נטייה אסורה: התמכרות היא התשובה לכאב - חדשות - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נטייה אסורה: התמכרות היא התשובה לכאב

באגף לטיפול בהתמכרויות בכלא חרמון נמצאים בכל רגע נתון כ-200 מכורים שמנסים להיגמל מסמים, אלכוהול והימורים - וגילם יורד והולך ■ "כיום, בגלל סמי הפיצוציות וזמינות הסם, כבר מגיעים לכאן גם בני עשרים"

האגף המטפל בהתמכרויות בכלא חרמון. "אם היתה אכפתיות בילדות, זה לא היה קורה"
אייל טואג

בפינה אחת באגף 22 B בכלא חרמון עומד ספסל עץ פשוט ומעליו הכתובת: "כאן זה ספסל, בחוץ זה שימוש" — תזכורת לכך שמחוץ לכותלי הכלא משמשים ספסלי עץ מהסוג הזה כמקומות שבהם נרקומנים צורכים סמים. האגף, שבו חיים כ–40 איש, מלא בתזכורות מן הסוג הזה. פינה אחת היא פינת חשבון הנפש, שם יושב אסיר בשתיקה ומהרהר מול מושגים שנכתבו על הקיר — חובות, רגשי אשם, שקרים וכדומה — המזכירים את תוצאות עברו המתמכר.

על קירות האגף נרשמו באותיות גדולות תפילות שונות, המסמלות צעדים של גמילה, והספסל המפורסם משמש גם "ספסל ניעורים", שם יושב מדריך עם אסיר־נגמל, שעבר על כלל כזה או אחר, ו"מנער" אותו מילולית כדי להחזיר אותו לדרך הישר. על הספסל הזה, כך נכתב על הקיר שליד, אין לעשן, יש להקשיב, ואין לדבר על ה"ניעור" שעה שלמה לאחר שהוא מתבצע. "לא אוהבים להגיע לכאן", אומר אחד האסירים שעובר לידו, "יותר טוב לשבת בפינות אחרות".

כ–200 איש נמצאים בכל רגע נתון בשש המחלקות של האגף המטפל בהתמכרויות בכלא חרמון הצפוני. האסירים שבו מכורים בעיקר לסמים, אלכוהול או הימורים. כלאי גנית טרנר־מאיר, עובדת סוציאלית ומרכזת תחום התמכרויות, מספרת שהתוכנית הארוכה שנמשכת 9–14 חודשים מוצלחת, אך היא מוטרדת מהעובדה שהפרופיל של המתמכרים שמגיעים לכלא משתנה בשנים האחרונות. "בעבר הגיעו לכאן אנשים אחרי עשרות שנים של שימוש בסמים", היא מספרת. "כיום, בגלל סמי הפיצוציות וזמינות הסם, הגיל הולך ויורד, וכבר מגיעים לכאן גם בני 20".

מכיוון שהסמים כיום הם כימיים בעיקר, מגיעים לכלא אנשים עם פגיעות מוחיות, ומספרם של אלה, מעריכה טרנר־מאיר, רק יילך ויעלה. לדבריה, תופעה מטרידה נוספת היא הלך הרוח: "עד לפני חמש־שש שנים המכורים היו אנשים שהגיעו לתחתית, ולכאן הם הגיעו שברי כלי. כיום הם לא מגיעים כנועים, כי הם לא הגיעו לתחתיות. עובר הרבה זמן בתוך התוכנית עד שהם מבינים שיש להם בעיה ומוכנים לטפל בה".

אחד המאפיינים של רבים מהאסירים הוא החלפת התמכרות בהתמכרות. כזה למשל הוא יעקב (שם בדוי) בן ה–38. הוא עלה עם הוריו מברית המועצות, בן יחיד למשפחה נורמטיבית. הוריו היו עסוקים בעבודה מסביב לשעון — והוא, שהיה לבד, התחבר בגיל 16 לאנשים שעישנו בעיקר חשיש. יעקב הלך רחוק יותר מכולם, התמכר לסמים קשים, ובגיל 20, אחרי שתי התמוטטויות שכללו מוות קליני, כבר הגיע לקהילה טיפולית לגמילה מסמים קשים.

הוא אכן נגמל, התחתן, הביא לעולם ארבעה ילדים, עבד והרוויח כסף רב ביושר. אחרי 11 שנה שהוא נקי, החלה התמכרות אחרת — הפעם להימורים. במקביל לכסף הגדול שנעלם הגיע האלכוהול, ועמו רמאויות שמטרתן לממן את ההתמכרות החדשה. "הפכתי לשקרן פתולוגי", הוא מספר. "כיוון שקשה לחיות עם התחושות האלה, הלכתי לסמים".

איך אתה מסביר את ההחלפה הזאת?

גנית טרנר מאיר
אייל טואג

"הימורים מאוד דומים לסם. שניהם ממלאים אותך. לי תמיד היתה בעיה עם רגש, כי אני אדם שלא אהב להרגיש. הסם או ההימורים הם לא הבעיה, אלא העובדה שאתה צריך משהו חיצוני כדי להתמלא רגשית. במקרה שלי סם והימורים הם התוצאה".

גם דוד, בן 40, גרוש ואב לחמישה, מכור לסמים כבר 25 שנה, ומתאר בעיה רגשית מוקדמת: "הייתי ילד אובססיבי, לא יודע לדחות סיפוקים וחי בחוסר סיפוק תמידי. לא היה לי טוב, והמשפחה, שהיתה עסוקה בהישרדות, בכלל לא ראתה אותי — גם לא המורות בבית הספר. נורא רציתי להשתייך למשהו, להיות בעניינים, משהו שיסייע לביטחון העצמי הנמוך". ההתדרדרות היתה מהירה והשימוש בחשיש ואלכוהול עבר מהר לקראק וסמים קשים אחרים. "באותו רגע החיים הופכים לבלתי ניתנים לניהול. כשהסם מתחיל לנהל אותך, הכל נגמר — השאיפות, המטרות. המשפחה ראתה שזה קורה, אבל הפכתי לאדם מניפולטיבי, הצלחתי לשכנע את עצמי שזה בסדר מה שאני עושה".

דוד נכנס ויצא מטיפולי גמילה, אך חזר לסמים בכל פעם שצץ קושי בחייו: "היתה חסרה לי מודעות להתמכרות", הוא אומר. "לא הודיתי שאני חולה. שגם אם אני נקי, אני לא יכול להתנהל כמו אדם רגיל, אפילו כוסית בחתונה אני לא יכול לשתות". בעקבות ההתמכרות אשתו עזבה אותו, ומבין חמשת ילדיו רק שלושה מדברים איתו כיום. בנו הבכור בן ה–20 לא מוכן לשמוע ממנו. "אני מבין אותו", הוא אומר. "הרי נטשתי אותו לטובת הסם".

איך אפשר היה למנוע את ההידרדרות שלך?

"אם היתה אכפתיות בילדות, זה לא היה קורה. כשאדם כל כך רגיש, הוא סובל ממצוקה ומכאב, שהוא מנסה בכל הכוח להשתיק. נער שנמצא במצוקה והודפים אותו מסומן כמי שהוא לא בסדר — הוא לא יוכל להיות בסדר בהמשך".

איציק פחימה
אייל טואג

"היום אני יודע מה זו מחלת התמכרות", מוסיף יעקב, "ואני יודע גם איך לדבר עם הילד שלי על הבעיות שלו. אבל אצלי לא היה מי שיקשיב. לי אמרו — אתה חייב לעבוד וללמוד. אף אחד לא דיבר איתי על תחושות, אף אחד לא נתן תשומת לב. פה אנחנו לומדים לא רק איך לטפל בעצמנו יום אחרי יום, אלא גם איך לדאוג שהילדים שלנו לא יגיעו לאותו מצב".

ילדים שקופים

מצוקה רגשית חריפה ליוותה גם את איציק פחימה, בן 47, מעפולה, העובד כיום כמדריך נגמלים. "אני נחשב סיפור הצלחה בשב"ס", הוא אומר. "את הדרך שלי התחלתי כאסיר. כיום המקום שאמור לאכוף את הענישה שלי מעניק לי חיים". פחימה נחשף לסמים כשהיה בן 13. "גדלתי למציאות שנכפתה עלי, לא היו לי הרבה בחירות. נחשפתי לסמים קלים בגיל צעיר, ומהר מאוד הגיעו סמים כבדים יותר. כדי להשיג ולהשתמש הייתי צריך לעשות דברים, קומבינות. נכנסתי לכלא על אלימות רחוב תחת השפעת סמים. באותה תקופה לא הייתי שפוי".

במאסר האחרון פחימה היה בן 36, וכבר אמר נואש: "הייתי מרוסק נפשית, פיזית ורוחנית. רציתי למות רק פחדתי", הוא מספר. "סוהר אחד לחץ עלי ללכת לגמילה וכבר לא היה לי מה להפסיד. הלכתי לטיפול בן 14 חודשים, ואז עוד תשעה חודשים בהוסטל. הרשות לשיקום האסיר שאלה אם אני רוצה לעבוד בשיקום אסירים אחרים. מהלימון עשיתי לימונדה".

אתה יודע להגיד היום למה הכל התחיל?

"גדלתי בתרבות שלא מדברים על כלום, בטח לא על רגשות. הייתי בטראומה מסוד ששמרתי ולא היה עם מי לדבר עליו, והתוצאה היתה התמכרות. חשוב להבין שיש פה שילוב של נסיבות חיים, עם אישיות של מכור. כשאתה ילד אובססיבי, כפייתי, יש יותר סיכוי שתתמכר לדברים בעייתיים. אם פעם אהבתי שוקולד — אז זה היה עד הסוף, אם שיחקתי בגולות — זה היה המשחק היחידי. היתה תקופה שרק רכבתי על אופניים משש בבוקר עד 11 בלילה, והזנחתי כל דבר אחר. גם בבית הספר לא רצו אותי עם הפרעות קשב וריכוז לא מאובחנות. במצב כזה של מצוקה, אתה נחשף לסמים ואומר 'הנה מה שחיפשתי כל החיים'. זה נותן שקט, אבל המחיר לא מאחר להגיע".

"נסיבות חיים זה דבר שאי־אפשר להתעלם ממנו", אומרת טרנר־מאיר. "לעתים קרובות החברה דוחקת ילדים מהפריפריה הגיאוגרפית והסוציו־אקונומית למקומות האלה. אני פוגשת מטופל ושומעת סיפור חיים שהוא תסריט לסרט אימה. כשאת שומעת על ילד בן תשע שנאלץ להעביר בפי הטבעת סמים בשביל הוריו, את חושבת לעצמך — איזו ברירה היתה לו? רוב האנשים שחייהם נהרסו בגלל התמכרויות היו ילדים שגדלו בסביבה שבה הם היו שקופים, שהצרכים שלהם לא נחשבו. בנסיבות חיים כאלה, החיפוש הוא אחר משהו חיצוני שיאפשר להתמודד עם הכאב. אם בסביבת אותו אדם יש גם זמינות לחומרים המאפשרים התמכרות, לא מן הנמנע שבסוף התהליך נפגוש אותו כאן".

כלא חרמון
אייל טואג

"המחלה קשה וכרונית"

התוכנית של כלא חרמון קשה וארוכה, ובסופה אמורים המכורים הנקיים לעבור לשיקום ועבודה קבועה בין כותלי הכלא. עם היציאה ממנו, הם אמורים לצאת להוסטל שיוצר מדרג בין החיים בכלא לחיים שבחוץ. "כאן אנחנו בבעיה גדולה — כי אין למי להעביר את המקל", אומרת טרנר־מאיר. "התוכנית כאן אינטנסיבית וטובה, אבל ההוסטלים נסגרים בזה אחר זה. כיום יש הוסטל אחד ובו 16 מיטות למגזר היהודי, ועוד אחד עם אותו מספר מיטות במגזר הערבי. זה לא מספיק. אם אין תמיכה כשאדם יוצא מהכלא, והוא חוזר לאותה סביבה בדיוק, הוא עלול לחזור גם אלינו".

דוד ויעקב מלאים תקווה שלא ישובו לכלא חרמון, אבל גם הם יודעים כמה קשה בחוץ. "המחלה קשה וכרונית", אומר יעקב. "היום מתייחסים להתמכרות כמו לאיידס למשל, משהו שצריך לחיות אתו כל החיים. כדי להיגמל ממש אני צריך כוח גדול יותר ממני, שאותו אני מקבל כאן. בהמשך, אני אצטרך לתחזק את עצמי על בסיס יום־יומי. החזרה למשפחה לא תהיה קלה, כי החשדנות קיימת. הם עדיין לא מודעים לשינוי ואני אצטרך להוכיח שמשהו אכן השתנה".

"אנחנו לומדים בתוכנית שלושה דברים — מקומות־אנשים־דברים", אומר דוד ומסביר: "המשמעות היא שאסור ללכת לאותם המקומות, להיפגש עם אותם האנשים, או לעשות את אותם הדברים שעשינו בעבר, כמו לשקר או להסתיר. כיום יש לנו את היכולת לזהות מצבי סיכון עם תמרורי אזהרה. הרי ברור שפעם אחת יותר מדי — אלף פעם לא די. לכן התוכנית פשוטה: לשמור על קו מסוים, ולא לחרוג. כדי להיות מספיק חזקים. אי־אפשר לצאת מהכלא ישר אל החיים שעזבנו".

מהרשות לשיקום האסיר (רש"א) נמסר בתגובה: "בשנים האחרונות נאלצה הרשות לשיקום האסיר (רש"א) לסגור ארבעה הוסטלים לשיקום אסירים משוחררים מפאת מצוקה תקציבית, וכיום מפעילה רש"א ארבעה הוסטלים לשיקום אסירים ואסירות, אחד מהם במיקור חוץ.

"למרות האמור, ממשיכה רש"א לפעול ללא לאות על מנת לאתר אמצעי שיקום אלטרנטיביים לאסירים המשתחררים מבתי הכלא, ואכן רבים מהאסירים המשתחררים מופנים לקהילות טיפוליות, למרכזי יום או להוסטלים הממשיכים לפעול במסגרת רש"א. אין ספק כי הגדלת התקציבים המופנים לטובת שיקום אסירים ואסירות משוחררים בקהילה יסייעו לפתיחתם המחודשת של הוסטלים לשיקום אסירים, ובכך יישמר הרצף השיקומי מן הכלא אל הקהילה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#