תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך ישלטו במה שאנחנו חושבים - בהתאמה אישית

לכתבה
משקפי מציאות מדומהאי־פי

זירת החדשות המרכזית תיעלם, תחומי הבידור והמציאות המדומה יתחזקו והרשתות החברתיות והפוליטיקאים ימשיכו לנצל אותנו. הישארו עמנו לדיווחים מהשטח

תגובות

כל מי שעוסק במשימה הבלתי אפשרית של גיבוש תחזית לעתיד משתמש בדרך כלל בממד הזמן היחיד שיש בו ודאות: העבר. כל נוסחה שמתיימרת לנבא כיצד ייראה העתיד חייבת להתבסס על מאגר נתונים קיים. גם הניסיון לחזות כיצד ייראה ב–2048 שוק התקשורת העולמי, ובוודאי הישראלי, יכול להיעשות רק לאחר שנניח על השולחן לפנינו את קצב השינויים שהיו ב–30 השנים הקודמות — מ–1988 ועד הלום.

אבל הניסיון לעשות זאת נתקל בחומה בצורה. ב–1988 כמעט לא היתה בישראל תעשיית תקשורת. לא היתה טלוויזיה מסחרית, לא היתה טלוויזיה רב־ערוצית, לא היה אינטרנט ולא פייסבוק. אפילו תחנות רדיו אזוריות לא היו. היתה אמנם תעשיית עיתונות מודפסת ששיגשגה על בסיס הכנסות ממנויים ומפרסומות, אבל המודלים של העיתונים השתנו לחלוטין עם השנים ואינם רלוונטיים כיום — ובוודאי לא יהיו ב–30 השנים הבאות. בקיצור, אין בנמצא מאגר נתונים כלשהו שבאמצעותו אפשר לחזות כיצד תיראה תעשיית התקשורת בישראל בחגיגות עצמאות ה–100.

הסיבה לכך היא בעיקר קצב השינויים האדיר והמהיר של תעשיית התקשורת. מתעשייה שהתבססה על שידורים אנלוגיים ועיתונות מודפסת עברנו בתוך 30 שנה לתעשיית אלגוריתמית מתקדמת עם שפע של ערוצי מידע ונגישות בלתי מוגבלת מכל מקום ובכל שעה. אף אחד לא צפה את השינויים האלה, ולכן אף אחד לא יכול להתיימר לחזות כיצד תיראה תעשיית התקשורת בישראל בעוד 30 שנה. ובכל זאת, על בסיס הנתונים העדכניים ביותר שקיימים כיום, הנה שלוש השאלות החשובות ביותר לגבי תעשיית התקשורת העתידית.

1. האם יהיה מודל כלכלי לעיתונות?

כתבי TheMarker מדווחים ב-2048

זו אינה שאלה מתריסה. יש באמת סיבה לדאגה שהעיתונות לא תצליח לשרוד ב–30 השנים הקרובות. אם בוחנים את הכנסות שוק העיתונות בעשור האחרון, רואים ירידה עקבית של עשרות אחוזים. ההכנסות מפרסום נודדות לענקיות הפרסום באינטרנט, ואילו היקף המנויים הולך ומתכווץ בעידן שבו התכנים ניתנים חינם ברשת. ההכנסות מדיגיטל, כולל פרסום ודמי מנוי, אינן מצליחות לפצות משמעותית על הירידה. אם קצב הירידה הזה יימשך, בעוד 30 שנה עיתונאי יהיה מקצוע נכחד.

המספרים מדהימים: הפרסום בעיתונות בישראל הגיע בתחילת שנות ה–2000 לכמעט מיליארד שקל, שהתחלקו בין העיתונים הגדולים אז — "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ". אבל עוגת הפרסום הזאת התכווצה והלכה. לפי מחקר של קבוצת הייעוץ PwC, שוק הפרסום בעיתונות המודפסת התכווץ ב–2013 לרבע בלבד — 250 מיליון שקל. אותו הסכום, אגב, צריך לפרנס היום יותר עיתונים שנכנסו לזירה — בעיקר "ישראל היום".

ומה יהיה ב–2021? לפי PwC, עוגת הפרסום בעיתונות המודפסת תמשיך להתכווץ, ותגיע ל–87.4 מיליון שקל בלבד. 27 שנה אחר כך, בשנת ה-100 לישראל, ספק אם מישהו יזכור שפעם לעיתונים היתה מחלקת פרסום. ואם לרגע חשבתם שההכנסות מפרסום בדיגיטל יפצו על כך, ב–PwC פסימיים. קצב הגידול של הכנסות מפרסום באתרי האינטרנט יהיה אטי מאוד — ויגיע ב–2021 לעשרות מיליונים בודדים.

