מדוע קיבל "מעריב" תנאים 
מצוינים מבנק הפועלים - חדשות - דה מרקר TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מדוע קיבל "מעריב" תנאים 
מצוינים מבנק הפועלים

אתר "העין השביעית" חשף בסוף השבוע פרוטוקולים מהבוררות בין בעלי השליטה לשעבר ב"מעריב" - ולדימיר גוסינסקי ועופר נמרודי ■ אלה מראים כי עיתון הוא עסק "מאוד משפיע", ושבנק הפועלים נתן במודע כספים שידע שספק אם יחזרו

7תגובות

בשנים האחרונות, ובעיקר מאז המשבר הפיננסי של 2008 והמחאה החברתית של 2011, התחיל הציבור להיחשף לשורה ארוכה של תופעות שלא הכיר, שמרביתן קשות להוכחה: קשרי הון־שלטון, העדפת מקורבים, בנקאות וגישה לשוק ההון לחברים, ועדי עובדים חזקים, ניצול כוחם של עיתון וחברות מדיה לשם השפעה על השיח והשגת מטרות כלכליות. כל אלה החלו לצוץ כשעסקים נקלעו למצוקה וכשהמחאה ביקשה תשובות לשאלה "מי שולט במדינה".

אלא שבקשרים התת־קרקעיים הללו כמעט שלא נחשפים אקדחים מעשנים, בשל המאמץ של כל הצדדים לשמור אותם בדיוק כך - תת־קרקעיים. אקדחים מעשנים מתגלים רק לעתים נדירות, כחלק מאירועים והליכים משפטיים, או כאשר גוף ציבורי מבצע חקירה. ובשל מיעוטם, רבים בציבור עדיין לא השתכנעו שמה שהם מגלים לפעמים אינם מקרים של תפוחים רקובים, אלא השיטה המקובלת.

חקירה כזאת, למשל, קיים הפיקוח על הבנקים, שביקש לבדוק את ההתנהלות של בנק הפועלים מול שורה של בעלי עניין, מנהלים ומקורבים לבנק. ב–2013 חשפו הכתבים גידי וייץ ויורם גביזון מ"הארץ TheMarker" דו"ח של הפיקוח על הבנקים, שמצא פגמים בדרך שבה הפועלים העמיד אשראי ליו"ר דני דנקנר ולשורה של דמויות נוספות - והפרשה הסתיימה בכתב אישום ומשפט שבו הורשע דנקנר. אלא שבאותו דו"ח עלו גם סימני שאלה בנוגע למתן אשראי למשפחה אחרת, נמרודי, בשל התנאים הנוחים במיוחד שהבנק העניק לעיתון "מעריב", שהיה אז בשליטתו של עופר נמרודי.

מוטי קמחי

כבר מהנכתב בדו"ח של הפיקוח לא היה מובן מדוע הבנק מקל כל כך עם "מעריב", שמצבו, על פי דו"חותיו הכספיים ("מעריב" היה אז חברה ציבורית שמניותיה נסחרו בבורסה), היה גרוע מאוד. חברות אחרות, במצב טוב משל "מעריב" באותו הזמן, לא זכו בדרך כלל לתנאים דומים, ובוודאי שלא עסקים קטנים ומשקי בית.

עתה נחשף מסמך חדש, ששופך אור נוסף על ההתנהלות של "מעריב" באותם ימים ומעלה את השאלות בעוצמה גדולה יותר. והוא גם מספק תשובות, לכל הפחות על פי הניתוח של אחד מהמעורבים בפרשה.

המסמך, שאותו חשפו אורן פרסיקו, אנשי אתר "העין השביעית" ועמותת "הצלחה", הוא פרוטוקול הבוררות שהתקיימה ב–2008 בין שני בעלי השליטה ב"מעריב": משפחת נמרודי, שהחזיקה ברוב המניות, ואיל ההון הרוסי ולדימיר גוסינסקי, 
שב–1998 רכש 27% מהעיתון תמורת 85 מיליון דולר. גוסינסקי ראה איך השקעתו מתכווצת במהירות עקב הביצועים הכלכליים הכושלים של העיתון, ובאמצעות הבוררות ביקש להגיע להסדר עם משפחת נמרודי, כדי שזו תרכוש ממנו בחזרה 
את מניותיו.

כאן נדרש מעט רקע. מצבו הכלכלי של "מעריב" התחיל להידרדר ב–2004, ככל הנראה בשל ניהול כושל, אך למרות ההפסדים התפעוליים הכבדים, המשיך הפועלים לתמוך בחברה ולהעמיד לה אשראי שאיפשר את המשך פעילותה. בכל השנים הללו לא יזם הבנק מהלכים כדי לעצור את הדימום הפיננסי, או לדרוש את כספו בחזרה, למשל בכינוס נכסים, כפי שהוא נוהג מול עסקים אחרים.

קמחי מוטי

פרוטוקול הבוררות שנחשף עתה מראה בבירור שלא היתה זו טעות או הערכה עסקית שגויה. בכירי הבנק ידעו היטב עד כמה קשה מצבו העסקי של "מעריב", והשאלה מדוע בכל זאת העמידו לו אשראי נהפכת למשמעותית עוד יותר.

כדי להבין כיצד המידע רואה אור, צריך להיכנס מעט לעובי הקורה בסכסוך שבין שותפי העיתון, שהוא כלשעצמו פרשה עסקית מרתקת ומהעסיסיות שידע העולם העסקי הישראלי. גוסינסקי, טייקון רוסי שהתעשר לאחר קריסת ברה"מ, על פי הצהרותיו, היה משוכנע שמשפחת נמרודי פשוט "מסדרת" אותו: "יש לי הרגשה שאני נמצא בתיאטרון אבסורד", אמר גוסינסקי בישיבת הבוררות שנערכה בינואר 2008. "זה אני שנתן 85 מיליון דולר למר נמרודי לפני 10 שנים, והוא זה שניהל את החברה במלואה. זה לא נמרודי שנתן לי כסף, אני נתתי לו, וזה מאוד פשוט. יכול להיות שאני לא מבין משהו. שנית, כל ה–85 מיליון דולר איכשהו נמצאו בכיס של מר נמרודי ומשפחתו, או החברים שלו, וזו גם עובדה".

כדי להוכיח את תחושותיו בפני הבורר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, העלה גוסינסקי שורת תהיות בנוגע למהות התנהלותו של "מעריב" וקשריו עם בנק הפועלים: "העיתון כל יום בכל שנה מפסיד כסף, והוא מנוהל על ידי אותו בן אדם, וזה מוזר. יש פה שתי אופציות: או לסגור את העיתון, או להחליט שהוא רוצה להיות נשיא מדינת ישראל, וכמו (שלדון) אדלסון יעשה עיתון יומי, כמו שהוא רוצה לעזור לביבי".

גוסינסקי, שהתעשר מעסקי מדיה ברוסיה ולכן בוודאי מבין דבר או שניים על המוטיווציה של טייקונים המחזיקים חברות מדיה, המשיך והסביר: "בביזנס המדיה יש שני מוטיבים - מניע אחד זה להרוויח כסף, זה עסק לגיטימי. מניע אחר זה לנצל את המדיה בשביל לקבל דיווידנדים". לדבריו, "אני לא מכיר אף מדינה נאורה, ואני מאוד מופתע, שבן אדם מכריז שאני מתכוון לתמוך באחד המועמדים לראשות הממשלה, ושזו המטרה שלי, והמטרה זה לייסד עיתון. זה לא עסק, זה מימון הפוליטיקה. וזה לא עסק שלי, וזה גם לא טענה כלפי מר נמרודי. אבל למר נמרודי צריכים להיות שני מניעים: או להרוויח כסף, או שאיפות פוליטיות. אני לא ראיתי שאיפות פוליטיות, לא מכיר אותן מצד נמרודי. אבל העיתון מפסיד כסף".

נמרודי לא הסכים, כצפוי, עם הניתוח של גוסינסקי. לפי הפרוטוקול, הוא טען כי הטענות של גוסינסקי הן אמצעי ללחוץ עליו לקנות בחזרה את מניותיו, והוא מכחיש שיש לו מניע אחר בניהול העיתון, למעט השיקול הכלכלי: "הרי אני מתבייש בהפסדים האלה כל פעם כשהם מתפרסמים", אמר נמרודי. "זה פוגע במאזנים של הכשרת היישוב. לי אין אינטרס ש'מעריב' ירוויח? לי אין אינטרס בתור בעל השליטה ש'מעריב' ירוויח? אז רמזת, אולי יש לי מניעים פוליטיים. אני מצהיר בזאת, אין לי מניעים פוליטיים, ואני לא מריץ שום מועמד. יש לי רצון עז ש'מעריב' ירוויח".

בהמשך, כחלק מהדיון על טיב הניהול של העיתון באותם ימים, מועלת גם ההתלבטות בתוך "מעריב" להקמתו של עיתון כלכלי, כזה שיתחרה ב–TheMarker. נמרודי אמר לגוסינסקי: "אני באתי והצוות של 'מעריב' בא לפני שנה וחצי והציע להקים עיתון כלכלי מתחרה ל"מרקר", כי טענו שזה העתיד. אתה בזת לנו, אתה התנגדת לזה בכל תוקף, אתה אמרת שאף אחד לא קורא ידיעות כלכליות, אתה אמרת שכולם קוראים את הידיעות הכלכליות רק באינטרנט, שאין לזה שום עתיד, ואנחנו נאלצנו לשמוע בקולך. ותראה מה קרה, ה'מרקר' פורח, גדל בתפוצה שלו, עד כדי כך פורח ש'ידיעות אחרונות' החליט להשקיע 50 מיליון דולר בהקמה של מתחרה ל'מרקר', שהולך לצאת בעוד 10 ימים לשוק, שנקרא עיתון 'כלכליסט', ואנחנו, בזכות ההבנה העצומה שלך, שאתה בלמת אותי, ובלמת בכל הכוח, ואמרת לנו שאנחנו פשוט לא מבינים שום דבר, כי בעולם זה נראה אחרת. מה שקורה בעולם לא קורה פה".

"מעריב" אמנם מעולם לא הוציא עיתון כלכלי, אך נמרודי פנה באותם ימים לשורה של כתבים כלכליים בכירים ועניין אותם להצטרף אליו, ובכל מקרה ביקש להמשיך ולהשקיע כספים גדולים בעיתונו. גוסינסקי לא התרשם מהתוכניות הגרנדיוזיות של נמרודי, ואמר אז: "אני חוזר ואומר שעיתון מפסיד, כמו ערוץ טלוויזיה מפסיד, יש לו זכות קיום רק בתנאי אחד - שלאחד הצדדים יש מניע פוליטי לממן את זה. אין לי מניע פוליטי לממן עיתון".

"משפחה ששולטת בעיתון היא משפיעה"

בהמשך הדיון התייחס גוסינסקי לעוד תופעה, שגם היא לא מגיעה מהעולם הכלכלי, ולכן אולי לקוחה מעולם המסחר בהשפעה. במה שראה כחלק מהניסיון ללחוץ על נמרודי לרכוש את חלקו בעיתון, גוסינסקי פנה לבנק הפועלים, ספק האשראי העיקרי של "מעריב", והעלה שאלות בנוגע לנכונות הבנק לממן את העיתון.

דניאל בר און

"אתה יודע, ואתה מכיר אותי היטב, וגם אני מכיר אותך היטב", תקף נמרודי את גוסינסקי בישיבה שנערכה בינואר 2008. "אני מפחד משני אנשים - מאלוהים ומאבא שלי. אני לא מפחד מאף אחד, ואני לא מפחד מהאיומים, ואני לא מפחד מזה שאתה הולך לבנק הפועלים ואתה אומר להם, 'אל תיתנו לחברה אשראי, כדי שתתמוטט', ואני לא אכנע לשום שיטות שהבאת ממדינה אחרת".

גוסינסקי השיב לנמרודי שכאשר הבנק נותן אשראי ללא היגיון עסקי, הכסף בסופו של דבר פוגע בעסק ובבעלי מניותיו. "הבנק נתן אשראי", אמר גוסינסקי, "ויש שם תנאי מתי הבנק מבטל את האשראי, תנאים כלכליים, כי העיתון לא יכול להיות מפסיד, והעסק לא אמור להיות מפסיד... והיו לי מספר שיחות קשות עם הנהלת בנק הפועלים, כי אמרתי להם שזה לא נכון. אין לי מניות בבנק הפועלים, ולא משנה לי אם יש להם תיק טוב או רע. אבל הם הורסים את העסק שלי (ב'מעריב', א"א), ויש לי מניות בו, כי הם נותנים להנהלה, בניגוד לתנאים שסיכמנו אתם, להפסיד כסף. ואני אמרתי שהבנק, לא רק שיש לו זכות לחייב, לדרוש מהעיתון שהנהלת העיתון תהיה רווחית".

מדוע נתן הפועלים כספים בקלות לחברה במשבר פיננסי? הנה תשובתו המפורשת של גוסינסקי: "למה הבנק האריך את האשראי לעיתון? התשובה היא פשוטה, עיתון זה כלי מאוד משפיע... משפחה שהיא שולטת בעיתון היא משפחה משפיעה. אני רוצה להיות משוכנע שההחלטה (על תקציב 'מעריב') תתקבל באופן מקצועי והגון".

מהפרוטוקולים עולה שהפועלים - בתקופה שבה ציון קינן, המנכ"ל הנוכחי, היה ראש החטיבה העסקית - דרש מ"מעריב" להציג בפניו תקציב ותוכנית עסקית, אך בתוך העיתון היו מי שהרגישו כי הדיווחים שלהם עצמם אינם מדויקים.

עופר וקנין

עו"ד פיני רובין, בא כוחו של גוסינסקי, ובעצמו מקורב לבעלת השליטה בהפועלים, שרי אריסון, הסביר בדיון: "עדיין לא מספק אותי שבנק הפועלים מוכן לבלוע את התקציב הזה... אנחנו יודעים מראש שהנתונים שמונחים ביסוד התקציב אינם נכונים... אני אומר את הדברים האלה לא רק כדי לקונן על התקציב, אלא כדי להסביר לעצמי, לכבודו, לחברי, כולנו יחד שאנחנו חלילה עושים מעשה בעייתי, כדי לא לומר יותר מזה, שאנחנו מציגים כלפי הבנק, כלפי נושה, כלפי מישהו שאנחנו רוצים אחר כך להיתמך בו, תקציב שהוא במידה מסוימת בלתי ריאלי, אולי אפילו מטעה, לא ישים".

מצד נמרודי ענו לטענות לכל אורך הבוררות: גוסינסקי מנסה ללחוץ על נמרודי באמצעות בנק הפועלים, שלא יעמיד לרשותו אשראי ויחריף את המשבר בחברה. גוסינסקי לא ממש מכחיש את הדברים ואת המגעים מול הבנק, אך טוען שכך הוא דואג לאינטרס שלו: "בנק לא רשאי לממן חברה מפסידה בבסיסה תוך כדי שקר לרגולטור, לא ליצור רזרבות נכונות, ולגרום נזק לי בתור בעל מניות על ידי הפעולות שלו, ולגרום נזק לבעלי מניות ציבוריות. אני שומר לעצמי את הזכות לתבוע את הבנק במקרה שהוא ימשיך לעשות את זה".

זו מסכת ציטוטים מטרידה, גם אם נאמרה על ידי איש עסקים קשוח המבקש להפעיל לחצים על השותף ששולט בחברה. לפחות על פי טענות גוסינסקי, אשר הכיר היטב את הנתונים ואת מצבו הפיננסי של העיתון, "מעריב" הציג במודע תוכנית עסקית לא ריאלית כדי לקבל אשראי, ואילו הבנק העמיד את האשראי תוך כדי "שקר לרגולטור", לאחר שאחד השותפים הסביר לו כי אין הצדקה כלכלית לפעולותיו. כך מתנהלים עסקים במדינה ובבנק הגדול בישראל?

על רקע דברים אלה, כבר פחות מפתיע שדו"ח בנק ישראל על התנהלותו של הפועלים כלפי צדדים קשורים אליו ציין גם את האשראי ל"מעריב" ולהכשרת הישוב, אף שלנמרודי אין קשרי משפחה עם איש מהבעלים או המנהלים הבכירים בבנק. למעשה, הדברים שאמר גוסינסקי כמעט מחייבים את הרגולטור - המפקח על הבנקים - לחזור ולבדוק את המניעים שבגינם נתן הפועלים את האשראי ל"מעריב" למרות מצבו העסקי, ולמרות שאחד השותפים בחברה הזהיר אותם מפניו.

זכי רכיב היה 
רק "חניון"

הסכסוך בין נמרודי לגוסינסקי הסתיים זה לא מכבר. מהבוררות ההיא לא יצא דבר, אך לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה שבה גוסינסקי קיבל 10 מיליון דולר ומחיקת חובו להפועלים. מצבו הכלכלי של "מעריב" המשיך להידרדר, עד שנמרודי מכר אותו לזכי רכיב. אלא שחלפו רק כמה חודשים מרגע שקנה את העיתון, ורכיב הבין שהחבר׳ה הטובים ששיכנעו אותו לקנות את "מעריב" עשו לו תרגיל - אין סיכוי להבריא את העיתון, שהפסיד אז עשרות מיליוני שקלים ונשא על גבו חובות גדולים.

ה"מועדון", אותה רשימה של אנשים ששלטו וייעצו לחברות הגדולות, ייעד לרכיב תפקיד של "חניון", שנועד להלבין את המכירה של העיתון עמוס ההפסדים והחובות לפני שמוכרים אותו בשלב הבא לחברה ציבורית, באמצעות כספי פנסיות הציבור שבהן שלט נוחי דנקנר דרך אי.די.בי.

בתוך חצי שנה יצא רכיב מ"מעריב" בשן ועין עם הפסד של כמה מיליוני דולרים, מכר את ביתו שעל חוף הים בהרצליה פיתוח, שם התראיין ערב רכישת העיתון לערוץ 2, ונפרד לשלום מ"מעריב" ומ"המועדון". בשלב הבא נמכר "מעריב" לדנקנר, וגם בסיבוב הזה גילה הפועלים רוחב לב יוצא דופן כלפי העיתון ובעליו החדשים - ומחק לעיתון חלק גדול מחובותיו.

זה לא עזר: דנקנר לא הצליח לייצב את העיתון. הוא פשט את הרגל ונמכר על ידי בית המשפט לשלמה בן צבי. לאחר שגם זה לא הצליח לעמוד בהתחייבויות, עבר "מעריב" לידיו של אלי עזור, שמפעיל אותו כיום. החברה של עזור, המחזיק ב"ג'רוזלם פוסט", בתחנות רדיו ובנכסי מדיה אחרים, היא פרטית, ולכן אין מידע גלוי על מצבו הפיננסי הנוכחי של העיתון.

האם זהו סוף הסיפור? לא בדיוק. טענות גוסינסקי על השקרים שנמסרו לרגולטור עדיין טעונות בדיקה, בעיקר מכיוון שחלק מהמנהלים בבנק שקיבלו אז את ההחלטות עדיין מכהנים בו. ואולם מה שחשוב יותר להבין הוא מהו עיתון בישראל, ולשם מה טייקונים קונים אותו או מחזיקים בו.

היום, כמה ימים לאחר שראש הממשלה, בנימין נתניהו, פירק את הממשלה, רבים מהפרשנים הפוליטיים קבעו שהמניע המרכזי שלו לפירוק הממשלה היה לקבור את "חוק ישראל היום", שהיה עשוי להביא לסגירתו, או לצמצום חשיפתו של החינמון שבשליטת אדלסון. אין כיום לאיש בציבור ספק בנוגע לקו המערכתי וליעדיו של "ישראל היום" - לתמוך בנתניהו ללא סייג, כמעט בכל עניין, ולפגוע במתנגדיו.

אלא שהפרוטוקולים של הדיון הפנימי בתוך "מעריב" ב–2008 מבהירים כי מטרות של השפעה ופוליטיקה קיימים לא רק ב"ישראל היום". מהסיפור הזה ומסיפורים אחרים מתברר שעיתונים, בנקים, טייקונים ופוליטיקאים מכל הסוגים מעורבבים זה בזה, עושים הסדרים ומגיעים להבנות, וכל אחת מהקבוצות מציגה לעיני את הציבור את המציאות כפי שהיא היתה רוצה שנאמץ אותה. את קריאת העיתונים, ועל פי גוסינסקי גם את הצפייה במהדורות החדשות בטלוויזיה, צריך כנראה האזרח המפוקח לעשות עם הרבה גרגירי מלח, ומבלי לשכוח את העובדה הזאת.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו לעדכון יומי מאתר TheMarker ישירות לתיבת הדוא"ל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם