגביר אותה. היתה בורות בכל הקשור להבנת מערכת החיסון בקהילה המדעית בקרב חוקרי פגיעות במוח ובחוט השדרה. הטענה היתה שלמערכת העצבים המרכזית יש תאים הדומים לתאי מערכת החיסון, שיושבים באופן קבוע במוח - וכניסה של תאים חיסוניים נוספים לא רק שאינה נחוצה, אלא אף תזיק.

"בתקופה הזאת היו מדענים שבנו את כל הקריירה שלהם מפרסום מאמרים המתנגדים ל'משנתה של שוורץ'. נשאלתי רבות על ידי חוקרים, שכיום אימצו לחלוטין את גישתי בלי להודות בכך, אם אני באמת חושבת שתאים של מערכת החיסון שונים מהתאים החיסוניים של המוח - ועניתי שכן, לחלוטין. הרגשתי שיש כאן משהו חדש, וידעתי שחובת ההוכחה עלי. ידעתי שהתוצאות נכונות, ורק צריך למצוא את הפרשנות המתאימה".

באותם ימים חוקרים פירשו את הממצאים אחרת: התפישה הרווחת היתה שכדי להילחם גם במחלות ניווניות עם מרכיב דלקתי, ובהן פרקינסון, ניוון שרירים ואלצהיימר - צריך לבלום את התאים של מערכת החיסון. ואולם כל התרופות האנטי־דלקתיות שנבדקו על חולים אלה ועל נפגעי מוח וחוט השדרה לא ריפאו אותם - ובחלק מהמקרים אף גרמו להחמרה במצבם.

לפיכך, כאשר שוורץ הציגה בפני הקהילה המדעית תיאוריה שקבעה בדיוק ההפך ממה שהיה מקובל - שכדי לרפא את המערכת העצבית צריך דווקא לגייס את תאי מערכת החיסון בצורה מבוקרת, ולא לדכא אותה בצורה גורפת - היא נתקלה בעיקר בתגובות סקפטיות.

"קשה לקבל שינוי של התפישה השלטת"

השנה שלאחר אותו פרסום ראשון של ממצאיה היוותה נקודת מפנה עבור שוורץ, שתיארה אותה במאמר נוסף שפורסם ב"Nature Medicine". "בשלב הזה טבענו את המונח 'Protective Autoimmunity' וטענו כי הגוף משתמש בתאים אוטו־אימוניים - תאים חיסוניים שמכירים את 'העצמי' כדי להגן עלינו".

לפי התפישה של שוורץ, בניגוד לתאים אחרים במערכת החיסונית, שמגנים בפני פולשים זרים וגורמי מחלות כמו וירוסים וחיידקים, תאים אוטו־אימוניים שומרים על הגוף מפני אויבים פנימיים.

לפי ממצאיה של שוורץ, יש להבחין בין תאים אוטו־אימוניים לבין מחלה אוטו־אימונית. "המחלה האוטו־אימונית פורצת כשמנגנון הבקרה שמווסת את התאים האוטו־אימוניים יוצא משליטה", היא מסבירה. "כיום אנחנו יודעים שגם בסרטן - הגוף מייצר תאים אוטו־אימוניים המכוונים נגד הגידול, שהוא חלק מהגוף. כיום גם ידוע שבכל אדם בריא יש תאים הפועלים נגד ה'עצמי'".

התפישה הזאת היתה "קשה לעיכול", משום שתאים אוטו־אימוניים מזוהים עם מחלות אוטו־אימוניות, שבהן מערכת החיסון של הגוף תוקפת את עצמה, כמו טרשת נפוצה. באותם ימים, כשמדענים גילו נוכחות של תאים אוטו־אימוניים המכוונים למערכת עצבים מרכזית בריאה - הם ייחסו זאת לכשל של הגוף בסילוק התאים הלא רצויים האלה.

מיכל שוורץ
עופר וקנין

אלה היו ההנחות המקובלות בקהילה המדעית, עד שהגיעה קבוצת המחקר של שוורץ, שהסיקה כי תאים אוטו־אימוניים כשלעצמם אינם מזיקים ואפילו נחוצים לשמירה על הגוף מפני אויבים פנימיים, וכי רק כשהם לא מבוקרים הם עשויים להזיק. יתרה מכך, הקבוצה של שוורץ סברה כי כשתאים אלה מבוקרים, הם עשויים להועיל ולסייע בעיכוב מחלות ניווניות או בכל פגיעה במערכת העצבים המרכזית.

"האמירה שתאים שמכירים את העצמי דרושים להחלמה מפגיעה במוח או בחוט השדרה עוררה גלים. מדענים מורגלים לחשוב בתבניות והגדרות, ולכן פירשו את התוצאות שלנו כאילו אנחנו טוענים שצריך לפתח מחלה אוטו־אימונית כדי להירפא מפגיעת מוח וחוט השדרה", היא משחזרת.

שוורץ מספרת שלאחר פרסום המחקר, היא השתתפה באחד הכינוסים הגדולים של חוקרי מוח בארה"ב ונכנסה לאולם שבו דנו במחלת השרירים הסופנית ALS. אחד המדענים הבכירים אמר שיש עבודה מעניינת של קבוצה ישראלית בראשות פרופ' "מיכאל" שוורץ, שאולי מרמזת שמערכת החיסון חשובה למחלות ניווניות. בתום ההרצאה, לאחר שהיה ברור שמדובר בעבודה שלה, היא ניגשה אליו והזדהתה. הוא התנצל ואמר שהיה בטוח שמדובר בגבר מדען ולא באישה.

למרות הביקורת שספגה, שוורץ מדגישה כי באותן שנים היא התחילה ליהנות מהכרה בקרב קולגות ברחבי העולם, בעוד המלחמה הקשה מכולן התנהלה דווקא בתוך מכון ויצמן, מול חוקרי מוח בתחומים אחרים - חלק בגלוי וחלק מאחורי הגב.

"במקצועות האלה, בסופו של דבר זה חלק ממלחמת אגו", אומרת שוורץ. "באופן כללי, הליכה נגד דגמה במדע עלולה להוביל להתנגדות, וחלקה אפילו מובנת ומוצדקת. יש חוקרים שבנו קריירה שלמה עם תובנה הפוכה לחלוטין, ובמקרה כזה יש אפילו קונפליקט אישי. יש גם חוקרים שמתקשים לקבל שינוי של התפישה השלטת".

"קל לערער על מדען כי הוא לא בטוח ב-100%"

אחרי התגליות הראשונות שלה, שוורץ היתה נותנת לסטודנטים חדשים שהצטרפו לקבוצת המחקר שלה כתלמידים לתואר מאסטר או דוקטורט, לחזור על הניסויים הראשונים, ובכל פעם שהניסוי היה מצליח, היתה קופצת משמחה. "קל לערער על מדען, כי הוא אף פעם לא בטוח ב-100%".

שוורץ מרבה לשבח את הסטודנטים שעבדו עמה. "בניגוד לחוקרים ותיקים, לסטודנטים אין היסטוריה של דגמות. זו אוזן טרייה, בלי דעות קדומות. הם התרגשו ביחד אתי מהתוצאות, הצטרפו אלי למחקר ותרמו לקידומו. חלקם ממשיכים בדרכי, כמו יונתן קיפניס, שכיום הוא פרופסור באוניברסיטת וירג'יניה; ד"ר יניב זיו, מדען בסגל הבכיר של מכון ויצמן; ד"ר אסיה רולס, שכיום היא חוקרת בטכניון, ד"ר קותי ברוך; וגם סטודנטים ומדענים צעירים שעובדים אתי כיום".

לדברי שוורץ, "ישבנו שעות וחשבנו מדוע אם תאי מערכת החיסון מסייעים לריפוי מערכת העצבים ואין מגבלה במספר התאים, לא נרפאים מפגיעות מוח וחוט השדרה. חשבנו שייתכן כי התפקיד הראשוני של תאי מערכת החיסון בדיאלוג עם המוח הוא תחזוקת המוח ושמירה על הגמישות התפקודית שלו, גם לאחר פגיעה - כל עוד יש יציאה מתונה מאיזון.

"לפי ההנחה הזאת, היכולת הספונטנית של תאי מערכת החיסון לתמוך בריפוי חבלות חריפות מוגבלת. ההנחה הזאת כמובן דרשה הוכחה, אבל היתה יכולה להוות הסבר לריפוי הספונטני המוגבל ולתוצאות החלוציות שלנו, שלפיהן ניתן להגביר את מידת ההחלמה באמצעות הגברת הגיוס של מערכת החיסון".

ואכן, ב-2006 פירסמו שוורץ וצוותה מחקר בכתב העת "Nature Neuroscience" שבו הראו לראשונה כי גמישות תפקודית של המוח - כולל היכולות הקוגניטיביות שלו - תלויה במערכת החיסון. הם גילו כי תאי מערכת החיסון לא רק דרושים לריפוי המוח וחוט השדרה - אלא גם נחוצים לתחזוקה התפקודית היומיומית של המוח, ולתהליכי למידה וזיכרון. לפיכך, הם הסיקו כי פגיעה או כשל אך ורק במערכת החיסון - גם ללא פגיעה מוחית - תגרום לירידה ביכולת הלמידה ובזיכרון. באופן תיאורטי אפשר לומר, כי אנשים עם איי.קיו גבוה ועם מערכת חיסון פגומה, לא יגיעו למיצוי מלא של הפוטנציאל שלהם.

"הבנו שמערכת החיסון מתחזקת לנו את המוח. המאמר הזה כבר יצר ממד אחר. העבודה התקבלה במאור פנים וזו היתה תחילת המפנה מבחינת הקהילה המדעית. עד אז ציטטו אותי בהרבה מקרים באופן ספקני, והעבודה הזאת בהחלט היוותה נקודת מפנה ורמזה כי לגיל מערכת החיסון יש השפעה רבה על הגיל התפקודי של המוח, הרבה יותר מהגיל הכרונולוגי".

דודו בכר

הדרך לפיצוח מחלת אלצהיימר

זאת גם היתה נקודת המפנה של שוורץ מבחינת גיוס מימון למחקרים. מכיוון שהלכה נגד הזרם המרכזי, היא התקשתה לקבל מענקים - למרות תוצאות מחקריה ופרסומם בכתבי עת נחשבים. בעשור האחרון המשימה כבר נהפכה לפשוטה הרבה יותר.

ב-2008 קיבלה שוורץ את המענק הראשון מטעם ERC לחוקרים בכירים בסך 2 מיליון יורו, במטרה לקדם את רעיונה שניתן להחזיר את הנעורים למערכת החיסון ועל ידי כך גם להשיב למוח חלק מיכולותיו. שנה לאחר מכן קבוצה של חוקרים אירופאים שהובילה קיבלה מענק של האיחוד האירופי בסך 12 מיליון יורו, כדי לערוך מחקר שעסק במאבק בדלקת סטרילית (שאינה זיהומית) במוח שנג­רמת מפגיעות מוח וחוט השדרה.

"באותה תקופה הוזמנתי להרצות באוסטרליה, ונתנו לי במתנה את הספר 'גלילאו גליליי'", משחזרת שוורץ. "המנחה אמר שהוא מקווה שהגורל שלי לא יהיה כמו הגורל שלו".

החלקים השונים של ממצאיה התחילו להתחבר ב-2013, כששוורץ הגיעה לתגלית משמעותית נוספת. היא וצוות המחקר שלה, שכלל את הדוקטורנטית דאז רביד שכטר, גילו כי הדיאלוג בין מערכת החיסון למוח מתקיים במקום מיוחד הנמצא בגבולות המוח, אבל לא ברקמת המוח עצמה. כמו כן, הם גילו כי הממשק הזה מגיב לשינויים שמתרחשים במוח, והוא מופעל כשצריך לאפשר כניסה של תאים של מערכת החיסון למוח במצב של פגיעה.

בעקבות הגילוי הזה, שזכה לתהודה בינלאומית, נסללה הדרך להבנת מחלות ניווניות. ב-2014 פירסמה שוורץ מחקר בכתב העת "Science" שבו הוכיחה, בשיתוף פעולה עם פרופ' עידו עמית, מדען צעיר במכון ויצמן, כי הזדקנות המוח היא פונקציה של זקנת מערכת החיסון, ולא בהכרח הגיל - ולפיכך, ירידה בזיכרון בגיל 60 יכולה לנבוע מבעיה במערכת החיסון.

"הבנו למה בפגיעות מוח חזקות אין החלמה מהירה: מכיוון שלא נכנסים מספיק תאים חיסוניים. אבל גם הבנו שאפשר להגביר את הכניסה שלהם. בנוסף, גילינו שבזקנה ובמחלות ניווניות של המוח הממשק החיוני הזה בין המוח למערכת החיסון לא מתפקד - וזה הוביל למחקר הבא על מחלת אלצהיימר".

שוורץ מספרת כי כל תגלית היתה נדבך נוסף בשבירת הדוֹגמה - וככל שגילתה איך משתלב עוד חלק בפאזל, גם התקבלו חיזוקים מדעיים לתיאוריה. "אחרי שגילינו שתאים של מערכת החיסון נחוצים לתחזוקת המוח והחלמה, גילינו כיצד המערכות מדברות זו עם זו. בשלב הזה כבר העלינו את הסברה שאולי בזקנה אין תקשורת טובה בין המערכות. גם במחלת אלצהיימר ראינו שהמערכות אינן מדברות באופן יעיל, והצבנו לעצמנו למטרה לשקם את תפקוד הממשק, כדי שיוכל לחדש את הדיאלוג הכל כך חיוני בין מערכת החיסון למוח".

השלב הבא במחקר היה לפענח מדוע אותו הממשק אינו מתפקד באלצהיימר ולמצוא דרך לחדש את תפקודו. אלצהיימר היא מחלת מוח, ואחד המאפיינים שלה היא הצטברות של חלבוני פסולת במוחם של החולים, הגורמת לפגיעה בתאי העצב.

לדבריה, "במשך כמעט שלושה עשורים מנסות חברות התרופות למנוע את ההצטברות הזאת או לעזור בסילוקה כדי לעצור את המחלה או להאט את קצב ההידרדרות, אך עד כה כל הניסויים הקליניים הסתיימו ללא הצלחה ולא הודגמה השפעה משמעותית על היכולות הקוגניטיביות של החולה. בנוסף, נעשו ניסויים קליניים רבים שבהם נתנו לחולים תרופות אנטי־דלקתיות כדי להתמודד עם הדלקת שנוצרת במחלה הזאת באזור שבו יש צברי פסולת, וגם ניסויים אלה כשלו. לפי הממצאים שלנו, ברור שטיפול נוגד דלקת לא יעזור, מכיוון שזה כמו לרפא כוויית קרח באמצעות קרח".

בלומברג

לדברי שוורץ, "הראינו שחוסר תפקוד הממשק נובע ממערכת חיסון מותשת ('מרוסנת' ביתר) - תופעה ידועה בהתמודדות מערכת החיסון עם גידולים סרטניים. לכן, שקלנו אפשרות להחזיר למערכת החיסון את תפקודה באמצעות ניצול הידע שהצטבר בטיפול האימונותרפיה, שמשתמשים בו כיום בטיפול במחלת הסרטן, גם בהתמודדות עם אלצהיימר, שהיא מחלת מוח".

במאמר שפורסם ב"Nature Medicine" ב-2016 הראו שוורץ וצוותה כי טיפול דומה במחלת אלצהיימר מצליח להחזיר למערכת החיסון את תפקודה בעכבר מעבדה החולה באלצהיימר, ובכך להחזיר יכולות קוגניטיביות ולסייע בפינוי הפסולת שמצטברת במוחו. "בגילוי הזה, שבירת הדגמה היא כבר בשיא", אומרת שוורץ.

לדבריה, "בטיפול שאנחנו מציעים, אנחנו לא מכוונים תרופות למוח, אלא למערכת החיסון, ומאפשרים לה לעשות את מה שהיא יודעת ועושה כל החיים. זו שבירת דוֹגמה בכמה רמות. כאן כבר היו תגובות של התרגשות מהקהילה המדעית".

בניסויים שערכה במעבדה במכון ויצמן בשנתיים האחרונות, שוורץ וצוותה השתמשו בעכברים שהונדסו גנטית ומפתחים מחלה המחקה את מחלת אלצהיימר, ונתנו להם טיפול אימונותרפי שהפעיל את מערכת החיסון. התאים החיסוניים נכנסו למוח וניקו את החלבון המצטבר, וכתוצאה מכך, העכברים חזרו לפעילות קוגניטיבית.

