לכל מדבקה יש שם

שלשום נחשף כי משרד הפרסום באומן-בר-ריבנאי מתכנן ליום השואה קמפיין שמטרתו לעורר מודעות בקרב בני הדור השלישי והרביעי לשואה. התוכנית: לחלק לבני נוער גלויות שעליהן מדבקות הדומות למספרים הסידוריים שקועקעו על זרועות היהודים במחנות ההשמדה, ועל הגלויות הפניה לאתר אינטרנט שבו מסופר סיפורו האישי של הניצול שעליו קועקע המספר.

הרעיון לקמפיין הגיע מעובדת במשרד הפרסום, שראתה סרט דוקומנטרי על בני משפחה של ניצולים שבחרו לקעקע על זרועם את המספר של יקירם. במשרד עסקו בחודשים האחרונים באיתור ניצולים ובתיעוד סיפורם האישי במטרה לחבר את הנוער לדור שהולך ופוחת.

הסיפור נחשף באתר וואלה! לאחר שמשרד הפרסום פנה לתנועת הנוער העובד והציע לה לחבור אליו ואל עמותת אביב, העוסקת בהנצחת השואה. בנוער העובד הזדעזעו מהרעיון, והגדירו אותו "קיצוני". ח"כ אילן גילאון ‏(מרצ‏) טען: "כנראה שלעתים היצירתיות עוברת כל גבול. מה יהיה השלב הבא? המחשה של תאי גזים ופיג'מות פסים? יש להנחיל את זיכרון השואה בחינוך לדור הצעיר, ולא בגימיקים זולים ומבישים. נדרשת התייחסות ממלכתית לאחרוני הניצולים באופן שמכבד את מורשת השואה ולא מבזה אותה".

במדינה שמעודדת את בני הנוער שלה לנסוע למסע שורשים בפולין, המחשבה שידביקו מספר על זרועם ליום אחד עוררה זעזוע אצל רבים. פוליטיקאים הוזמנו לשוחח על הנושא, אנשי חינוך נקראו לתת פרשנות וח"כים הביעו דעה. גם מבלי להתייחס לכך שהמספרים הסידוריים שנבחרו הם רק של ניצולים שבחרו להשתתף בפרויקט ולספר את סיפורם האישי ‏(כך שניצול אינו קיים פה‏), נראה שהתגובות לרעיון הן יותר פבלוביות ופחות ענייניות.

בתור ילדה אני זוכרת איך ימי השואה היו ימים קשים ועצובים. מגיל צעיר ישבנו עם ניצולים שסיפרו לנו סיפורים קשים על הישרדות ומוות. את מה שלא סיפקו המפגשים פנים אל פנים וקרובי המשפחה ששרדו, השלימה הטלווזיה ששידרה בלופ תיעוד מהמחנות. בני ה-40 פלוס שגדלו בישראל בשנות ה-60 וה-70 לא היו יכולים לחמוק מהשואה גם אם רצו. היא היתה בכל מקום - בארוחות החג, בחומר לימוד ובטקסי הדלקת המשואות. חיינו ונשמנו אותה, עד שלפעמים נדמה שזיכרונות עוברים בגנים.

כיום הילדים שלנו גדלים לעולם אחר. העדויות נהפכו לסיפורים - משהו לא מוחשי, לא אמיתי, שכאילו קרה בעולם אחר, ביקום מקביל ובלתי נתפש. אם אנחנו רוצים שזיכרון השואה ימשיך לעבור בגנים, חייבים לחבר בין ילדינו לבין הזיכרון ולבין הסבתא והסבא רבא שלנו. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות סיפור. פעם היו מביאים את ניצולי השואה לכיתה, אך כיום לא נותרו מספיק ניצולים שיישבו מול התלמידים ויספרו את סיפורם. לכן צריך לשלוח את הילדים לאינטרנט, וזה כל הרעיון שמאחורי הקמפיין. זאת פשטותו וחוכמתו. אולי אם נזדעזע פחות, נעצור ונקשיב - גם בני הנוער של היום יידעו לספר בעתיד לילדים על אושוויץ ובירקנאו.