בידור, לעומת זאת, לא יהיה חסר. ההכנסות העולמיות מווידאו, מפרסום ודמי מנוי (שירותים כמו נטפליקס), ימשיכו לעלות בקצב מהיר, ויגיעו לכמעט 30 מיליארד דולר ב–2021. אפשר להעריך בזהירות שכאשר ישראל תחגוג 100, חוויית הצפייה בתוכן תהיה מורכבת הרבה יותר. אחד הסממנים לכך הוא הפריחה האדירה של תחום המציאות המדומה (VR), שאמנם עדיין לא חדר לעומק תעשיית הבידור המסורתית, אבל לפי התחזית של Pwc יותר משילש את עצמו עד 2021.

התחזקות תחומי הבידור והמציאות המדומה לצד היחלשות העיתונות אינן מותירים ברירה אלא לאמץ תחזיות דיסטופיות. בספר "בידור עד מוות" מעריך ניל פוסטמן שעסקי השעשועים יסממו את עינינו, וימנעו מאתנו לייצר סדר יום אזרחי הדורש חשיבה מורכבת יותר. התחזית של פוסטמן נגזרה בשנות ה–80 בעיקר מעסקי השעשועים בטלוויזיה. לא קשה לנחש מה היתה תגובתו אילו היה נחשף למשקפי VR.

2. האם יישאר מרחב משותף לדיון ציבורי?

תמר איש שלום. רק 27% מבני 18–29 צורכים כיום חדשות באמצעות הטלוויזיה
טלוויזיה ערוץ 10

על אף כל השינויים הדרמטיים מסביבנו, עוצמתן של תעשיות התקשורת הגדולות והוותיקות לא נכחדת כל כך מהר. עיתונים עדיין מודפסים ועדיין מייצרים סדר יום ציבורי; הטלוויזיה הלינארית - שבה יש לוח שידורים מובנה מראש ולא שידורים לפי דרישה - עדיין נהנית משיעורי צפייה גבוהים יותר משיעור הצפייה בווידיאו לפי דרישה.

ואולם המגמה ברורה. כוחם של העיתונים המודפסים בירידה, והטלוויזיה הלינארית מחפשת את מקומה. שירותי צפייה בסטרימינג, כמו נטפליקס או אמזון פריים, תופסים נתח גדל והולך בצפיית הווידיאו בעולם. לפי המחקר של PwC, במהלך העשור הנוכחי - עד 2021 - ייחתכו בחצי ההכנסות העולמיות מווידיאו ביתי פיזי, כלומר שירותי כבלים או לוויין, ויחול גידול מהיר בהכנסות מווידיאו על פי דרישה על תשתית האינטרנט.

ופה בדיוק מתחילה הבעיה. כלי התקשורת הלינאריים, כלומר כאלה שבהם יד של עורך קבעה את התכנים ודירגה אותם - כך לפחות קיווינו - לפי היררכיית החשיבות והעניין הציבורי, נעלמים מהעולם. התקשורת היתה אמורה לייצר מרחב ציבורי מרכזי, שבו נערכים הדיונים המרכזיים על הסוגיות החשובות בסדר היום הציבורי - אבל המרחב הציבורי הזה הולך ונעלם.

במקום המרחב הציבורי, כל אחד יוצר לעצמו מרחב אישי: הפיד האישי ברשת החברתיות, בפייסבוק או בווטסאפ, שבאמצעותו אנו ניזונים משפע של מקורות. לפי מחקר אחר של PwC מהשנה שעברה בקרב בני 18–29, רק 27% צורכים חדשות באמצעות הטלוויזיה, ורק 5% אמרו כי הם מקבלים חדשות דרך העיתונים. במקום זאת, רוב מכריע של הצעירים צורכים חדשות באמצעות האינטרנט.

פייסבוק שינתה בחודשים האחרונים את האלגוריתם שלה באופן שהוריד משמעותית את היקף החשיפה לארגוני חדשות ובכלל לתוכן שמגיע מעמודי מותגים. אבל עדיין, חלק ניכר מצריכת החדשות שלנו נעשה באמצעות הפיד של פייסבוק או של טוויטר, ובאחרונה גם מערוצי הטלגרם.

מארק צוקרברג
Jeff Roberson / AP

הפיד האישי של כל אחד מאתנו אינו דומה לפיד של האחר. וכאן בדיוק משתבשת היכולת לקיים דיון ציבורי: אין יותר זירה משותפת ונגישה לכולם, שבה מנהלים שיח משותף על בסיס מידע שמספקת התקשורת. כאשר אין זרימת מידע ואין דיון ציבורי נרחב, הדמוקרטיה נהפכת חלולה. אנחנו מתמכרים לזרם התודעתי שמייצר לנו הפיד, גוללים במהירות טקסטים ותמונות, אבל לא מתאמצים לקרוא טקסטים מורכבים מדי, ומאבדים את היכולת להיות מעורבים בנעשה בשלטון.

זה לא רק הסימום. חלק גדול מארגוני התקשורת בישראל ניזונים מהיכולת שלהם לשלוט בסדר היום הציבורי. "ידיעות אחרונות", למשל, שלט במשך שנים בסדר היום הציבורי, הן ישירות באמצעות עמוד השער היומי והן באמצעות מוטת כנפיים רחבה על ארגוני תקשורת נוספים. ואולם עם ירידת כוחו איבד העיתון את היכולת הזאת. גם חברת החדשות (לשעבר חברת החדשות של ערוץ 2), עם מאות אלפי צופים בכל ערב, ניזונה עד היום מכוח אדיר לקבוע סדר יום ציבורי. הירידה בכוחם של ארגוני התקשורת לקבוע סדר יום ציבורי תיחזק את מוקדי הכוח האחרים — הפוליטיים והכלכליים — שמעוניינים לקבוע סדר יום ציבורי שמתאים לאינטרסים שלהם. וזה בדיוק מה שמביא אותנו לשאלה הבאה.

3. האם פוליטיקאים ותאגידים ימשיכו לשלוט בתודעה שלנו?

האינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, הוצגו בתחילה כמהלכים מעודדי דמוקרטיזציה. הם איפשרו להרבה יותר אנשים נגישות למידע, יצירת קשרים חדשים והשמעת קולם. אבל התשובה האמיתית לשאלה כאן התקבלה בחודשים האחרונים. החשיפה סביב התנהלות פייסבוק בפרשת קיימברידג' אנליטיקה, וההודאה של מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, לא הותירו מקום לספק: הרשת החברתית מאפשרת לגופי ענק לאגור מידע ולעשות בו שימוש כדי להטות את דעת הקהל בהיקפים שלא היו מעולם.

המקרה של קיימברידג' אנליטיקה היה קיצוני וצבר כותרות בעיקר מאחר ואופן איסוף המידע היה מנוגד לכללי פייסבוק, אבל השוני בין הפעילות הזאת לבין פעילויות אחרות ויומיומית של פייסבוק אינו מהותי. פייסבוק, כמו גוגל ואמזון, אוספת מארגי מידע אדירים על המשתמשים ומוכרת אותו לכל המרבה במחיר. כל מי שמעוניין לייצר לאזרחים תפישת מציאות מותאמת לצרכיו, יכול לשלם את הסכום המתאים ולהגיע לקהלי יעד מפולחים, להבין מה מעניין אותם ומה מניע אותם.

מייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, בשימוע בקונגרס
Andrew Harnik/אי־פי

כיום, חלק גדול מהחקירות סביב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, עוסקת בקשריו עם התקשורת ובניסיונותיו להשפיע על אופן הסיקור שלו ושל רעייתו. המקרה של נתניהו אמנם עלה לכותרות, אבל גם הוא רק החוליה האחרונה בשרשרת של ניסיונות השפעה גסים על התקשורת בעשורים האחרונים: נוני מוזס ו"ידיעות אחרונות", עופר נמרודי ב"מעריב", אליעזר פישמן ב"גלובס" וב"ידיעות אחרונות", נוחי דנקנר ב"מעריב" ועוד רבים אחרים. גם גופי השידור בטלוויזיה מוחזקים, באופן מקרי או לא, על ידי אילי הון המחזיקים בתאגידי ענק וזקוקים לדעת קהל חיובית והשפעה במסדרונות השלטון.

הניסיונות האלה לא ייפסקו. בעלי הון ותאגידים תמיד ישאפו להגדיל את כוחם במשק ולהגיע למעמד מונופוליסטי. גם הפוליטיקאים ימשיכו להיבחר — ואז לפעול רק כדי להיבחר שוב. הניסיונות המשותפים של ההון והשלטון לשלוט בדעת הקהל יימשכו, רק החשש הוא שהפעם הדבר ייעשה באמצעים מתוחכמים הרבה יותר ובצורה ממוסדת יותר.

הדיון הציבורי שעוד יישאר חופשי עלול גם הוא להידרדר. השיח שמותאם לרשתות החברתיות הוא כזה שנועד לקבל תהודה כמה שיותר גדולה — שיח קיצוני, אלים ולעומתי, תוך שימוש חריף במיוחד בפוליטיקת זהויות וביצירת שסעים. פוליטיקאים עלולים לזנוח את הניסיונות לייצר שיח ענייני ורציני על סוגיות שעל סדר היום, ולעסוק רק במה שיציף את הפיד.

המגמות העולמיות האלה עלולות להיות חריפות יותר בישראל — מדינה שגם כך שסועה במאבקים פנימיים קשים ועם חוסר אמון הולך וגובר במערכות השלטון ובתקשורת. מנגד, יכולה להיווצר תופעת נגד אזרחית, מעין מחאת קיץ 2011 רק בקנה מידה רחב הרבה יותר, שתזהה את הכשלים ותנסה להדוף אותם. התעוררות אזרחית היא הכוח היחיד שיכול לסדוק את בסיסי הכוח האדירים שינסו גם בעוד 30 שנה לשלוט בתודעה הלאומית בישראל.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות