למה אנחנו לא יכולים להפנות את המבט מהמסך - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

למה אנחנו לא יכולים להפנות את המבט מהמסך

כשהפסיכולוג החברתי אדם אלטר גילה כי בכירי עמק הסיליקון מסרבים לתת לילדים שלהם להתקרב למכשירים דיגיטליים, הוא התחיל לבדוק מה יש במוצרים האלה שהופך אותם, בעיני המומחים, לסכנה ■ אלטר חזר עם מסקנות חותכות: אנחנו מכורים למכשירים - והם פועלים על המוח שלנו כמו סמים

20תגובות
אדם אלטר
KARSTEN MORAN / NYT

2009. צוות של מפתחים בפייסבוק מתכנן לשחרר לחלל הרשת החברתית אלמנט שיאפשר למאות מיליוני בני אדם לתת אחד לשני פידבק באופן זהה. באותה תקופה משתמשים בפייסבוק כבר 200 מיליון איש — מספר שישלש את עצמו בתוך שלוש שנים. האלמנט שתוכנן קיבל בסופו של דבר צורה פשוטה ביותר — כפתור הלייק.

הלייק שינה דרמטית את הפסיכולוגיה של השימוש בפייסבוק. הרשת החברתית, שהתחילה את דרכה כאמצעי פאסיבי למדי למעקב אחרי חברים, נהפכה לאינטראקטיבית מאוד. במובן מסוים, המשתמשים הימרו בכל פעם שהחליטו לשתף תמונה, לינק או סטטוס חדש — האם יקבלו לייקים.

כשפוסט שפירסמת לא מקבל לייקים, זו אינה רק חוויה אישית כואבת, אלא גם סוג של גינוי פומבי — או שאין לך מספיק חברים, או גרוע מכך, שלא הצלחת להרשים את החברים שלך. בנוסף, דווקא משום שמספר הלייקים אינו ודאי ואינו ידוע מראש, אנשים להוטים יותר לזכות בפידבק הזה.

כדי לחשוף את ההשפעה הפסיכולוגית העצומה של כפתור הלייק על המשתמשים, פיתח המעצב ואיש העסקים רמיט צ'אוולה אפליקציה מקורית בשם Lovematically. האפליקציה, כשמה כן היא, מעניקה אהבה אוטומטית — כלומר לייק אוטומטי לכל תמונה שעברה בפיד של המשתמש. כבר לא היה יותר צורך להרשים או להתאמץ כדי לקבל לייק.

כשצ'אוולה השיק את האפליקציה, הוא כתב בדף הבית שלו: "אנחנו כל כך מונעים על ידי הסם הזה, לייקים, שמספיקה מנה אחת כדי לעורר תגובות מוזרות באמת. באופן בלתי מורגש הם נהפכו לסם הדיגיטלי הראשון ששולט בתרבות שלנו". הוא החל להשתמש באפליקציה שפיזרה לייקים אוטומטיים, וגילה שאנשים משיבים לו באותה מטבע. כלומר, הוא נהיה הרבה יותר פופולרי — הוא קיבל הרבה יותר לייקים על התמונות שלו ומשך כ–30 עוקבים חדשים מדי יום.

האנקדוטה הזו, שהופיעה ב"גרדיאן", היא אחת משלל דוגמאות שמייצרות תזה, המסבירה כיצד הטכנולוגיה הופכת אותנו למכורים. מאחורי התזה הזו עומד אדם אלטר, פסיכולוג חברתי ומרצה עמית בבית הספר שטרן למינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק.

אלטר, 36, הוציא באחרונה את הספר "אי־אפשר לעמוד בפניה: עלייתה של הטכנולוגיה הממכרת והעסק של לשמור אותנו מכורים" ("Irresistible: The Rise of Addictive Technology and the Business of Keeping Us Hooked"), שבו הוא מזהיר כי רבים מאתנו — צעירים, בני נוער ומבוגרים — מכורים למוצרים דיגיטליים. אלטר מתאר כיצד המוצרים האלה עוצבו באופן שיגרום לאנשים להשתמש בהם כמה שיותר, וכיצד הדבר מתחבר לנטייה שמאפיינת אותנו כבר מינקות — הצורך בפידבק.

מה גורם לך לחשוב שאנשים התמכרו למכשירים דיגיטליים ומדיה חברתית?

"בעבר חשבנו על התמכרות כתופעה שקשורה בעיקר לחומרים כימיים: הרואין, קוקאין, ניקוטין. כיום יש תופעה של התמכרויות התנהגותיות, שכוללת אנשים המעבירים כמעט שלוש שעות ביום מול הטלפונים הסלולריים שלהם, בני נוער מבלים שבועות לבד בחדרים שלהם ומשחקים משחקי וידאו, וסנאפצ'ט מתפארת כי המשתמשים הצעירים שלה פותחים את האפליקציה יותר מ–18 פעמים ביום.

"התמכרויות התנהגותיות נפוצות מאוד כיום. מחקר מ–2011 טוען כי ל–41% מהאנשים יש התמכרות התנהגותית אחת לפחות. המספר הזה בטח עלה מאז הופעתן של פלטפורמות חדשות וממכרות יותר של רשתות חברתיות, ועוד טאבלטים וסמארטפונים".

כיצד אתה מגדיר "התמכרות"?

"ההגדרה שלי היא שזה חייב להיות משהו שאתה נהנה לעשות אותו בטווח הקצר, הוא פוגע באיכות החיים שלך בטווח הארוך — אבל אתה עושה אותו באופן כפייתי בכל זאת. אנחנו מועדים מבחינה ביולוגית להתמכר לחוויות כאלה. אם אתה מציב מישהו לפני מכונת מזל, המוח שלו ייראה מבחינה איכותית (qualitatively) כמו מוח של משתמשי הרואין. אם מישהו משחק משחקי וידאו באופן כפייתי — לא כל אחד, אלא מישהו שמכור למשחק מסוים — ברגע שהמחשב שלו יעלה, המוח שלו ייראה כמו זה של משתמש בחומרים ממכרים. אנחנו מהונדסים באופן כזה, שכל עוד החוויה לוחצת על הכפתורים הנכונים, המוח שלנו יפריש את המוליך העצבי דופמין. אנחנו נקבל זרם של דופמין — שיגרום לנו להרגיש נפלא בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך נפתח סבילות ונרצה עוד".

אתה חושב שהמעצבים של הטכנולוגיות החדשות מבינים מה הם עושים?

"האנשים שיוצרים משחקי וידאו לא יגידו שהם מנסים לייצר התמכרות. הם פשוט רוצים שתבלה כמה שיותר זמן עם המוצר שלהם. חלק מהמשחקים בסמארטפונים דורשים ממך לשלם במהלך המשחק, אז הם מעוניינים שתמשיך לשחק. המעצבים יבנו את המשחק באופן דומה למכונת מזל — שמאפשרת לשחקן לזכות מדי פעם, כדי לשמור את רמת העניין שלו גבוהה.

"באופן לא מפתיע, יצרני משחקים יבחנו כמה גרסאות של המשחק לפני שיפיצו אותו, כדי לראות לאילו מהן הכי קשה להתנגד ואיזו מצליחה לשמור על טווח הריכוז הארוך ביותר של השחקן. לצורך כתיבת הספר, דיברתי עם איש צעיר שישב מול המחשב שלו ושיחק משחק וידאו במשך 45 ימים רצופים. המשחק הכפייתי הרס את החיים שלו, והוא הגיע למרכז גמילה reSTART במדינת וושינגטון, שבו הם מתמחים בטיפול בצעירים עם תלות במשחקי מחשב".

אפליקציית פייסבוק
בלומברג

האם אנחנו זקוקים לחקיקה בנושא כדי להגן על עצמנו?

"בהחלט כדאי לשקול את זה, לפחות בכל הנוגע למשחקים ברשת. בדרום קוריאה ובסין יש הצעות למשהו שהם מכנים 'חוקי סינדרלה'. הרעיון הוא למנוע מילדים לשחק במשחקים מסוימים אחרי חצות. גיימינג והתמכרות לרשת הם בעיה רצינית במזרח אסיה. בסין יש מיליוני צעירים שסובלים מהבעיה, ויש שם מחנות שבהם הורים שמים את הילדים למשך חודשים, שם הם מקבלים טיפול תחת משטר גמילה".

אתה טוען שגאדג'טים אלקטרוניים חדשים הקצינו את ההתמכרויות ההתנהגותיות?

"ובכן, תסתכל מה אנשים עושים. בסקר אחד אמרו 60% מהמבוגרים שהם משאירים את המכשיר הסלולרי לידם כשהם ישנים. בסקר אחר, מחצית מהנשאלים טענו שהם בודקים את המיילים שלהם במהלך הלילה.

"אם בעבר המשחקים והמדיה החברתית היו מוגבלים למחשבים נייחים, כיום המכשירים הניידים השונים מאפשרים לנו להיות להתחבר כל הזמן. אנחנו בודקים במשך היום מה קורה ברשתות החברתית שלנו כל הזמן — וזה משבש את העבודה ואת חיי היומיום. הפכנו אובססיביים למספר הלייקים שתמונות האינסטגרם שלנו מקבלות, במקום לשים לב לאן אנחנו הולכים ועם מי אנחנו מדברים".

ומה הנזק בכך?

"אם אתה עסוק בטלפון שלך שלוש שעות בכל יום, זה אומר שבזמן הזה אתה לא נמצא בקשר של פנים מול פנים עם אנשים. סמארטפונים נותנים לך את כל מה שצריך כדי ליהנות מהרגע, אבל הם לא דורשים כמעט יוזמה. אתה אף פעם לא צריך לזכור שום דבר, משום שהכל נמצא מולך. אתה לא צריך לפתח את היכולת לשנן או להעלות רעיונות חדשים.

"ב–2010 אמר סטיב ג'ובס המנוח בראיון, שהילדים שלו עצמו לא משתמשים באייפדים. למעשה, יש מספר מפתיע של בכירים בעמק הסיליקון שמסרבים לתת לילדים שלהם להתקרב לחלק מהמכשירים הדיגיטליים. באזור הנמל של סן פרנסיסקו יש בית ספר פרטי שלא מאפשר שימוש בשום מכשיר טכנולוגי — בלי אייפונים ובלי אייפדים. הדבר המעניין לגבי בית הספר הזה הוא ש–75% מההורים של הילדים שלומדים בו הם בכירים בתעשיית ההיי־טק. הסיפור הזה גרם לי לתהות מה יש במוצרים האלה שהופך אותם, בעיני מומחים, לסכנה פוטנציאלית?"

יש לך ילד בן 11 חודשים. איך אתה משתמש בטכנולוגיה כשאתה ליד הבן שלך?

"אני מנסה לא להשתמש בטלפון שלי לידו. למעשה, זו אחת הדרכים הטובות ביותר לגרום לי לא להשתמש כל כך הרבה בטלפון".

אתה בעצמך מכור לדברים האלה?

"אני חושב שכן. פיתחתי בעבר כבר כמה התמכרויות למשחקים בטלפון שלי. כמו אנשים רבים שענו על הסקר שהוזכר קודם, גם אני התמכרתי למייל שלי. אני לא יכול להפסיק לבדוק אותו. אני לא יכול ללכת לישון אם לא רוקנתי את תיבת הדואר הנכנס שלי. אני משאיר את המכשיר שלי ליד המיטה, אף שאני מנסה לא לעשות זאת. הטכנולוגיה מעוצבת באופן ממכר. מייל הוא בור ללא תחתית. הרשתות החברתיות הן בלתי נגמרות. טוויטר? הפיד לעולם לא מסתיים. אתה יכול לשבת שם 24 שעות ביום, ולעולם לא תגיע לקצה. אז אתה חוזר לעוד ועוד".

מה היית מייעץ למי שמעוניין להיגמל מהתמכרויות התנהגותיות?

"הייתי מציע לו לשים לב יותר לאופן שבו הוא נותן לטכנולוגיה לחדור לחיים שלו. בשלב הבא, הייתי מציע לאפשר ניתוק של החדירה הזאת. למשל, להחליט שלא עונים למיילים אחרי 18:00.

"באופן כללי, הייתי מציע לפנות יותר זמן לבילוי ב'סביבה טבעית': לשבת פנים מול פנים עם מישהו בשיחה ארוכה, ללא שום סוג של טכנולוגיה בחדר. צריכים להיות זמנים מוגדרים ביום שנראים כמו שנות ה–50 — שבהם אתה יושב בחדר ואי־אפשר לדעת באיזו תקופה אתה חי. אסור להיות במצב שבו תמיד מסתכלים על צגים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#