כמו במשטרים טוטליטריים

רשות השידור נהפכה לשופרה של הממשלה. והעיתונאים שותקים

גור אלרואי
גור אלרואי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
גור אלרואי
גור אלרואי

תקשורת חופשית היא אחד המאפיינים המובהקים של משטר דמוקרטי. התקשורת, יודע כל תלמיד תיכון, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה; בכוחה לחשוף את עוולות המשטר ולהעלות על סדר היום סוגיות שלציבור יש עניין רב בהן. לכן לשידור הציבורי יש חשיבות רבה במדינה דמוקרטית. בעידן של ריבוי ערוצים פרטיים חשיבותו רבה עוד יותר, משום שהוא נטול אינטרסים כלכליים ואינו כפוף לבעלי הון ושררה.

המתבונן כיום ברשות השידור הממלכתית בישראל מבין מיד שהיא אינה עוד הריבון בתחומה. שני ערוצי השידור העיקריים שלה, "קול ישראל" וערוץ 1, הפכו החל מחודש מאי - עם כניסת יוסף בראל לתפקיד מנכ"ל רשות השידור - לשופרה של הממשלה. זהו דבר שהדעת אינה סובלת במדינה דמוקרטית חופשית. העיקרון הבסיסי, שלפיו עיתונאות חייבת להתנהל בציר המקביל לציר התנועה של השלטון הפוליטי, הופר ברשות השידור ברגל גסה.

משטרים טוטליטריים

בהתחשב בכך, אפשר לומר בלי שמץ של הגזמה שהשידור הציבורי בישראל כיום אינו שונה משידורים דומים במשטרים טוטליטריים. המנכ"ל והבכירים הכפופים לו מנהלים מסע חנופה למען ראש הממשלה ונהפכו לדובריו הרשמיים. מקורבי ראש הממשלה והמנכ"ל נהפכו לאורחים של קבע בתוכניות בעלות אופי חדשותי מובהק. הם שמשגיחים ונוזפים כשחלילה נשמעת ביקורת נגד השלטון. ואולם מה שמאפיין יותר את הטוטליטריות שפשטה ברשות השידור הוא הפחד שאחז בעובדיה. זהו הפחד המאפיין משטרים רודניים.

במציאות כזאת אין צורך להגיד לעיתונאי רשות השידור את מי לראיין, את מי להעלות לשידור או את מי לבקר. החשש מפני הדחה, העברה מתפקיד או נזיפה מהמנכ"ל מונע מהם למלא את תפקידם. כמו במדינה טוטליטרית, הם ממשיכים לשחק משחק מכור מראש וממלאים את פיהם מים. מדהים שעיתונאים כל כך נכבדים משליכים ביוזמתם האישית את הגדולה שבזכויות בן אנוש - להיות בן חורין. חמור עוד יותר שעיתונאים רציניים רבים בשידור הציבורי מודעים לשערורייה הנוראית הזאת ומסכינים עמה.

נוכח מציאות זו היתה תמוהה ביותר חבירתו של דן שילון - האדמו"ר הגדול של העיתונות החופשית וממייסדי חטיבת החדשות של רשות השידור - לצוות "יומן". הדבר תמוה במיוחד אם זוכרים שבראיון עיתונאי עם מי שהיה אז שר התקשורת, רובי ריבלין, כינה שילון את המנכ"ל "האיש שניפץ את מניפסט השידור הציבורי לרסיסים". בהגעתו לערוץ 1 הכשיר כביכול שילון את מהימנותו של השידור הציבורי בכלל ואת מינויו של המנכ"ל בפרט. מסיבה זו בלבד הביא אותו בראל ל"יומן". לאחר שסיים את תפקידו נזרק ממנו. בשביל שילון ובשביל עיתונאים בכירים אחרים ברשות השידור, הסם המשכר של המסך היה כנראה חזק יותר מכל עיקרון.

מעטים הישירו מבט

מעטים העיתונאים שהישירו מבט מול המציאות ויצאו נגדה בגלוי. אביו של כותב שורות אלה - יואש אלרואי, מנהלה לשעבר של מחלקת הספורט ברוממה - התייצב נגד בראל ובעד השידור הציבורי. המחיר ששילם על עמדתו העקרונית היה פרישה מערוץ 1, שהיה פעם ביתו השני ולפעמים גם הראשון.

איש מבין עובדי השידור הציבורי לא נחלץ לעזרתו של עובד ותיק, ממייסדי רשות השידור. התנהגותם של אנשי רוממה - אז והיום - ראויה לבוז. בשתיקתם הם אינם משרתים עוד את המשטר הדמוקרטי ומועלים בתפקידם. המציאות חזקה מהם. הערוץ, במצבו המוסרי והכלכלי הרעוע, יקרוס על יושביו האילמים. זה רק עניין של זמן.

ד"ר אלרואי הוא מרצה בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

אלונה ודניאלה חברת SISTERS

שתי האחיות שהפכו חשבון אינסטגרם לאקזיט של מיליוני שקלים

אופן ספייס. היתרונות שלו ברורים, אבל העבודה ההיברידית מציפה את החסרונות

"כשאחפש עבודה עוד שנה־שנתיים, הדבר הראשון שאבדוק הוא שאני לא יושבת באופן ספייס"