זוהמה ורעל: כך מחבקת התקשורת הישראלית את השחיתות

השיח הציבורי סביב סוגיות השחיתות שבהן מעורב ראש הממשלה רודד, ונראה כי כלי התקשורת משלימים עם המצב ■ התקשורת הישראלית נכשלה: השחיתות נורמלה ובמקום לנהל דיון מהותי וערכי, העיסוק המרכזי הוא בשאלות מי ניצח ומי הפסיד

נתי טוקר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נתניהו מול התקשורת. תחום שמוציא ממנו צד חסר מעצורים, כוחני, פרנואידי ועברייני
בנימין נתניהו צילום: טס שפלן

בחודשים האחרונים אנו עדים לתופעה מדהימה. במשך שנים ארוכות שרר קונצנזוס כמעט מקיר לקיר, ולפיו לא יוכל לכהן פה ח"כ, שר – ודאי לא ראש ממשלה - שהוגש נגדו כתב אישום, בוודאי אם מדובר בסעיף שוחד. פוליטיקאים, גם ממפלגת השלטון, הבהירו שוב ושוב מול המצלמות שזו עמדתם. אלה שלפתע, באמתלת קורונה, העיקרון הבסיסי הזה נעלם – יחד עם השתקת השיח הציבורי סביב סוגיות השחיתות שבהן מעורב ראש הממשלה בנימין נתניהו.

שחיתות, עסקות שוחד, הפרות אמון - כל המעשים שבהם מואשם נתניהו, והאשמות נוספות כלפי חלק מהשרים שלו ומקורביו, אינם צומחים פתאום משום מקום. השחיתות בצמרת השלטונית והעסקית נמצאת איתנו שנים רבות, והיא יונקת את כוחה מקרקע מזוהמת ומאווירה מורעלת. כך, יש מי שדואג לייצר בישראל חממת שחיתות המגנה על מוקדי הכוח מכל ניסיון לביקורת ציבורית אמיתית. יש מי שמצליח להנדס את דעת הקהל באופן שתוכל להכיל את מעשי השחיתות.

לא ניתן לבוא בטענות רק כלפי פוליטיקאים. הם תמיד יעשו הכל כדי להגדיל את כוחם ולא יהססו להפר הבטחות. מי שאמור היה לעמוד על המשמר הם אנשי התקשורת, שאמורים לזקק נקודת ראות נכונה וערכית לגבי כל מהלך פוליטי בעייתי. ואולם, בתקשורת הישראלית יש כשל אחד גדול ומתמשך. במקום להיאבק בשחיתות, דואגים לנרמל אותה. במקום לעקר נורמות פוליטיות בסיסיות, כלי התקשורת עוסקים בשאלה מי ירוויח מחריגה מהן. במקום לעסוק במהות, כל אנשי התקשורת עוסקים במרוץ הסוסים ובשאלות מי ניצח ומי הפסיד. כך, בכותרות רוב העיתונים התפוגג העיסוק בכתבי האישום. הליין-אפ של מהדורות החדשות בטלוויזיה כמעט לא עוסק בסוגיות השחיתות, ואם כן - הוא מוצג כמאבק אגו וכמופע בידור.

מפגינים בצפייה בדיון בג"ץ בגן הוורדים, אתמול
מפגינים בצפייה בדיון בג"ץ בגן הוורדיםצילום: אוהד צויגנברג

ניתן למנות סיבות רבות לכשלים בתקשורת הישראלית שמייצרים את האווירה הציבורית המכשירה שחיתות. הכשל השורשי בעיתונות הישראלית החל לפני שנים רבות. בראש העיתון הגדול בישראל עומד ארנון (נוני) מוזס, שההקלטות וכתב האישום בתיק 2000 מבהירים היטב כיצד שיחק בעיתונאיו כדי לשרת את האינטרסים שלו. החינמון "ישראל היום" נשלט על ידי מיליארדר זר שמעוניין להשפיע פוליטית בישראל ואילו "מעריב" עבר כמה ידיים של בעלי הון, מעופר נמרודי ועד נוחי דנקנר (כיום בשליטת אלי עזור). כל הבעלים של ערוצי הטלוויזיה בישראל הם אנשי עסקים משופעי אינטרסים במשק הישראלי ובעלי קירבה כזו או אחרת לשלטון הנוכחי ושקדמו לו. הם כאן בשביל שהתקשורת תשרת את האינטרסים שלהם - ולא להיפך.

הציפייה מערוצי הטלוויזיה להקים חברת חדשות שתציג את האינטרס הציבורי מעל למסחרי - נמוכה. טלוויזיה היא כלי בידורי, מערכת השיקולים היא רייטינג וכסף. נכון, במערכות האלה עובדים עיתונאים רבים חדורי שליחות שלעתים מצליחים להביא למסך סיפורים בעלי חשיבות ציבורית, אבל ברוב המקרים ערוצי הטלוויזיה נגררים ולא יוזמים בעצמם תחקירים משמעותיים ומאבקים ציבוריים נגד מוקדי כוח. בשנים האחרונות נוכחנו שוב ושוב שרק כאשר הפגר כבר מונח - הטייקון כבר קרס או הפוליטיקאי כבר נחקר ותמלילי החקירה דולפים - אז ערוצי הטלוויזיה נכנסים לתמונה.

מסך עשן סביב הכשלים האמיתיים

אל הבעיות השורשיות האלה נוספו בשנים האחרונות עוד שורה ארוכה של כשלים בהתנהלות התקשורת. השיח הציבורי הישראלי מתמקד כל העת במאבק בין שני דימויים של ימין ושמאל, לעתים ללא מחלוקת מהותית ביניהם. יש מי שדואג להזין את מלחמת הזהויות, לחלק את ישראל לראשונה ושנייה ולפזר מסך עשן סביב הכשלים האמיתיים בזירה הציבורית. הפוליטיקאים נהנים מהעימות ביניהם, העיתונאים מייצרים שיח אלים יותר ויותר כדי לצבור יותר רייטינג והציבור מצביע בשלט. אף אחד לא מדבר על מעשי השחיתות והידרדרות הנורמות במערכת הציבורית.

אם לא די בזה, מתפתח כשל נוסף בעיתונות בישראל. אחרי עשרות שנים של תקשורת חדגונית משתלבים יותר ויותר בעלי עמדות ימניות או חובשי כיפה בתקשורת הממוסדת. אלא ששיח הזהויות בישראל והמאבק הקוטבי בין הגושים הפוליטיים דוחק חלק מהם לפינה הקיצונית. הם נגררים לתמיכה בפוליטיקאי המייצג אותם, נתניהו, תוך איבוד העמדה הערכית בנוגע למעשי השחיתות המיוחסים לו. הם מבכרים את ההשתייכות לקבוצה פוליטית מסוימת על פני הצגת עמדה ערכית שעלולה להתפרש כביקורת על אותה קבוצה. הצעקנים ברשתות החברתיות, ובעיקר פרובוקטורים בעלי השפעה ברשתות החברתיות המשמשים שופרי תעמולה של ראש הממשלה, מעצבים גם עבור העיתונאים הלגיטימיים מהימין את אופן הדיווח החדשותי, באופן שמעקר מתוכו את העמדה האידיאולוגית ומציג בראש את ההשתייכות הפוליטית.

דיון בבית המשפט העליון
דיון בבית המשפט העליוןצילום: יוסי זמיר

לא לחינם נתניהו הפסיק מאז מערכת הבחירות השלישית לתקוף את תקשורת. כיום היא כבר עובדת עבורו, היא מייצרת עבורו סדר יום המתאים לצרכים הפוליטיים ומהדהדת את מסריו בכל ערב בפריים טיים בלי לשאול שאלות. 

אחרי מערכת הבחירות השלישית בישראל החל כשל חריף הרבה יותר, מפני שהוא בלתי נראה – שחיקה והשלמה עם המצב הקיים. במקום לשאול כיצד ניתן להפר ברגל כה גסה את ההתחייבויות בבחירות ואיפה ועדת החקירה שהובטחה לסוגיית הצוללות, התקשורת בישראל אימצה את גישת הריאל פוליטיק וחותרת להותרת המצב הפוליטי על כנו. 

הדיון המורחב בבג"ץ היה אמור להתקיים בסביבה נקייה יותר שבה דעת הקהל הישראלי עסוקה בדיון ציבורי על שחיתות ומשמעותה לכל אזרח - על בריאותו, על מצבו הכלכלי ועל ביטחונו האישי. כלי התקשורת היו צריכים לעמוד במשימתם הציבורית ולהיאבק בשחיתות, אבל הם פעלו באופן הפוך וסללו, מי במתכוון ומי באדישות, את הדרך לחריגה מכל נורמה פוליטית ראויה ולהמשך שלטונו של פוליטיקאי שעוד רגע נפתח משפטו. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker