איך נהפכתי למושחתת - כללי - דה מרקר TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך נהפכתי למושחתת

המשרד להגנת הסביבה נהפך למשוקץ לאחר שפירסם נתונים על שיפור בזיהום האוויר במפרץ חיפה ■ בשיח הציבורי שנוצר נפסלו הנתונים של המפקח ועקב כך גם המפקח עצמו ■ התוצאה היא חוסר אמון מוחלט במשרד, בנתונים שלו ובעיתונאים המפרסמים אותם ■ מכאן ועד "חדשות מזויפות" המרחק קצר

72תגובות
הפגנה נגד זיהום האוויר במפרץ חיפה
רמי שלוש

"מצורף הפרוטוקול לגבי מתן ימי חריגה לבנזן, שימי לב שמשרד הבריאות התנגד לכך. את בטוחה שיש תשובה מקצועית לדבר שלא בדקת אותו. זה מעיד על הטיה. את קיבלת כסף עבור פרסום הטור? האם זו כתבה מוזמנת? אם כן, ראוי היה לעשות גילוי נאות, כי הסבל של התושבים כאן אינו מצחיק. אנחנו לא צריכים עוד פגיעות".

הציטוט המובא כאן הוא רק אחד מדברי הנאצה שהוטחו בי אחרי שפירסמתי את עמדתי ב–16 בפברואר תחת הכותרת "תפסיקו לרדוף את התעשייה בחיפה". בעשרת הימים שלאחר פרסום הטור — שעסק בשיפור בזיהום האוויר התעשייתי במפרץ חיפה כפי שהשתקפו בנתוני המשרד להגנת הסביבה — חוויתי מתקפה שכמותה לא ידעתי ב–27 שנות כתיבה עיתונאית בנושאי כלכלה.

אתר ביקורת העיתונות "העין השביעית", שלמיטב זיכרוני התייחס אלי לא יותר מפעמיים במהלך עשור, הקדיש לי שני טורי ביקורת בתוך יומיים. באחד מהם הוגדרתי כדמגוגית. עשרות אתרי אינטרנט, שקודם לכן אפילו לא ידעתי על קיומם, הקדישו לי מאמרים ארסיים.

בחלק מהמקומות גם נטען כלפי שעמדתי נגועה בניגוד עניינים כי אחותי היא מנהלת בכירה ב"אדמה" — חברה כימית שאכן כפופה לפיקוח של המשרד להגנת הסביבה — אף שאין לה מפעלים באזור מפרץ חיפה.

את המתקפה הזאת ספגתי בשל חטא בסיסי אחד: העזתי לצטט את הנתונים של המפקח מטעם המדינה על זיהום האוויר — המשרד להגנת הסביבה — שמלמדים על שיפור ניכר בזיהום האוויר מתעשייה במפרץ.

כך, בתרכובות אורגניות — המזהם שנחשב למסוכן ביותר לבריאות — חלקה של התעשייה בזיהום הוא 27%, בעוד השימושים הביתיים במפרץ חיפה (בעיקר תחבורה) תורמים 60% ממנו. הירידה בזיהום של מפעלי התעשייה נובעת מהפעלת תוכנית לאומית להפחתת הזיהום במפרץ, על ידי המשרד להגנת הסביבה. נראה כי התוכנית קצרה הצלחה — שיעורי הפליטה של תרכובות אורגניות ממקור תעשייתי פחתו ב–62% מאז 2009, והן אמורות להמשיך לפחות בעוד 50% בשלוש השנים הקרובות. זאת בשעה שבתחום הזיהום מתחבורה כמעט לא הושג שיפור.

המסקנה שלי, לכן, היתה שצריך להמשיך לתבוע את הפחתת הזיהום התעשייתי, כפי שהמשרד להגנת הסביבה אכן עושה. עם זאת, טענתי כי צריך להבחין בכך שהפניית כל תשומת הלב רק לזיהום התעשייתי היא שגויה, והגיע הזמן להעביר את מיקוד המדיניות בזיהום מתחבורה ולא מתעשייה.

הציבור לא מאמין למשרד להגנת הסביבה

ככל שהפכתי בטקסט שכתבתי, לא הצלחתי להבין מה היה פסול בעבודה העיתונאית, שהתבססה על נתונים רשמיים של המפקח הרשמי מטעם ממשלת ישראל. מדוע טור שמתבסס על ציטוט נתונים רשמיים הפך אותי ל"דמגוגית", "נגועה בניגוד עניינים" או גרוע יותר — כותבת ש"מקבלת כסף, וכותבת כתבות מוזמנות"?

לקח זמן עד שהבנתי שהבעיה כלל אינה אתי, אני רק השליח שיורים בראשו. הבעיה היא חוסר האמון הציבורי המופגן כלפי הנתונים שציטטתי, כלומר חוסר האמון בנתונים של המפקח מטעם המדינה.

גרף: מדדי זיהום אוויר בחיפה ובגוש דן

שלא בטובתו, המשרד להגנת הסביבה נקלע לאותה משבצת שאליה נקלעה המדינה במשא ומתן על מתווה הגז: חוסר אמון ציבורי מוחלט בעבודת הממשלה, ובנתונים שהממשלה מפרסמת, עד כדי חשד שכל נתון ממשלתי הוא נתון מוזמן, מוטה, שקרי ואפילו מושחת.

למעשה, כמו במתווה הגז גם במקרה של המשרד להגנת הסביבה, השיח הציבורי התהפך על פיו. כל נתון עובדתי שהממשלה מנסה להציג רק הופך לקרדום לחפור בו נגדה, ולעוד הוכחה לכך שהממשלה היא שקרנית ומושחתת.

בקצה שלו, סוג השיח הזה הוא זה שהוביל לבחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב: כשהציבור משוכנע שכל מה שהממשלה אומרת, וכל מה שהעיתונות הממסדית מצטטת מפיה של הממשלה, הוא שקרי, אין יותר צורך להקשיב לאף אחד מהמוסדות הרשמיים, ובפועל אין יותר צורך לנהל שיח המתבסס על עובדות ונתונים. זהו שיח ה"חדשות מזויפות" (fake news), שלא איפשר לנהל דיון מושכל סביב מתווה הגז, ואינו מאפשר כיום לנהל שיח כזה גם לגבי זיהום האוויר במפרץ חיפה.

לא להשית קנסות על המפעלים ללא סיבה

אלא שלי, כעיתונאית, יש חובה מקצועית לא להיכנע לכך, אלא לנהל שיח המבוסס על עובדות ונתונים. לכן יצאתי לנסות ולברר את בליל הטענות שהועלו נגדי, שהיו בפועל טענות נגד הנתונים של המשרד להגנת הסביבה שציטטתי, ולבדוק אם קיימות עדויות לבעיה בעבודתו של המשרד להגנת הסביבה.

כעיתונאית במדינה דמוקרטית יש לי, כמובן, חובה לבקר את עבודת הממשלה, ולא לקבל את דבריה כראה וקדש — אבל גם לא לפסול את דברי הממשלה באופן אוטומטי. אני מודעת לקיומם של כשלים בעבודתם של מפקחים מטעם המדינה, ויש שלושה כשלים מרכזיים כאלה:

האחד, הגרוע מכל, הוא שחיתות שלטונית — המפקח מקבל שוחד ישיר או עקיף כדי להקל את הפיקוח שלו. הניסיון בישראל מלמד שהכשל הזה קיים, אבל הוא נדיר. בכל מקרה אין עדויות לקיומה של שחיתות במקרה של המשרד להגנת הסביבה.

הכשל השני, שהוא כבר כשל מקצועי נפוץ יותר, הוא זה של שבי רגולטורי. משמע, המפקח מזדהה עם הזמן עם האינטרסים של המפוקחים על ידו, מפני שהוא מקיים אתם קשרי עבודה הדוקים, ושומע באופן תדיר רק את ההסברים שלהם לבעיות. שבי רגולטורי הוא תופעה קיימת אצל רגולטורים בישראל.

אני, למשל, מרבה לתקוף את הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל על כך שהוא מעדיף את האינטרס של יציבות הבנקים על פני האינטרס של התחרות בהם. את הביקורת הזאת אני משמיעה, עם זאת, רק לאחר בדיקה מעמיקה עם בנק ישראל, בהכירי בכך שהפיקוח על הבנקים הוא מפקח מקצועי ומהימן (גם אם אני חלוקה על תפישת עולמו בנקודות שונות).

בכל מקרה, קשה להאמין לקיומו של שבי רגולטורי במקרה של המשרד להגנת הסביבה. המשרד נתפש כשנוא נפשם של התעשיינים, לאחר שהשית עליהם בעשור האחרון דרישות מחמירות שחייבו אותם בהשקעות עתק לשם הפחתת הזיהום שלהם. לפי נתוני למ"ס, ב–2014 התעשייה השקיעה 3.2 מיליארד שקל באיכות סביבה, מחצית הסכום על זיהום אוויר. מדובר על גידול של 30% בהוצאה של התעשייה לאיכות הסביבה מאז 2004.

מתחם המפעלים במפרץ חיפה
רמי שלוש

להבדיל מהבנקים, שבאופן מופגן מרגישים בנוח עם מוסד הפיקוח עליהם ומקיימים אתו יחסי קרבה (הגם שחייבים להיות הגונים ולציין כי הפיקוח על הבנקים משית גם הוא הוצאות רגולטוריות כבדות מאוד על הבנקים בישראל), התעשיינים בעליל לא מזדהים ולא מקורבים למשרד להגנת הסביבה.

המשרד להגנת הסביבה אכן נמצא בקשר הדוק עם התעשיינים, מכיוון שדרישות הפחתת זיהום האוויר שהוא מטיל עליהם נקבעים לאחר דיונים עמם. זה כמובן לא רק לגיטימי אלא גם הכרחי — מפקח לא יכול להשית על מפעל הוצאה של מיליוני שקלים מבלי ששמע קודם את חוות הדעת המקצועית של המפעל, אם ההוצאה סבירה או הכרחית.

מטבע הדברים, הנחיות הפיקוח של המשרד להגנת הסביבה מושגות לעתים קרובות בפשרה עם המפוקחים. המטרה היא לגרום למפעלים לפעול להקטנת זיהום, ולא לסגור אותם או להשית עליהם קנסות ללא סיבה.

בכלל, למשרד להגנת הסביבה אין סמכות לסגור מפעל או למנוע הרחבה שלו — יש לו רק סמכות להתנות את פעילות המפעל בעמידה ברמות זיהום נדרשות. מערכת יחסים של שימועים, ושל התחשבות של המפקח בצורכי המפוקחים, היא מערכת יחסים תקינה, וקיומה אינו מעיד על שבי רגולטורי.

הכשל השלישי, והנפוץ ביותר בישראל, הוא זה של חפיפניקיות. בתוך עמם משרדי הממשלה יושבים, וגם הם חוטאים לעתים קרובות בחוסר מקצוענות. לכן, החשד שלי, לאור ריבוי העדויות שקיבלתי על בעיות בנתונים של המשרד להגנת הסביבה, נפל בעיקר על הכשל השלישי. אולי המשרד הזה מחפף, והנתונים שלו על שיפור בזיהום האוויר אינם מדויקים ונועדו לשרת את יחסי הציבור של המשרד כהצלחה?

לצמצם את הזיהום כך שנוכל לחיות אתו

עשיתי לכן את מה שמצופה מעיתונאי לעשות: פניתי למשרד להגנת הסביבה כדי לקבל את הסבריו על שורה ארוכה של טענות ציבור על כשלים בנתוניו. אני חייבת להודות מראש, שקשה מאוד לבדוק את הטענות המדוברות, מכיוון שעבודת הפיקוח על זיהום האוויר היא עבודה כימית, טכנית ומקצועית — שזר לא יבין אותה.

אפילו מי שנושאים תארים גבוהים בכימיה יתקשו כנראה לשפוט את התקינות של עבודת הפיקוח מבלי להכיר לעומק את פרטיה. ובכל זאת, להלן ההתרשמות הכללית שלי בעקבות הפגישות שקיימתי עם בכירי המשרד.

המשרד להגנת הסביבה פועל על פי כללי הפיקוח האירופיים (הדירקטיבה האירופית). מדובר בכללי פיקוח שמכירים בקיומם של מפעלים מזהמים — אין ולא יכולה להיות רמה של אפס זיהום בעולם מודרני — אבל מנסים לצמצם את הזיהום לרמות שניתן לחיות אתן. כללי הפיקוח כוללים יעדי בריאות, הנקבעים בשיתוף עם משרד הבריאות, ויעדי סביבה, שהם הניסיון לשאוף ליעד הבריאות בהתבסס על טכנולוגיות הפחתת הזיהום הקיימות.

יעד הסביבה הוא יעד הזיהום הריאלי שאליו אפשר לצפות שמפעלים יגיעו בהתחשב בטכנולוגיות הטובות ביותר הקיימות. למפעלים מזהמים מאוד המשרד קובע יעד סביבה ספציפי, עם תוכנית על פני זמן להתכנסות ליעד הסביבה. ככל שהטכנולוגיה להפחתת הזיהום מתקדמת, גם יעד הסביבה יורד אתה, ולכן הדרישות להפחתת הזיהום ממפעלי תעשייה גדלות כל הזמן.

יעדי הסביבה בישראל דומים לאלה האירופיים או מחמירים מהם — בבנזן, חומר מסרטן, ישראל מחמירה פי שלושה מבאירופה. לעומת זאת, בזיהום של חלקיקים ושל אוזון אנחנו מחמירים פחות, בגלל מגבלות אקלים: השמש הקופחת והסביבה המדברית מגדילים אצלנו את הזיהום משני אלה, וגם אם נעשה שמיניות באוויר לא נוכל להגיע לרמות האירופיות.

בעיות של זיהום תעשייתי באזורים עירוניים אינן מאפיינות רק את ישראל, כאלה קיימים גם באירופה. בקלן, למשל, יש בית זיקוק שממוקם בתוך שכונה (כמו במקרה של חיפה — בית הזיקוק היה שם קודם). לכן, התקינה האירופית פועלת להפחתת הזיהום התעשייתי באזורים עירוניים — הפחתה, אבל לא סגירה של מפעלים שלא לצורך. התביעה לאפס זיהום אוויר תעשייתי אינה קיימת באירופה — היא מאפיינת רק את ישראל, ולכן ההקפדה בישראל חמורה יותר. כך, בגרמניה הגדולה והמתועשת יש 400 תחנות ניטור זיהום אוויר. בישראל, הקטנה בהרבה והמתועשת הרבה פחות יש 150 תחנות ניטור, ש–26 מהן במפרץ חיפה. ככל הידוע, מפרץ חיפה הוא האזור המנוטר ביותר בעולם.

באופן חריג למפקחים אחרים, למשרד להגנת הסביבה יש סוג של עדות למקצועיות העבודה שלו. המשרד עבר תהליך של תקינה על ידי הרשות להסמכת מעבדות. הוא המפקח הראשון באירופה שעבר הסמכה כזאת. בנוסף, המשרד עבר תהליך של ביקורת עמיתים על ידי הגוף הפדרלי המקביל לו בארה"ב.

הביקורת הציבורית הנוקבת שהוא חשוף לה הביאה לכך שהמשרד נוקט שקיפות יוצאת דופן בהשוואה לגופי פיקוח מקבילים במדינות אחרות. כך, המשרד מפרסם את חומר הגלם של כל תחנות הניטור שלו, לפני בדיקת תקלות — בעולם המפקחים נוהגים לפרסם את הנתונים רק לאחר שעברו טיוב ונוכו מהם טעויות. התהליך הזה גורם לכך שלעתים קרובות המשרד מתקן בדיעבד את הנתונים — פעילי איכות סביבה מבחינים בכך ומפרשים זאת כאילו מדובר בנתונים שגויים או שקריים, ולא היא.

למשרד להגנת הסביבה, להתרשמותי, יש תשובות מקצועיות לטענות של פעילי איכות הסביבה. כך, יש להם הסבר לקיומם של ערכי זיהום שליליים — כשהזיהום הוא מתחת לסף מינימלי הוא נוטה להופיע כשלילי. הנתון הזה מאופס לאחר מכן, ואינו נכלל בממוצעים שמפרסם המשרד. כמו כן, המשרד סיפק הסבר לזיהום האוויר שנמדד במפרץ חיפה במהלך יום כיפור: מדובר בהשפעת מזג האוויר, גם בתל אביב נמדדו ביום כיפור ערכי זיהום, ובכל מקרה מדובר בזיהום מזערי הרחוק מרחק עצום מיעד הסביבה.

המשרד הסביר את ריבוי הנתונים החסרים בתחנות הניטור — הן עוברות כיול יומי וכיול שבועי. הוא אף סיפק הסבר לשאלה כיצד רמות הזיהום פחתו בעת השריפה בבתי הזיקוק — רוח חזקה הסיעה את כל העשן לים, וכן הסבר מדוע אינו מתנגד להצעות להרחבת בתי הזיקוק — הן מכיוון שאין למשרד סמכות להתנגד, אלא רק לקבוע ערכי זיהום אוויר שהמפעל צריך לעמוד בהם והן מכיוון שבדרך כלל הרחבות הן דווקא מהלך חיובי, כי משמען סגירה של מתקנים ישנים ומזהמים, והחלפתם במתקנים חדשים ומזהמים הרבה פחות.

להאמין לשומרים

התרשמתי לחיוב מההסברים שקיבלתי מהמשרד להגנת הסביבה, אבל גם כאן צריך להודות שאין לי כלים מקצועיים של ממש לבחון את דיוקם. לכן השתמשתי בכלים העיתונאיים שבהם אני שולטת — ופניתי למיטב מקורותינו בממשלה, לפקידים בכירים במשרדים המנהליים שעובדים מול כל משרדי הממשלה, וביקשנו את חוות דעתם המקצועית על המשרד להגנת הסביבה.

שני פקידים בכירים כאלה, שמתוקף תפקידם מכירים היטב את כל משרדי הממשלה, חזרו אלי עם אותה התשובה: מדובר באחד המשרדים המקצועיים ביותר בממשלת ישראל. משרד שעבודתו מבוססת על נתונים, ושמסוגל לספק תשובה לכל בעיה שמעלים בפניו. אז הנה, גם לכשל השלישי האפשרי בעבודת המשרד להגנת הסביבה, חפיפניקיות, לא נמצאו תימוכין.

הנתונים של המשרד להגנת הסביבה מלמדים על הצלחת התוכנית הלאומית להפחתת הזיהום במפרץ חיפה, וכי זיהום האוויר אכן פוחת. במקום לברך על כך, ולעודד את המשרד ואת העיריות במפרץ להרחיב את התוכנית גם למקורות זיהום נוספים (בעיקר מתחבורה), פעילי איכות הסביבה מעדיפים לפסול את נתוני המשרד להגנת הסביבה, ואת המשרד עצמו.

השיח הציבורי הזה, שלפיו הנתונים של המפקח פסולים מעיקרם וכתוצאה מכך גם המפקח פסול, הוא שיח בעייתי. זהו שיח של "מי ישמור על השומרים", כי אנחנו מסרבים לבטוח בשומרים, הגם שאין לנו עדויות תומכות לחוסר האמון הזה. התמדה בשיח הזה מביאה לתוצאות הרסניות: אם לא מאמינים לשומרים, ואם הציבור דוחה את שירותי השמירה שמגישים לו, בסוף הציבור עלול להישאר חשוף וללא שמירה כלשהי.

אז כן, שיח ציבורי ביקורתי, וכזה שעוקב אחר פעילות הממשלה ופעילות הרגולטורים הממשלתיים, הוא חיוני לקיומה של מדינה דמוקרטית — אבל אסור להפוך את הביקורת לחזות הכל, ואסור בשם הביקורת להרוס את המבקרים.

אין תימוכין לחוסר האמון של הציבור בנתוני זיהום האוויר של המשרד להגנת הסביבה, כשם שלא היו תימוכין לתפישה הציבורית כאילו מתווה הגז הוא מושחת (הוא לא — הוא סתם לא מאוד מוצלח).

בשני המקרים ביקורתיות הרסנית של הציבור פגעה בסופו של דבר במטרה — במתווה הגז היא מנעה מהציבור מלהתמקד באותן נקודות במתווה הגז שניתן וצריך היה לשנות (במקום לנסות ולפסול את המתווה מעיקרו), ובמפרץ חיפה היא מונעת מהציבור להתמקד בהפחתת הזיהום במוקדים הבעייתים ביותר שלו כיום, התחבורה הרבה יותר מאשר התעשייה. כדאי ללמוד מהטעויות שנעשו בשיח הציבור בארה"ב, וללמוד להתמקד בביקורת בונה על פעילות הממשלה — ולא בביקורת הרסנית הפוסלת את הממשלה מעיקרה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#