הגמילה |

האירוויזיון הוא החיים, ואחרי האירוויזיון - רק המוות

בעוד שהתמכרות לסיגריות, לאלכוהול, לעבודה, לספורט או לכל דבר אחר בעצם היא דבר מובן ומוכר, ההתמכרות שלי אמנם מסבה לי הרבה עונג, אבל גם תחושת זרות. מלבד משוגעים לדבר כמותי, איש לא מבין מה זה (פורסם באפריל 2017)

מאור הוימן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מאור הוימן וחבריו להתמכרות באירוויזיון בווינה ב-2015
מאור הוימן וחבריו להתמכרות באירוויזיון בווינה ב-2015
מאור הוימן

האתגר: שבוע בלי אירוויזיון

התוצאה: דוז פואה

ב-1993 חיכינו לשרה'לה שרון בשער הקיבוץ עם פרחים. שרה'לה, גאוות הקיבוץ, המורה שלי והמנחה של כל החגים והאירועים, היתה אמורה לייצג את ישראל באירוויזיון עם השיר "שירו" ("שירו שירו בגרון ניחר, אל תשאירו כוח למחר, שירו שירו והדליקו אש, כי השיר הוא כל מה שיש"). זו היתה בשורה גדולה מהחיים עבור ילד בן שמונה.

שרהל'ה אמנם הגיעה למקום ה-24 מתוך 25 מתחרים, אבל הדבר לא פגם בזיכרון — שירי אותה תחרות הפכו לפס הקול של ילדותי; קלטת הווידאו של אירוויזיון 1993 נצפתה מאז ועד היום מאות פעמים, ברמות שונות של שפיות ושליטה עצמית. אני מכור לאירוויזיון.

בקהילת האירוויזיון יש מושג שנקרא "דיכאון של אחרי אירוויזיון" (PED — Post Eurovision Depression), אבל אני לא סובל מהתופעה — מהסיבה הפשוטה שאצלי אין דבר כזה "אחרי אירוויזיון". האירוויזיון הוא החיים, ואחרי האירוויזיון — רק המוות. זה ממלא אותי בכל תקופות השנה ובכל ימות השבוע, הרי מיד אחרי האירוויזיון במאי צריך לצפות שוב בכל ההופעות ולנתח כל שוט, כל צליל וכל הבעת פנים. אחרי זה מגיעות השמועות על המדינות שיפרשו מהשתתפות בשנה הבאה, על האמנים המפורסמים שייצגו לראשונה את מדינתם (מאיה בוסקילה לישראל, "ספייס גירלז" לבריטניה. לא, שוב לא), ודי מהר כבר מגיעה עונת הקדמים החדשה. עד שהיא מגיעה, מאזינים כמובן לשירים וצופים במשותף בתחרויות עבר — כי אתם אולי מסתפקים ב"אופוריה" או בקונצ'יטה, אבל אצלנו אין שבוע בלי סלין דיון, ג'יליולה צ'ינקווטי, פרידה בוקארה ואן מארי דוד.

אני חבר בקבוצת ווטאספ פעילה מאוד שכל עניינה הוא האירוויזיון, נסעתי כבר לשתי תחרויות כדי לצפות במאורע מקו ראשון, יש לי הרצאה שעוסקת בזוויות שונות של התחרות אותה אני נושא בחוגים גאים, אני מדרג כל דבר בחיים לפי שיטת האירוויזיון (1 עד 8, 10 ו-12), אני יכול לכלות ערב שלם בדיונים עם חברים משוגעים לדבר כמוני על סיכוייו של השיר המקדוני להצליח בתחרות הקרובה, או על העוול שנעשה לבלגיה כשלא העפילה לגמר ב-2006 — ובעיקר, אני מאזין לשירי התחרות ללא סוף. כשרע לי, כששמח, כשעצוב או כשסתם משעמם. בקיצור, מכור.

בעוד שהתמכרות לסיגריות, לאלכוהול, לעבודה, לספורט או לכל דבר אחר בעצם היא דבר מובן ומוכר, ההתמכרות שלי אמנם מסבה לי הרבה עונג, אבל גם תחושת זרות. מלבד משוגעים לדבר כמותי, איש לא מבין מה זה. אינספור פעמים נשאלתי: "איך אפשר להתרגש כל כך מהשיר שהגיע למקום השלישי בחצי הגמר של הקדם השוודי? ורגע, זה עוד קורה בכלל? זה כל שנה? ויש לישראל סיכוי?"

לכן שבוע הגמילה היה קשה במיוחד: נמנעתי מהאזנה לשירי האירוויזיון, יצאתי מקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שעוסקות בתחרות, ואפילו עצרתי את עצמי מלזמזם את השירים. זה לא רק להוציא מהחיים מרכיב חיוני וחיובי, שמשמח אותי וממלא אותי בתחושות נפלאות, זה בעיקר לחיות בין אנשים שאין להם מושג כמה הדבר קשה עבורי, כששום דבר לא משתווה לשיר אירוויזיון טוב שיכול ברגע לנחם ולהמתיק את החוויה.

זה יכול להישמע דרמטי או מוגזם (בכל זאת, באירוויזיון עסקינן), אבל אני די בטוח שלא הייתי עושה זאת שוב. אמנם העברתי לעצמי שיעור חשוב על העולם הרגשי שלי ועל הדברים שיכולים לעשות לי טוב או רע — אבל מנגד, אני נזכר במחיר: המאמץ האדיר להתעלם מכל שביב אזכור של התחרות, לרבות ידיעה שהגיעה לשער "הארץ" על המאבק בין רוסיה לאוקראינה (מסתבר שהזמרת שנבחרה לייצג את רוסיה היא פרסונה נון גראטה באוקראינה כי הופיעה בחצי האי קרים, ולכן לראשונה בתולדות התחרות המדינה המארחת אוסרת על אמן להיכנס בשעריה. אז איך אפשר לומר שהתחרות כבר לא רלוונטית?!) — ושמח שמדובר בניסוי חד־פעמי.

כשהסתיים שבוע הניסוי, נתתי למחשב לנגן את השיר שייצג את ארמניה באירוויזיון 2017 שייערך בקייב (שגם בו אצפה מהאולם). הרגשתי איך הצלילים שבקעו מהרמקולים פעלו לי מיד על המוח, וגרמו לו לשחרר את החומרים שגורמים לי לחייך. איזו הקלה. וויוה לה דיווה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker