תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשאור השמש מאיר פינות אפלות: הדרמה מאחורי הכותרות

לכתבה
עיתונים בישראל ב-1949זלוטן קלוגר / לע"מ

מ"קול העם", דרך "ידיעות אחרונות" ועד "ישראל היום" וערוץ 2 - ההחלטות ששינו את פני התקשורת בישראל

ישראל זוכה לחופש ביטוי

החלטה מס' 1: בג"ץ קול העם

מתי: 16 במארס 1953

מי החליט: השופט שמעון אגרנט

קשה להאמין, אבל בישראל אין חופש ביטוי. כלומר, כל אחד רשאי לכתוב ככל העולה על רוחו בכל מקום שהוא רוצה, אבל אין אף חוק שמעניק לאזרחי ישראל, באופן פרטני, זכות לחופש ביטוי. מה כן יש? חופש ביטוי בהתבסס על הלכה — פסיקה קודמת של בג"ץ.

זה קרה ב–1953. לפתחו של השופט שמעון אגרנט, שעמד בראש הרכב של שלושה שופטים, הגיע תפוח אדמה לוהט: שר הפנים דאז, ישראל רוקח, הורה על סגירתם של שני עיתונים קומוניסטיים, "קול העם" ו"אל איתיחאד", שפירסמו ביקורת חריפה על הממשלה על רקע פרסומים באותם ימים על כוונתה לשגר 200 אלף חיילים לסייע לארה"ב במלחמה בקוריאה.

לשר הפנים אכן היתה סמכות מנדטורית לסגירת העיתונים בטענה כי אלה הפיצו "חומר העלול לסכן את שלום הציבור". אלא שבאוקטובר 1953 קבע ההרכב שבראשו עמד אגרנט בפסק הדין, שנהפך למצוטט בישראל, כי לאור העקרונות הדמוקרטיים שנקבעו במגילת העצמאות ניתן לפגוע בערך החשוב של חופש העיתונות אך ורק במקרה שיש ודאות קרובה לכך שפרסום בעיתון עלול להביא לפגיעה בשלום הציבור, ואילו במקרה שהיה לפניהם לא היתה הצדקה כזו.

לוגו קול העם

לוקחים לפוליטיקאים את המיקרופון

החלטה מס' 2: חוק רשות השידור

מתי: 8 במארס 1965

מי החליט: כנסת ישראל

ראש הממשלה לוי אשכול היה זה שלחץ בידו על כפתור ההפעלה שהחל את שידורה של התוכנית הראשונה בטלוויזיה הלימודית ב–24 במארס 1966, ששידרה שיעור מתמטיקה. שנתיים לאחר מכן התבצע השידור הראשון של הטלוויזיה הישראלית, כלומר של ערוץ 1 — שידור של מצעד צה"ל.

אבל השינוי האמיתי התקיים שנה קודם, אז אושר בכנסת חוק רשות השידור שנועד לאפשר שידור ציבורי מנותק מהשפעה פוליטית. הסעיף הראשון בחוק הוא "שירות השידור הוא שירות ממלכתי". לא ממשלתי. חברי הכנסת שנאמו באותם ימים הבהירו כי יש לדאוג לכך שהשפעת הממשלה תהיה מזערית. זה כמובן לא קרה. רצון הפוליטיקאים לשלוט על התודעה — ועל כיסאם — גבר. באמצעות סעיפים שונים, למשל הסמכות למנות את היו"ר, את חברי המליאה והוועד המנהל ואפילו המנכ"ל, המשיך הדרג הפוליטי לשלוט בשידור הציבורי גם שנים לאחר מכן.

למרות זאת, חוק רשות השידור היווה צעד משמעותי בשינוי התפישתי לגבי חשיבות התקשורת החופשית. התקשורת היא כבר לא כלי משחק בידי השולטים, אלא מייצגת את הנשלטים. רק ב–2014, אחרי ההידרדרות של רשות השידור, תוקן החוק, והתאפשרה הקמתו של תאגיד השידור הציבורי שיש בו נתק אפקטיבי הרבה יותר בין הדרג הפוליטי לתכנים. האם מצב זה יחזיק מעמד? ימים יגידו.

