פנסיה של 1,000 שקל בחודש: העובדים שבאמת ייפגעו מסגירת רשות השידור

עובדי רשות השידור אמנם נהנו מרמת שכר גבוהה במשך שנים, ורובם ייהנו גם מהטבות ניכרות עם סגירת הרשות - אך במשרד האוצר ובהסתדרות מתעלמים מקבוצה של כ-150 עובדים שנפלה בין הכיסאות, ובהם בעלי מקצועות שכבר אין להם ביקוש בשוק העבודה

נתי טוקר
נתי טוקר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
עובד רשות השידור מורחק בכוח מוועדת הכלכלה של הכנסת, בשבוע שעבר
עובד רשות השידור מורחק בכוח מוועדת הכלכלה של הכנסת, בשבוע שעברצילום: אמיל סלמן
נתי טוקר
נתי טוקר

בין אנשי צוות השידור של ערוץ 1, קשה להחמיץ את זאב ונדרינר, האיש שמתרוצץ מאירוע לאירוע כשבידו ה"בום" — המיקרופון הגדול המשמש להקלטה בצילומים. לוונדרינר (53), מקליט קול במחלקת הסאונד, יש רעמת שיער בריאה וחיוך קבוע פרוש על שפתיו — אבל מאחורי הארשת הרגועה שלו מסתתר פחד אמיתי מפני העתיד.

ונדרינר הוא אחד מתוך קבוצה של 100–150 עובדים שיסבלו באופן הקשה ביותר מסגירת הרשות. תאגיד השידור הציבורי אמור להתחיל לשדר ב–30 באפריל 2017 לכל המאוחר, ובאותו מועד תיסגר רשות השידור — על 1,100 העובדים שעוד נותרו בה לאחר הליכי הפרישה. חלק מהעובדים יתקבלו לתאגיד, ואחרים — מבוגרים או כאלה שמקצועם כבר אינו מבוקש בעידן הנוכחי — ייאלצו לחפש מקור פרנסה אחר.

המהלך לסגירת רשות השידור כרוך בהרבה סבל וכאב. בראשית הליכי הסגירה, העסיקה הרשות כ–1,800 עובדים. רק 450 מהם יזכו במשרה בתאגיד החדש, וגילם הממוצע של העובדים ברשות הוא 54. משמעות הדבר היא מספר גדול של אנשים לא־צעירים שככל הנראה לא ימצאו עבודה אחרת. על אף הפגיעה הקשה הזאת, מקבלי ההחלטות הכריעו לטובת האינטרס הציבורי הרחב, שמחייב את סגירת הרשות הבזבזנית והמסואבת, לאחר שזו הפסיקה לייצר תמורה מספקת, ובמקומה להקים תאגיד ציבורי חדש ויעיל יותר.

בזמן הקמפיין לסגירת הרשות נזרקו לאוויר הרבה ספינים, שקרים קטנים ודיסאינפורמציה. חלק מהעובדים, בגיבוי ההסתדרות, נטלו חלק בקמפיין זה, לצד פוליטיקאים בעלי אינטרס אישי או לחלופין כאלה שהציבו לנגד עיניהם את האינטרס של העובדים וסברו כי ניתן לשקם את הרשות.

יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורןצילום: אמיל סלמן

כך, כתבת בכירה ברשות השידור התראיינה לכלי תקשורת שונים וסיפרה כי עבדה 30 שנה תמורת 5,000 שקל בחודש — אך אז התברר כי בפועל היא בין שיאניות השכר ברשות, עם שכר של יותר מ–40 אלף שקל בחודש.

במקרה אחר כתב המגיש אורי לוי פוסט זועם בדף הפייסבוק שלו, וטען כי הפנסיה שלו היא רק 4,000 שקל בחודש — ולאחר מכן נודע כי זו תהיה 12–13 אלף שקל בחודש.

באחד הדיונים שהתקיימו באחרונה בנושא בוועדת הכלכלה של הכנסת, התפרצו עובדים של הרשות כלפי יו"ר הוועדה, ח"כ איתן כבל (המחנה הציוני), והוצאו באלימות מהחדר. עובדים אלה אמנם איבדו את מקור פרנסתם, אך איש לא הזכיר את העובדה שהדובר הבולט שבהם, בעל מקצוע טכני שכיום אינו דרוש כלל, למרבה הצער, השתכר עד כה 22 אלף שקל בחודש.

עובדי הרשות גם נוטים להתרגז כאשר מזכירים בתקשורת את תנאי הפרישה הנדיבים מאוד, בוודאי בהשוואה לתנאי הפרישה מגוף תקשורת פרטי. בסך הכל יקבלו העובדים כ–700 אלף שקל לכל אחד בממוצע, נוסף על הפיצויים והזכויות הסוציאליות המגיעים להם על פי חוק. המענקים ימומנו מההכנסות שצפויה להניב מכירת הקרקע של מתחמי רשות השידור בירושלים ובתל אביב.

יש שווים יותר - 
ויש שווים פחות

מצד אחד, בכל הנוגע לשכר, אין לוונדרינר על מה להתלונן: כעובדים אחרים ברשות, תנאי השכר הנוכחיים שלו גבוהים. הוא משתכר כ–22 אלף שקל בחודש (משכורת בסיס ו–130 שעות נוספות) — סכום גבוה מאוד בהשוואה לשכרו של בעל תפקיד זהה בגוף תקשורת פרטי.

ונדרינר הגיע לרשות השידור כפרילנסר ב–1990, והתקבל כעובד קבוע ב–1999 — דבר שהופך אותו לאחד מבין 100–150 עובדים ברשות (מספרם תלוי במועד המדויק של סגירת הרשות) שמופלים לרעה בהשוואה לעמיתיהם.

האפליה ברורה לעין: מסמכים שהוגשו לעובדים והגיעו לידי TheMarker, המפרטים את הזכאות לפיצויים ופנסיה, מלמדים כי קבוצת עובדים קטנה זו — חלקם הגדול מבוגר ובעל מקצוע שאינו מבוקש עוד — תיאלץ להתקיים על קצבת פנסיה מזערית שלעתים מסתכמת ב–1,100 שקל בלבד בחודש, תלוי בוותק. ונדרינר עצמו אמנם ייהנה ממענק פרישה נדיב של 238 אלף שקל (בנוסף ל–208 אלף שקל פיצויים שהוא זכאי לקבל כחוק), אך מעתה ועד סוף חייו תהיה הפנסיה שלו מרשות השידור 2,981 שקל בחודש.

איך נפלה קבוצת העובדים בין הכיסאות? כבר ב–2008, כאשר נפתח המשא ומתן על רפורמה שתכלול פרישה המונית של עובדים מהרשות, חולקו העובדים לכמה קבוצות עיקריות. בקבוצה הראשונה היו עובדים שגילם היה אז פחות מ–50. אלה זכאים לפיצויים מוגדלים בשיעור 130%–250%, לצד מענק הסתגלות של 4–11 משכורות (כ–250 אלף שקל) תלוי בוותק שצברו — אך ללא פנסיית גישור עד לגיל פרישה.

בקבוצה השנייה, שבה 400–500 עובדים, נמצאים בעלי הפנסיה התקציבית שזכו בתנאי פרישה נדיבים ופנסיה מוגדלת עד לגיל הפרישה בעזרת העלאה אוטומטית בשתי דרגות. מבנה השכר המעוות ברשות השידור הביא לכך שהשכר הפנסיוני היה נמוך, ויתרת התשלום נבנתה על שעות נוספות או תוספות שונות, ולכן היתה הצדקה להגדיל את הפנסיה.

בנוסף, עובדים מהקבוצה השנייה יקבלו מענק פרישה של 105 אלף שקל ולא פחות מ–11 משכורות פנסיוניות עבור חודשי ההסתגלות. בתנאים דומים זוכה גם קבוצה שלישית שכוללת עובדים בעלי פנסיה צוברת ותיקה, שנקלטו ברשות השידור לפני 1995. קבוצה נוספת היא של כ–150 עובדים בעלי חוזים אישיים, שגם הם ייהנו מתנאים מועדפים.

סימן השאלה הגדול ניצב מעל עובדים כגון ונדרינר, שנקלטו ברשות השידור אחרי 1995 וצברו מאז ותק של יותר מעשור. בזמן חתימת ההסכמים הם נשכחו או הוזנחו — והתוצאה היא קבוצה שזכאית לפנסיית גישור על בסיס השכר הפנסיוני בלבד — כלומר קצבה חודשית בסך 1,000–3,000 שקל.

כחלק מהאפליה, ההעלאה בשתי דרגות לא חלה בפנסיה הצוברת החדשה, אין תוספת אוטומטית של 10% כמו אצל האחרים - וההפרשות של המעביד לקופת הפנסיה נעצרות.

"ההסתדרות לא נמצאת פה בכלל"

בהסכם שנחתם בין האוצר להסתדרות ב–2009 נקבע כי ייערך משא ומתן ספציפי לגבי קבוצת העובדים שבה נכלל גם ונדרינר — אך בחלוף שבע שנים לא חלה התקדמות. הימים עוברים ויותר עובדים חוצים את גיל 50 ונכנסים לקבוצה זו, מבלי שבמשרד האוצר או בהסתדרות מנסים לפתור את הבעיה ולתקן את האפליה. לטענת עובדים אלה, ההסתדרות כלל לא מראה נוכחות בהליכי הסגירה של הרשות ולא מעניקה כל סיוע לעובדים (ראו מסגרת).

מי שמנסה למלא את החלל שמשאירה ההסתדרות ולקדם את עניינה של קבוצת העובדים המופלים הוא סמי עומר, עובד רשות השידור, שמנהל בעצמו מאבק משפטי מול הרשות על תנאי השכר והפרישה שלו. "אנשים פה מפרפרים למוות", אמר עומר. "יש אווירה קשה ומדכאת. אף אחד לא מדבר אתנו. ברגע שהתחילו בהליכי הסגירה אמרתי לאנשים שחייבים להציף את העובדה 
שיש קבוצה של עובדים ששכחו אותם. אבל אין עם מי לדבר — ההסתדרות לא נמצאת פה בכלל, למרות שביקשנו".

לדברי ונדרינר, "צריך חלוקה שוויונית יותר. לאנשים כאלה אין סיכוי למצוא עבודה — הם מבוגרים והאפשרות היחידה שלהם להתפרנס היא לסחוב ארגזים אצל רמי לוי, אחרת הם אבודים. יש בקבוצה הזאת גם אמהות חד־הוריות שאין להן ממה לחיות".

לידי TheMarker הגיעו המסמכים שהגישה חברת בנפיט לעובדי רשות השידור ובהם פירוט הזכאות שלהם להסכמי הפרישה. מקרה אחד הוא של העובד מ', בן 58, שעובד ברשות השידור מ–2000 ושכר הבסיס שלו היה 7,683 שקל בחודש (לפני שעות נוספות). מ' יקבל מענק פרישה של 105 אלף שקל, מענק הסתגלות של 114 אלף שקל ופיצוי על אי־ניצול ימי מחלה של 21 אלף שקל — בנוסף ל–196 אלף שקל פיצויי פיטורים שהוא זכאי לקבל על פי חוק. המדינה תממן לו גם פנסיית גישור עד גיל 67 —ואולם, מאחר שהתחיל לעבוד לאחר 2000, פנסיית הגישור של מ' עד גיל 67 תהיה 1,900 שקל בחודש בלבד.

עובד אחר, ג', התחיל לעבוד ברשות השידור בדיוק ב-1995. הוא בן 57 כיום, והשתכר בחודש 7,313 שקל בחודש (ללא שעות נוספות). גם הוא יקבל מענקים בסך כולל של 270 אלף שקל (בנוסף לפיצויי פיטורים של 262 אלף שקל). פנסיית הגישור שלו עד גיל 67 תהיה רק 2,863 שקל בחודש.

בשני המקרים, הסך הכולל של הכספים שיקבלו העובדים מהמדינה כחלק מההסכמים — בנוסף למגיע להם על פי חוק — נע סביב 500 אלף שקל. עובדים רגילים בשוק הפרטי, או שאינם שייכים למשל למערכת הבנקאות, לא יזכו לעולם בתנאים כאלה. ובכל זאת, בהשוואה לעובדים מהקבוצות האחרות, מצבם של העובדים שנכנסו לרשות לאחר 1995 גרוע משמעותית, והם מופלים לרעה לעומת חבריהם ברשות. בנוסף, עובדים אלה מציגים שורה של עיוותים נוספים בחישובי הפנסיה ובהפחתות, שמפלים אותם לרעה לעומת העובדים שנקלטו לפני 1995.

"ההבדל בין הקבוצות עשוי להגיע גם למיליון שקל", אומר עומר. ונדרינר מקווה שבקרוב יתערבו חברי כנסת בעניין וילחצו לתיקון הפערים בין הקבוצות. "בין כה וכה כולם מפוטרים והולכים הביתה. אין סיבה שיהיו פערים כאלה", הוסיף.

ממשרד האוצר נמסר בתגובה: "כלל ההסכמים אשר הסדירו את תנאי הפרישה שניתנו לעובדי רשות שידור, בעקבות מעבר חוק השידור הציבורי הישראלי, אושרו ונחתמו על ידי ארגוני העובדים היציגים. עובדי הרשות אשר התקבלו לעבודתם לאחר 1995 נקלטו בקרן פנסיה צוברת חדשה. על פי הסכמי הפרישה, עובדים אשר זכאים לפנסיית גישור (בני 50–67 ובעלי ותק של יותר מ–10 שנות עבודה ברשות) ומבוטחים בקרן פנסיה חדשה. אופן חישוב פנסיית הגישור שלהם הוא על פי היתרה הצבורה העומדת לזכותם בקופת הגמל לקצבה, אשר נצברה בשל תקופת העסקתם ברשות השידור בלבד, תוך קידום הסכום עד לגיל פרישת חובה".

עוד מסרו באוצר כי "עובדים אלה אינם מופלים לרעה. עובד אשר מגיע לגיל 50 נהנה מתוספת ממוצעת של 500 אלף שקל (לא מהוונים) בעקבות מעבר ממסלול פיצויים למסלול גישור. הסכמי הפרישה אושרו על ידי משרד האוצר, משרד התקשורת, ארגוני העובדים השונים ורשות שידור (בפירוק)".

"ההסתדרות מועלת בתפקידה"

רבות מטענותיהם של עובדי רשות השידור מופנות כלפי ההסתדרות — שלדבריהם נוכחותה אינה מורגשת והיא לא מנסה לסייע להם, על אף פניות חוזרות. יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, היה מי שהוביל את הדיל עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לדחיית הסגירה של הרשות, כשהוא מציג את עצמו כמגינם של העובדים בכך שדחה את הקץ בארבעה או שבעה חודשים. בפועל, עובדי הרשות לא זוכים במענה על שאלות המהותיות שמטרידות אותם - תנאי הפרישה.

"הכל נטוש. בהסתדרות מסרבים לדבר אתנו. ביקשנו שיבואו לפה נציגים לתת לנו מידע — אבל הם לא שולחים אף אחד", אומר סמי עומר, עובד הרשות. "ההסתדרות חתמה הסכם עם האוצר, אבל הכל מוסתר ולא רוצים להראות לנו. זה כאוס".

יותר מ–50% מעובדי הרשות חתמו על עצומה שיזם עומר, המחייבת את ההסתדרות לקיים אסיפה — אך זו נדחתה כמה פעמים וכלל לא התקיימה. "התקנון מחייב להביא איש הסתדרות תוך 14 יום", הוא אומר, "שילמתי 33 שנה להסתדרות, ועד היום אני משלם. בשנתיים האחרונות הם לא מצאו זמן לעמוד מולי ולהסביר לי את ההסכמים שנחתמו. זה סוג של מעילה בתפקיד".

לדבריו, יו"ר הוועד הנוכחי, משה שגב, כלל אינו יכול להיות יו"ר על פי החוק. לפני ארבע שנים נבחר שגב לכהונה של שנתיים — אך מאז לא התקיימו בחירות לראשות הוועד. "פנינו לניסנקורן בכתב ובעל־פה בדרישה לקיים בחירות במועד. החוקה מחייבת בחירות מדי שנתיים. באיזו סמכות שגב מייצג אותי?", שואל עומר.

מההסתדרות נמסר בתגובה: "ההסתדרות ליוותה וממשיכה ללוות את עובדי רשות השידור. הטענות שהועלו אינן נכונות וההסתדרות לא מתייחסת להאשמות חסרות בסיס המנותקות מהמציאות. באשר למשה שגב, מדובר ביו"ר ועד עובדים מהמעלה הראשונה אשר עשה ועושה לילות כימים למען עובדי רשות השידור. עשייתו הענפה של שגב למען העובדים ולמען מקום עבודתו ראויים לכל מלות ההערכה".

משה שגב סירב להגיב לידיעה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

כתבות מומלצות

שיעור באוניברסיטה. באקדמיה מצופה מהסטודנטים להתמודד עם בעיות שלא ראו קודם

הסטודנטים באקדמיה נדרשים לראשונה לחשיבה מעמיקה - והתוצאות עגומות

דירה בהנחה

6,269 משקי בית זכו בהגרלה. אבל האם בכלל כדאי לקנות דירה בהנחה?

לחוסכים הסולידיים יש אלטרנטיבה

שעתו היפה של החוסך הסולידי: יש חלופה טובה יותר לפיקדון בבנק

טסלה, מודל S. המחיר למי שיזמין את המודל היום ייקבע בהמשך

אחרי כמעט שנתיים: הדגמים הגדולים של טסלה מגיעים לישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אלעד כהן (מימין), ניצן רנגיני בוצר ודניאל בוצר

ממשכורת של 30 שקל בשעה – לווילה בת שלוש קומות במושב מבוסס בשרון

מסיבה בבריכה, אילוסטרציה

בעל הבית מרוויח 15 אלף שקל ללילה - החיים של השכנים נהפכו לסיוט