הגיע הזמן להבין איך אומרים בערבית געוואלד

אם כלי התקשורת רוצים להביא סיקור אמיתי ומאוזן של מה שמתרחש בישראל, עליהם להבין מה קורה גם בחברה הערבית

עידן רינג
עידן רינג
יום הבחירות ברהט
יום הבחירות ברהטצילום: רמי שלוש
עידן רינג
עידן רינג

ערב הבחירות, שעתיים לפני פרסום המדגמים, היה נדמה שהאירועים תפסו את ראשי מערכות החדשות בהפתעה. על אף שמדובר ברגע השיא אליו התכוננו ויצרו בילד־אפ במשך חודשים, לפתע התברר שהסוגיה הבוערת ביותר לא תהיה נסיקת מפלגתו של משה פייגלין או שאיבת המנדטים בימין — אלא דווקא אחוזי ההצבעה של הערבים.

לאורך ערב שלם, בשלושת ערוצי הטלוויזיה התחלפו בזה אחר זה פרשנים, פוליטיקאים ומומחים יהודים בלבד, רובם בעלי היכרות וידע מינימלי על החברה הערבית, שניסו במבוכה ניכרת להסביר את חוסר המוטיווציה של האזרחים הערבים לצאת ולהצביע. כולם חיכו שיגיע דובר ערבי אחד לרפואה שיסביר מה קרה שם לעזאזל — אך לשווא. התמונה שקיבלו צופי הערוצים נותרה בהתאם — חד־ממדית, מגמתית ומשעממת להחריד.

הפיאסקו הזה בערב הבחירות לא היה מקרי או חד־פעמי. הוא ביטוי של מדיניות קבועה ומתמשכת של הדרה והתעלמות שיטתית מהאזרחים הערבים בסיקור האקטואליה בישראל. כאשר במשך שנה שלמה לא נמצא אפילו פרשן ערבי אחד באולפני שישי בטלוויזיה — מה הפלא שזה גם המצב ברגע האמת בערב הבחירות? את מחיר ההתעלמות והבורות הזאת משלמים לא רק האזרחים הערבים, אלא כל צופי וצרכני התקשורת שמקבלים תמונת מציאות מעוותת וחלקית של ישראל 2019.

ההדרה המוחלטת של הפרשנים והמומחים הערבים משידורי הטלוויזיה בערב הבחירות היתה רק קצה הקרחון. בדיקת מדד הייצוג של עמותת סיכוי ואתר העין השביעית גילה כי מתוך 14,500 כתבות וידיעות שפורסמו על מערכת הבחירות בחודש האחרון שלפני הבחירות בטלוויזיה, ברדיו, בעיתונות ובאתרי האינטרנט, 2% בלבד הוקדשו לסיקור "מהותי או בולט" של המפלגות או הבוחרים הערבים. מתוך 244 מרואיינים שהופיעו בשלושת ערוצי הטלוויזיה בשני ימי הבחירות האחרונים, רק 11 היו ערבים — 4% בלבד. הגדילו לעשות החדשות של קשת, שביום הבחירות ולאחריו לא הזמינו לאולפן אף מרואיין ערבי, למרות שהחברה הערבית עמדה במוקד תשומת הלב. לעומת זאת, בתאגיד כאן, 8% מהמרואיינים באולפן בימים הללו היו ערבים.

התוצאה ברורה לעין — סיקור דפוסי ההצבעה של האזרחים הערבים היה צפוי וחד־ממדי, חסר תמונה מורכבת ורחבה של הנסיבות ונקודת המבט האישית של האזרח הערבי, שעליו כולם דיברו. המוצא הקל של רוב הפרשנים באולפנים היה לתקוף את הח"כים הערבים ("הם מתעניינים בעיקר בכיבוש ובפלסטינים" — טענה שכבר הופרכה); או את האזרחים הערבים עצמם, שכביכול פועלים נגד האינטרס שלהם (מה שמזכיר טענה ישנה על ציבור בוחרים ישראלי אחר). שמענו מעט מאוד על הקשר בין דפוסי ההצבעה לבין חוק הלאום שהפך אותם לאזרחים סוג ב', את ההשפעה של השיח המסית נגדם בקמפיינים ("טיבי או ביבי" ו"הרשימות הערביות תומכות בטרור" של הליכוד, למשל) או את הייאוש וחוסר האמון שזרעו גם האמירות של בני גנץ ויאיר לפיד, שביטלו על הסף אפשרות לשיתוף פעולה פוליטי עם המפלגות הערביות, המייצגות את מרבית הערבים.

את הגורמים והשורשים העמוקים של הסיקור החלקי והמוטה שמרבית כלי התקשורת סיפקו לצופים במערכת הבחירות הזאת ניתן למצוא בהתנהלות השוטפת ובסיקור השוטף שלהם לאורך השנה. ללא מוטיווציה ורצון אמיתיים להכיר ולשלב את האזרחים הערבים, שהם חמישית מהאוכלוסייה בישראל, בסדר היום הציבורי, אנו נשארים עם חדשות ליהודים בלבד. גם העובדה שניתן לספור את מספר העורכים והתחקירנים הערבים העובדים במערכות החדשות השונות על יד אחת או מקסימום שתיים, תורמת כמובן לתמונת המצב הבעייתית הזאת.

מציאות החיים החברתית, הפוליטית והכלכלית של ישראל הופכת בהדרגה ליותר ויותר משותפת ליהודים ולערבים, מגמה שרק צפויה להתרחב. אם כלי התקשורת הגדולים, ובראשן מערכות החדשות, רוצים לעשות את עבודתם נאמנה ולהביא לצופים ולמאזינים שיקוף וסיקור אמיתי ומאוזן של מה שמתרחש בישראל של ימינו, הגיע הזמן שהם יפשילו שרוולים ויבינו סוף־סוף מה קורה גם בחברה הערבית כאן.

את זה עושים באמצעות היכרות עם קובעי המדיניות ומובילי הדעה בציבור הערבי, הזמנת מומחים ופרשנים לאולפנים והעסקת עיתונאים ערבים. אחרת הם שוב יתעוררו בערב מערכת הבחירות הבאה — ויגלו שהם עדיין לא יודעים איך אומרים בערבית געוואלד.

הכותב הוא מנהל שותף של המחלקה לחברה משותפת ומוביל את פרויקט ייצוג הערבים בתקשורת העברית בעמותת סיכוי

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