נוני מוזס מקבל שליטה על התודעה

החלטה מס' 3: נוני מוזס מדיח את דב יודקובסקי

מתי: 27 בספטמבר 1989

מי החליט: בעלי המניות ב"ידיעות אחרונות"

7 באוקטובר 1985. סמוך לצומת ידיעות אחרונות בתל אביב, פוגע אוטובוס בנח מוזס, בעלי העיתון. מוזס לא שורד את הפגיעה ומת. מותו פותח קרב שליטה מכוער בעיתון החזק אז בישראל. עדי מרקוזה־הס מתארת בספרה "העיתון" איך אחד מבעלי המניות, העורך דב יודקובסקי, ניסה לחבור לשותף אחר, עודד מוזס, בתקווה לקבל את השליטה בעיתון — ולמנוע מבנו של נח, נוני מוזס, ליישם את תוכניותיו יחד עם אמו פולה ולשלוט בעיתון.

תחילה נוני הובס, ובצעד של פשרה הוחלט לא למנותו כדירקטור אלא רק כמנכ"ל משותף, יחד עם עודד מוזס. אבל אחרי מאבקים בין בעלי המניות ומהלכים שונים שביצע נוני מוזס מול בני משפחתו, התכנסה ב–27 בספטמבר 1989 האסיפה הכללית של בעלי המניות ב"ידיעות אחרונות" והחליט להדיח את יודקובסקי מדירקטוריון החברה — ובמקומו מונה מוזס. היה זה צעד דרמטי שהעניק לו בהמשך שליטה מוחלטת בעיתון הגדול במדינה.

שליטתו של מוזס בעיתון המונופוליסטי איפשרה לו להגדיל את מוטת ההשפעה שלו כמעט על כל התקשורת הישראלית. הוא היה שותף בחברות הכבלים, בזכיינית ערוץ 2 רשת (ולכן גם בחברת חדשות 2) ובהמשך גם באתר ynet ובעיתון "כלכליסט".

כוחו האדיר של מוזס והאופן שבו ניווט את העיתון, על בסיס רשימות שחורות ולבנות, הביאו להשחתה של התקשורת הישראלית. מוזס שירת באמצעות העיתון את האינטרס של מועדון חבריו, פוליטיקאים ואנשי עסקים. יחד הם השפיעו על מינויים בכירים, תקעו רפורמות חשובות לטובת הצרכנים וניקו את שמם של חשודים ועבריינים.

ואולם בשנים האחרונות כוחו של מוזס הצטמצם בגלל עלייתן של הרשתות החברתיות ואמצעי תקשורת חלופיים באינטרנט, "ישראל היום" שנגס בכוחו וכמובן התפוצצותה לפני יותר משנה של פרשת 2000, שחשפה את שיטות הפעולה שלו ואת הדרך שבה שיתפו עמו פעולה בכירים בעיתון.

דב יודקובסקי ונח מוזס, 1983
דניאל רוזנבלום/סטארפוט

השידורים עוברים לידי הטייקונים

החלטה מס' 4: תחילת שידורי ערוץ 2

מתי: 3 בנובמבר 1993

מי החליט: בעלי המניות בערוץ 2

אחרי שנים של עיכובים ומאבקים, בנובמבר 1993 החל לפעול בישראל רשמית הערוץ השני, באמצעות שלושה זכיינים שהחזיקו יחד בחברת חדשות 2.

תקשורת המיינסטרים שהיתה בעבר פוליטית או ממשלתית, עברה כעת לידיים פרטיות. כללי השוק החופשי אמורים היו לחול כעת על שוק הדעות. היה זה מהלך רב משמעות שעיצב מחדש את התודעה הישראלית. אלא שאט־אט התברר כי בעלי השליטה הגדולים בערוצים הם תאגידי ענק השולטים במשק ובעלי הון התלויים בהחלטותיו של הדרג הפוליטי, ולכן זקוקים ליחסים משופרים עמם. כללי הרגולציה והסמכויות הנרחבות של הרשות השנייה העניקו לפוליטיקאים שליטה ישירה גם בשידורים המסחריים — כמו למנות את חברי הדירקטוריון של חברות החדשות ולהשפיע בשורת החלטות ישירות על מאזנם הכלכלי של גופי השידור.

עם השנים גברה השליטה של בעלי הון בגופי השידור, ומנגד נהפך ערוץ 2 לבעל עוצמה אדירה על דעת הקהל הישראלית. גם כניסת ערוץ 10 לשוק לא הצליחה להפחית מכוחו. רק לפני כחצי שנה יושמה רפורמת הרישיונות הישנה וערוץ 2 התפרק לקשת 12 ורשת 13.

נקודת השיא בהזניית העיתונות

החלטה מס' 5: נוחי דנקנר רוכש את "מעריב"

מתי: 24 במרץ 2011

מי החליט: נוחי דנקנר ודירקטוריון השקעות דיסקונט

עד 2010 הפסיד "מעריב" כמעט 100 מיליון שקל בשנה, ולכולם היה ברור שהוא בדרך להתרסקות. אבל אז החליט דירקטוריון השקעות דיסקונט להיענות להצעתו של נוחי דנקנר ולרכוש את העיתון. יותר מ–400 מיליון שקל הוציאה השקעות דיסקונט כדי לרכוש את העיתון ולהנשים אותו במשך מעט יותר משנה.

הימים היו ימי ועדת הריכוזיות, המחאה החברתית ורפורמות הסלולר, ודנקנר נלחם לשמור על השליטה בפירמידת האחזקות האדירה שלו. רק אחרי שהעיתון התרסק, כמו דנקנר עצמו, התברר עד כמה הוא עשה בו שימוש לצרכיו. דנקנר וקריסתו האירו פינות חשוכות נוספות בתקשורת הישראלית כמו אליעזר פישמן ו"גלובס" ושאול אלוביץ' בבזק־וואלה.

נוחי דנקנר
מור שאולי

אור השמש מתחיל להאיר פינות אפלות

החלטה מס' 6: ארי הרו, שלמה פילבר וניר חפץ נהפכים לעדי מדינה

מתי: אוגוסט 2017 — מארס 2018

מי החליט: מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך והיועמ"ש אביחי מנדלבליט

סערה אדירה פוקדת בימים אלה את מערכות כלי התקשורת. כל מה שנעשה בעבר במחשכים, בהוראה מגבוה שהונחתה כמעט ללא מלים, נהפך לנחלת הכלל. התיקים שבהם נחשד ראש הממשלה בנימין נתניהו עוסקים כמעט כולם בניסיונות ההשפעה והשליטה שלו על כלי התקשורת, לכאורה באמצעות מתן תמורת וקבלת החלטות שלטוניות שגרמו לציבור הישראלי נזקים אדירים.

ההחלטה להחתים על הסכם עד מדינה את ארי הרו, שלמה פילבר וניר חפץ — לצד העדויות המפורטות שמספקים ארנון מילצ'ן ובעיקר מנכ"ל וואלה אילן ישועה — מלמדות יותר מכל כיצד חלקים נרחבים בתקשורת הישראלית שימשו כלי שרת בידי טייקונים ופוליטיקאים. המו"לים נתנו הוראה "לסובב את הספינה", ומנהלים ועורכים ראשיים יישמו. אי אפשר לדעת אילו ניסיונות השפעה היו בחלקים אחרים באמצעי השידור שנשלטים עד היום בידי בעלי הון כמו משפחת ורטהיים, משפחת עופר ושטראוס, אודי אנג'ל, לן בלווטניק ואחרים, מתי הלחצים נבלמו ומתי השפיעו.

ההחלטה להוציא לאור את כל האמת ולהאיר פינות אפלות בתקשורת הישראלית בשנת ה–70 למדינת ישראל, גם במחיר שחרור עברייניים ללא משפט, עשויה להתברר כהכרזת עצמאות מחודשת לאזרחי ישראל. הפעם, הכרזת העצמאות היא על החופש לקבל מידע אמין באופן הגון מאמצעי התקשורת ותוך הצגת האינטרס הציבורי מעל לכל אינטרס זר של בעל הון או פוליטיקאי.

 סגן שר החוץ ח"כ בנימין נתניהו קורא עיתון ב-1991
SAAR YAACOV

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות