הסיפור על שלמה אבני שלא רצה להיקבר באדמה, ניצח - ונטמן בים - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הסיפור על שלמה אבני שלא רצה להיקבר באדמה, ניצח - ונטמן בים

את העשור האחרון לחייו השקיע שלמה אבני במלחמה על זכותו להיקבר בדרך שירצה. זאת היתה המטרה שלו, האובססיה שלו והדבר הכי משמעותי מבחינתו. לפני שנה הוא מת בגיל 86 וגופתו נטמנה בים. אז גם הבן שלו, אייל, הבין שאביו נתן לו מתנה גדולה

68תגובות
ארונו של שלמה אבני

שלמה אבני הסביר לכל מי שהיה מוכן להקשיב למה הוא לא רוצה להיקבר באדמה. הוא אמר שהמוות זה חלק ממעגל החיים, שהוא נולד במטרה לחיות, להבשיל, למות ולשמש מזון לכל באי עולם — בדיוק כפי שהוא ניזון מהם. מבחינתו, התפישה של מותר האדם מן הבהמה היא שגויה מיסודה. הטמנת גופה בבטן האדמה וכיסויה בבטון ושיש משולות, לגישתו, לקופסת סרדינים ענקית לגופות. במקום לתת לאדמה למלא את ייעודה האמיתי — הענקת חיים — גורמים לה להיות מקדש למוות.

כשאבני אמר לילדיו, אייל ונגה, כי מבחינתו, כלב הזאב שלהם ראוי לאכול את הבשר שלו, הם חשבו שזאת עוד בדיחה לא כל כך מוצלחת של אביהם, סוג של הומור שחור. במשך הזמן, כשחזר שוב ושוב על הדברים, הם התחילו להבין שאבא שלהם רציני. מאוד.

"אבא שלי התחיל לברוא לעצמו תפישות מוצקות על העולם אחרי שהבין כי מה שמספרים על המציאות לא בהכרח נכון", מספר אייל ל–TheMarker. "במלחמת יום הכיפורים, למשל, הוא לחם בחזית. בזמן שברדיו סיפרו על כיבושים והצלחות, הוא ראה את החברים שלו נופלים אחד אחרי השני. שם צצו הניצנים של השלכת הנרטיבים הישנים וגיבוש עולם המבוסס על ערכים חדשים. משם התגבשו אותן תפישות חזקות שהנחו אותו גם במאבק שניהל על הזכות לא להיקבר".

ב–2009 פנה אבני לראשונה לאפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל, והגיש את צוואתו ובקשתו היחידה: לא להיקבר, ולהניח לילדיו להשליך את גופתו בחיק הטבע. המדינה סירבה. האפוטרופוס הכללי, הגוף שאחראי על ניהול עיזבונות וירושות, קבע כי בקשתו אינה חוקית וכי בישראל מוכרחים להיקבר. יהודי ייקבר כיהודי.

אבני עירער לבג"ץ בנימוק שהוא הבעלים הבלעדי של הגופה שלו, ולכן לאיש מלבדו אין זכויות עליה — והוא רשאי לעשות בה כרצונו.

בבג"ץ פסקו כי במקרה כזה טובת הכלל גוברת על טובתו האישית של אבני ועל גחמותיו — השלכת גופתו בשטח ציבורי פתוח עלולה להיות מטרד ומפגע ציבורי, גם באמצע מדבר יהודה. השופטים גם הזכירו את המשפט העברי המחייב קבורה, וקבעו כי כל אלטרנטיבה אחרת, יש בה משום ביזוי כבוד האדם.

אבני לא הרפה. גם לאחר ששופטי בית המשפט העליון קבעו כי מדובר בפגיעה בכבוד האדם, הוא עמד על כך שהוא האדם — וזאת דרכו לשמור על כבודו. הוא גם הציע חלופה יצירתית: להשליך את גופתו לים. שם, במעמקים, הגופה לא תטריד ולא תפגע בציבור ובסביבה. גופתו תהיה מעין משלוח פיצה לדגים רעבים.

שלמה אבני

"אתם יכולים להיות אתי כל עוד תבינו שזה מעל הכל, או שתלכו"

העתירה שהגיש אבני התגלגלה במערכת המשפט במשך קרוב לשש שנים. המדינה טענה כי הבחירה בים היא התחכמות ואינה שונה מהותית מהרעיון שנפסל, ולכן היא דרשה לסלק את התביעה על הסף. אבני, שהתעקש לייצג את עצמו, דבק בטענתו כי אין חוק בישראל שמסמיך את המדינה לחייב אדם להיקבר או לקבוע את אופן קבורתו.

"באיזשהו שלב, תפישת העולם של אבא שלי השתלטה עליו ברמה כזאת, שכל מה שהוא עשה היה להפיץ אותה. הוא התעסק בלהעביר את המסר לעולם בצורה אובססיבית", משחזר אייל.

"מלבד שתי ההנחות שנוגעות למעגל החיים ולמשאבים המבוזבזים שמוקצים לקבורה, הוא אחז בעוד תפישה, שלדעתי היתה המוטיבציה הכי גדולה שלו: כל חיי מכתיבים לי איך לחיות ומה לעשות, אבל אף אחד לא יכתיב לי איך להיקבר. המלחמה הזאת נהפכה למלחמה של דון קישוט במערכת".

לדברי אייל, "כולנו ידענו שיש פתרונות בהיחבא, שיהיה אפשר לצאת לשיט עם הגופה ובעורמה לגרום לה ליפול בטעות, אבל לא. הוא רצה לקבל את החותמת של המערכת ולהכניע אותה — שיגידו לו: 'אתה, שלמה אבני, תיקבר איך שאתה רוצה'. זה הפך למטרה המרכזית בחייו, היחידה בעצם, וגימד את כל מה שהיה מסביב. המשפחה שלו הפכה למשנית. האושר שלו לא היה חשוב. רק הניצחון במלחמה הזאת".

המאבק שניהל אביו לא היה חף מנפגעים. "שילמנו מחיר כבד מאוד כמשפחה", אומר אייל. "רדיפת הצדק והמלחמות התמידיות סביבה היו גדולות יותר מאתנו, הוא גם הצהיר את זה בצורה ברורה מאוד. הוא אמר לנו: 'אתם יכולים להיות אתי כל עוד אתם מבינים שזה מעל הכל, או שאתם יכולים ללכת'".

אייל מעיד כי התחושה באותן שנים במיוחד, אך גם באלה שקדמו להן, היתה שבבית יש קודם כל לוחם צדק ואיש עקרונות, ורק אחר כך אבא. "זה מבאס להרגיש שאבא שלך לא אוהב אותך מספיק, והוא ידע שזה מה שהרגשנו. אבל זה לא עניין אותו".

ב–2014 הפך בג״ץ את הפסיקות הקודמות וקבע כי זכותו של אבני לבקש להיות מושלך לים, והתיק התגלגל חזרה לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון. ואולם אחרי שראה את כתב הטיעון שהגישה המדינה, הבין אבני כי השלכתו לים שקולה מבחינתה לפסולת שנזרקת ומזהמת את הים. כעת נדרש ממנו להמציא אישור של הוועדה למתן היתרי הזרמה לים, ועדה שבדרך כלל מתכנסת כדי לדון בשפכים מהשפד"ן (מכון טיהור שפכי גוש דן) או זיהום מבתי הזיקוק במפרץ חיפה.

שלמה אבני

אבני התייצב בוועדה, שבה התכנסו מומחי טבע ותעשייה שדנו בסוגיה שכונתה "האם מר שלמה אבני מגבעתיים הוא פסולת". בסוף דיון ארוך נקבע כי אין סיבה להתייחס לגופתו של אבני כאל פסולת. בית הדין המחוזי קיבל את בקשתו העקרונית וקבע כי לאחר מותו גופתו תשוחרר לבנו אייל, כדי שזה ידאג להשליך אותה בבוא העת לים.

בשלב הזה אבני ישב לתכנן את כל הפרטים הלוגיסטיים הנדרשים: היתרים ואישורים, מציאת אונייה מתאימה וחתימה על חוזה עבודה עם בעליה, ותכנון כלוב ברזל שיעזור לגופה לשקוע ושבמקביל יאפשר לדגה להיכנס. הוא אפילו בחר תפריט רלוונטי לסעודה (האחרונה) שתוגש על האונייה.

ב–1 במארס 2016, כשהוא בן 86, אבני מת. בעל האונייה שאבני שריין מראש, שהיתה אמורה להשיט 50 מחבריו של אבני שהוזמנו מבעוד מועד — איבד את הרישיון המתיר לו להפליג למעמקי הים. אייל, שחשש פן מישהו פתאום ישים לב להחלטה השנויה במחלוקת — נאלץ להזדרז ולארגן הפלגת מוות באונייה אחרת, מאולתרת. לאחר חיפושים וכשהגיעו הרוחות המתאימות להפלגה, עלו לאונייה עשרה חברים קרובים, והפלגת המוות יצאה לדרכה.

"מהרגע שהכל נתפר וכולם הגיעו והעמסנו את הכלוב על הספינה, התחיל מסע מדהים שלקח כמעט שמונה שעות הלוך־חזור מחוץ לשטח הטריטוריאלי של מדינת ישראל", משחזר אייל את ההפלגה. "זה המון זמן בלב ים. מהמשפחה היינו רק אני ואחיינית שלי. אחותי לא הצטרפה כי היה לה קשה עם הבחירה והדרך של אבא. פתחנו מגשים של אוכל והוצאנו בירות, ואכלנו ושתינו ודיברנו. התיישבנו במעגל כשבאמצע מונח אבא שלי, וכולם סביבו עם בירה ביד. באותו רגע ידעתי שאבא שלי נתן לנו מתנה גדולה מאוד, ואף שאולי ציפה לכמה מצלמות וכלי תקשורת, הוא היה אתנו באותו הרגע וצפה בנו מאושר".

במרחק של 22 מייל מהחוף הם הגיעו לנקודה הנדרשת. הרעש של הגלים, שהכו בדופן הספינה, מילא את החלל שהותיר אחריו השקט הפתאומי שנשאר אחרי שאבני החליק אל המצולות. אחר כך כל אחד מהם תפס לעצמו פינה והם הפליגו חזרה בדממה.

יוחאי מיטל, מצוות תוכנית הפודקאסט "סיפור ישראלי" המשודרת בגלי צה"ל, הביא לשידור את סיפורו של אבני



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#