השלב הבא: ניסויים בבני אדם

בשלב הבא יגיע המבחן האמיתי, והגישה תיבדק בניסויים קליניים על בני אדם. "אנחנו רוצים להפעיל את מערכת החיסון כך שתעזור למוח ובכך אפשר יהיה להפוך את מחלת אלצהיימר - שכיום אין לה תרופה והיא אף מחריפה מרגע האבחון - למחלה כרונית שאפשר לטפל בה. כך יתאפשר לשמור על תפקוד מוחי לאורך זמן", אומרת שוורץ.

על בסיס הרעיונות והממצאים האלה, הוקם לפני כשנתיים סטארט־אפ פרטי, שמתמקדת בפיתוח טיפול עתידי באלצהיימר, ושוורץ משמשת יועצת לסטארט־אפ. זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה שגישה טיפולית המבוססת על הפעלת מערכת החיסון (ולא על טיפול המכוון ישירות למוח) תנוסה כדרך להילחם במחלת אלצהיימר.

בימים אלה החברה מגייסת כספים למימון המחקר. מכון ויצמן נתן את הרישיון לפיתוח התרופה, ובתמורה יקבל מניות ותמלוגים, שיוענקו גם לממציאים, שוורץ, ד"ר קותי ברוך ונטע רוזנצוויג. לפי הערכות, המחקר בבני אדם צפוי להתחיל בתוך כשנתיים, כשעד אז יגובש הטיפול המתאים ביותר: נוגדן מאותה משפחה של הנוגדנים הניתנים באימונותרפיה בסרטן (בתדירות נמוכה יחסית). התקווה היא שהגישה הזאת תהיה רלוונטית גם למחלות ניווניות אחרות. גישתה של שוורץ הוגדרה על ידי האיחוד האירופי כאחת הגישות שישנו את עולם המחר.

לדברי שוורץ, את ההצלחה וההישגים שאליהם הגיעה עד כה היא שמה מאחור. "לשמחה שלי מהצלחה יש זמן מדף קצר, והסבל מכישלון הוא אינסופי. אני יכולה לומר כיום שהפאזל שהרכבתי הוא נכון, שכל החלקים במקום, ועכשיו אני יכולה לראות את התמונה השלמה - איך ממחקר בסיסי הגעתי לפיתוח גישה טיפולית חדשה, וכיצד גישתי המחקרית, שהיתה במשך שנים רבות מחוץ לקונסנזוס, נהפכה לאחד ממוקדי המחקר המרכזי בכל המחלות הניווניות.

"כשאתה שובר דוֹגמות, צריך להביא בחשבון שאתה צריך להילחם. אפשר לקטר ולהרים ידיים, אבל אני האמנתי שחובת ההוכחה עלי. אברהם לינקולן אמר שאם הוא היה צריך לשכנע את כל המתנגדים שלו, לא היה לו זמן לעסוק בעשייה, ואני מאמינה בזה. לא עשיתי לעצמי לובינג, אלא המשכתי".

באחרונה כתבה שוורץ ספר שפורסם בהוצאת אוניברסיטת ייל. הספר מנגיש להדיוטות את משנתה. היא מספרת שקוראים כותבים לה שקשה להם להאמין שכל זה היה שנוי במחלוקת לאורך שנים.

ובכל זאת, כשאת מסתכלת לאחור, מה היית עושה אחרת?

"אין לי ספק שהייתי נוהגת אחרת. הייתי הולכת עם הרבה פחות כעסים וחוסר ביטחון. גם לסטודנטים שלי אני אומרת לא לפחד מתוצאות של ניסויים שאינם עולים בקנה אחד עם ה'דוֹגמה' כל עוד מאשררים אותם. גם אם הם לא קיבלו את מה שהם קיוו לקבל, אפשר ללמוד המון מתוצאות בלתי־צפויות. באופן מדעי הייתי פועלת אותו דבר - רק עם פחות כאבי בטן".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו לעדכון יומי מאתר TheMarker ישירות לתיבת הדוא"ל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם