הצ'יוואווה הננסית של הדמוקרטיה

כשהגס יותר מקבל כותרת ראשית, כשהאלים יותר פותח מהדורה, כשהשקר אינו נתקל בחומה של אמת וכשהשנוי במחלוקת מקבל את הבולטות - הרי שהתקשורת מציבה את הרף לפוליטיקאים

מיקי גיצין
מיקי גיצין
נתניהו טראמפ פייק ניוז
צילום: אי-פי, רויטרס
מיקי גיצין
מיקי גיצין

נדמה שבמערכת הבחירות 2019 מתפקדת התקשורת הישראלית יותר כמו צ'יוואווה ננסית, שנישאת ממקום למקום בתוך תיקם של מושאי הסיקור, מאשר לפיטבול חד שיניים השומר על הדמוקרטיה.

תקשורת מסחרית היא עסק כלכלי לכל דבר, המרוויח על בסיס רייטינג. על כן בבסיסה התקשורת מייצגת דימוי של מציאות ולא משקפת אותה. בתורה, תעדיף לסקר את הביזאר, להבליט את הקונפליקט ולקדם את הסנסציוני. הפרויקט החדש של אתר העין השביעית (גילוי נאות - האתר מוענק של הקרן החדשה לישראל) יצא לבחון מי מבין כלי התקשורת המרכזיים מספק את הסיקור הפוליטי הטוב ביותר על פי אמות מידה עיתונאיות אובייקטיביות, ענייניות ומהותיות. הוא הצליח לאשש את התחושה הציבורית שהתקשורת ברובה עוסקת בזוטות.

נוסיף על כך את הסקרים המציגים משבר אמון מתמשך בין הציבור לתקשורת, בהם סקר מעלה־גלובסקאן המראה צניחה באמון הציבור בתקשורת שמגיע ל–33% בלבד, ונקבל תמונה עגומה למדי על מצב התקשורת הישראלית. אך זה רק למראית עין. לתקשורת יש הרבה יותר כוח ממה שהיא חושבת, היא פשוט ויתרה עליו.

כבר לפני שנים פוליטיקאים זיהו זאת, ומאז הם פועלים בהתאם. לכן רבים מהם מעדיפים להתבטא באמירות שערורייתיות כדי לזכות בכותרת, להתנהג בתיאטרליות כדי לזכות לחיקוי בארץ נהדרת ולעשות שימוש יתר במילה "דרמטי" או "היסטורי" כדי לזכות בסיקור. בעולם כזה, כשמידת הכריזמה והרטוריקה של הפוליטיקאי חשובה פי כמה מהמהות, הוא יעשה הכל רק כדי לתפוס את תשומת הלב התקשורתית.

עיתונאי שאיננו מעורה בפרטים, או לחילופין מונע מהרצון לייצר מלודרמה, עלול לשמש כלי שרת להפצת דיסאינפורמציה. ברגע שידיעה שקרית תצא לאוויר העולם, ותתערבב בשלל כותרות אחרות, לציבור יהיה קשה להפריד בין אמת לשקר. וכן הצורך להפריך ולהגיב קשה פי כמה מהיכולת לשקר או לסלף.

כך קרה כשראש הממשלה טען כי בני גנץ השתתף בטקס זיכרון למחבלי החמאס שנהרגו בצוק איתן. גנץ נאלץ להכחיש אשמה מופרכת זו, למרות שבינה לבין המציאות אין שום קשר. ואולם עצם הידיעה שפורסמה, ובאופן פרדוקסלי המיחזור של הנושא, מהדהד את המסר שראש הממשלה רצה. והנה זה שוב קורה.

להבדיל מבתי משפט, שם מחפשים אחר האמת על בסיס ראיות, במבחן התקשורתי והציבורי שולטת התפישה כי שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים הופך להיות ייצוג של אמת, גם אם הוא חסר בסיס לחלוטין. התוצאה היא שבמקום דיווח עובדתי או פרשנות מקצועית, מנוונת יכולתו של הציבור לקבל מידע מהותי ומהימן. למעשה, גופי התקשורת נוטים לזלזל בצרכנים שלהם, ומתייחסים אליהם כאל המון נבער הדורש תוכן פוליטי ריקני.

רגע לפני שהציבור נדרש להגשים את שיא מעורבותו האזרחית והפוליטית - ההצבעה בקלפי - הגיע הזמן לבדק בית בתקשורת. עיתונאים נוהגים לבקר פוליטיקאים על כך שאינם מאפשרים דיון מעמיק, אך אלה פשוט משחקים את המשחק התקשורתי על פי הכללים של התקשורת.

כשהגס יותר מקבל כותרת ראשית, כשהאלים יותר פותח מהדורה, כשהשקר אינו נתקל בחומה של אמת וכשהשנוי במחלוקת מקבל את הבולטות - הרי שהתקשורת מציבה את הרף לפוליטיקאים. יסודות הדמוקרטיה נשענות על חופש עיתונאי שחייב לספק מידע לציבור. לכן, במערכת בחירות נדרש כי התקשורת תעמוד על כוחה לנוכח האתגרים הניצבים בפניה. אולי בחשיפה מדודה יותר של המתמודדים לחום הזרקורים ייחסכו כוויות מיותרות לציבור, לתקשורת לדמוקרטיה ולאמת.

הכותב הוא מנכ"ל הקרן החדשה לישראל

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