ריכוזיות ותחרות: מדוע הטייקונים נכנסים לעיתונות - מדיה ושיווק - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ריכוזיות ותחרות: מדוע הטייקונים נכנסים לעיתונות

המשקיעים בכלי התקשורת בישראל אינם עושים זאת מתוך חשש למעמדו של כלב השמירה של הדמוקרטיה; כלי התקשורת - שחלקם היו קורסים בלי הכסף החדש - עלולים לשלם את המחיר בעצמאותם

4תגובות

<< שוק העיתונות והתקשורת הישראלי גועש. כמה עסקות חדשות, שבמסגרתן נכנסים בעלי הון להשקעה בכלי תקשורת ישראליים, מזרימות כסף חדש לענף - ומשנות את פניו של השוק באופן מהותי.

בשבוע שעבר דווח כי איש העסקים אילן בן-דב, בעל השליטה בחברת הסלולר פרטנר, מנהל משא ומתן על כניסה להשקעה בערוץ 10. מגעים אלה מצטרפים לשתי עסקות גדולות שהתבצעו בשוק התקשורת באחרונה: בראשונה רכש הטייקון נוחי דנקנר את השליטה ב"מעריב" תמורת 147 מיליון שקל וכן הסדרת חובות לבנקים, ובשנייה רכש האוליגרך ליאוניד נבזלין 20% ממניות "הארץ" תמורת 140 מיליון שקל. באותה נשימה אפשר להזכיר גם את כניסתו של יצחק תשובה לזכיינית ערוץ 2 קשת באפריל 2010.

אמנם אין קשר ישיר בין עסקות אלה, אך הנסיבות זהות. כולן נובעות מהשילוב הבעייתי שבין החולשה הכרונית של שוק הטלוויזיה והעיתונות לבין הצורך המתגבר של בעלי ההון הגדולים להשפיע על סביבתם.

שוק התוכן הוא שוק מוחלש. הרווחים בו זעומים או שליליים. מרבית הגופים הפועלים בו סובלים בשנים האחרונות משחיקה מהותית בחוסן הפיננסי שלהם. אחת הסיבות העיקריות לחולשה זו הוא השינוי ההיסטורי המתרחש בשוק. מתחום בעל אחריות ציבורית, הופכים גופי המדיה לזרוע אסטרטגית של בעלי ההון.

TheMarker

כסף רב זרם לתחום המדיה בשנים האחרונות, והוא הנשים באופן מלאכותי גופים כמו ערוץ 10, רשת ו"מעריב", שזכות הקיום העצמאית שלהם עמדה לא פעם בסימן שאלה. הכסף הזה לא הושקע בעקבות חיפוש בריא אחר תשואה. העובדה שבעלי ההון הגדולים מעוניינים לבצע השקעות בשוק התוכן ההפסדי, בלי שיש להם אופק להחזר השקעות אלה, היא עדות נוספת לריכוזיות של המשק.

במשק ריכוזי קיימים חסמים אשר שומרים על הקרטלים והמונופולים מפני תחרות. כלי התקשורת יכולים להפוך לאמצעי שימנע את הסרת החסמים האלה, או לפחות לא יעודד את הסרתם. בזירה ריכוזית שבה יש עודף קרטלים ומונופולים נוצר גם עודף ביקוש של בעלי ההון לגופי תקשורת.

זירה רעילה זו הלכה ושחקה את בסיס ההון של כל גופי התקשורת, וגרמה לתלות שלהם בגופים המממנים, כמו בנקים, ולחלופין בכיסים העמוקים של בעלי הבית. כך קרה ב"מעריב" לאורך שנות פרפורי הגסיסה הארוכות שלו, כך קורה בערוץ 10 מאז הקמתו, כך קרה ב"הארץ" עד שגויסו שותפים נוספים, וכך קורה בשנים האחרונות בזכיינית ערוץ 2, רשת. "ישראל היום" חי בעיקר בשל תמיכת הבעלים שלו, שלדון אדלסון, ולא מתוך יכולת עצמאית. ההערכות הן כי ההחלטה של נוני מוזס למכור את אחזקותיו ב-HOT תמורת 660 מיליון שקל נובעת אף היא מצורכי הון של "ידיעות אחרונות".

מוטי קמחי

גופי התוכן - החוליה החסרה של הטייקונים

נבזלין, תשובה, דנקנר ובן-דב לא הגיעו מתחום התוכן, אלא נכנסו אליו בשל צורך בהשפעה. הם הצטרפו לאליעזר פישמן, השולט ב"גלובס" ומחזיק ב"ידיעות אחרונות"; ליוסי מימן, השולט בערוץ 10; למשפחת עופר, השולטת בזכיינית ערוץ 2 רשת; ולמוזי ורטהיים, השולט בזכיינית ערוץ 2 קשת. אנשי עסקים אלו שולטים כיום במרבית המידע המגיע לאזרחי ישראל.

חלק ניכר מעולם העיתונות הכתובה והאלקטרונית ממומן כיום באמצעות סבסוד צולב. מימן משתמש בהכנסותיו ממכירת גז טבעי מצרי כדי לממן את ערוץ 10. משפחת עופר משתמשת בכספי כיל, בז"ן וצים כדי לממן את רשת. דנקנר משתמש בכספי סלקום, נשר וכלל ביטוח כדי לממן את "מעריב", ועתה בן-דב מבקש להשתמש בכספי פרטנר וסאני כדי לממן את ערוץ 10. כספים שבעלי ההון מרוויחים בשווקים לא תחרותיים, או שהתחרות בהם נמוכה, משמשים אותם כדי לשמר את חוסר העצמאות של תעשיית התוכן המקומית ולבצר את התלות של גופי התוכן בבעלי הבית החדשים.

סבסוד צולב זה עצר למעשה את הברירה הטבעית בשוק העיתונות. בעוד בכל העולם גרמה המהפכה הדיגיטלית לתהליכים אבולוציוניים שהוציאו מהענף גופים חלשים, בישראל התרחשה מגמה הפוכה. השוק המקומי התרחב כאשר שלדון אדלסון הקים את "ישראל היום" משיקולים שאינם כלכליים. "מעריב", למרות הפסדים צבורים של יותר מחצי מיליארד שקל וסיכוי נמוך להפוך ליצרן מזומנים, לא יצא מהשוק, אלא ניצל על ידי דנקנר.

גופי התוכן נהפכו לחוליה החסרה בשרשרת עסקיהם חובקי המשק של הטייקונים. לכולם יש ממשק מאוד רגיש עם רגולטורים, פוליטיקאים, שופטים וקובעי מדיניות אחרים. השפעה עקיפה על אנשי ציבור דרך המדיה היא נכס שעשוי לתרום להתעצמות הגופים הכלכליים שבראשם הם עומדים, או לפחות למנוע פגיעה בהם.

יכולתה של התקשורת להוביל רפורמות פוחתת

לקבוצה זו מכנה משותף נוסף. חוץ מורטהיים ומנבזלין, כולם נמנים עם הלווים הגדולים במשק. כלווים גדולים - אם מהציבור באמצעות הגופים המוסדיים, ואם מהבנקים - האינטרס הישיר שלהם יהיה בדרך כלל לשמור על המצב הקיים. רפורמות לא יעשו להם טוב, שכן הן יעלו את הסיכון של ההשקעות שלהם. נטרול הריכוזיות שממנה סובל המשק יפגע בראש ובראשונה בהם. הוא יפגע ברווחי סלקום, כלל ביטוח ונשר של דנקנר, ברווחי טרה של מוזי ורטהיים, ברווחים של סאני ופרטנר של בן דב וברווחי הגז של מימן ותשובה.

הריכוזיות הזאת היא שאיפשרה להם מלכתחילה לקחת הלוואות גדולות ולהשתלט על החברות שבבעלותם. הם יהיו האחרונים שירצו לנטרל אותה ולהעביר יותר כוח מהמעטים לרבים. עכשיו, יש להם גם עיתון או ערוץ טלוויזיה שיתמוך בהם, או לפחות לא יפריע להם בדרכם. אולי אפילו ישמש כלי הרתעה מפני יוזמות חקיקה או רגולציה פוגעניות לעסקיהם.

"התירוץ" הקבוע של אנשי הון שנכנסים לתקשורת הוא הצורך בתוכן עבור סינרגיה עם חברות נוספות כמו סלולר או אינטרנט. הגם שמדובר בטיעון שיש בו אמת, צריך לזכור שרכישת ערוצים ועיתונים היא הדרך היקרה ביותר לרכוש תוכן. לרוב אפשר להגיע לעסקות זולות וזמינות יותר שרק מאפשרות שימוש בתוכן, ואינן מצריכות או מצדיקות את רכישת כלי התקשורת כולו. רכישת תוכן לשימוש סטנדרטי כמו הפצתו לקוראים - היא זולה. רכישת השפעה על תוכן לצורך שימושים אסטרטגיים היא מהלך יקר הרבה יותר.

אז מה קיבלנו? כניסתם של הטייקונים הגדולים לעולם התוכן היא מגמה ארוכת שנים, שהולכת ומפחיתה את הדומיננטיות של המו"לים הקלאסיים, אלה המרוכזים בעיקר בתחום התוכן, ומעלה מאוד את הפוטנציאל לניגוד העניינים של גופי התקשורת. משפחת עופר ויוסי מימן אמנם מממנים מכיסם תעסוקה למאות אנשי תוכן, ונוחי דנקנר הציל את "מעריב" מכליה - אך התלות של גופים אלה בבעל ההון כרוכה במחיר כבד של פגיעה בעצמאות המערכתית ובמטרות הציבוריות של גופי התוכן.

חולשת העיתונות היא תוצר נוסף של ריכוזיות המשק. היכולת של כלי התקשורת להוביל רפורמות מבניות חשובות למשק הולכת ופוחתת. בעבור הציבור, המשלם מכיסו יום יום בגין התחרות הנמוכה וריכוזיות ההשפעה בידי מעטים, אלה חדשות לא טובות בכלל.

האם "מעריב" בשליטתו של נוחי דנקנר יילחם בריכוזיות?

נוחי דנקנר הוא כנראה הטייקון המשפיע בישראל. הוא שולט בקבוצת חברות ובהן שופרסל, סלקום, נטוויז'ן וכלל ביטוח.

דנקנר התעניין ב"מעריב" כמה פעמים בעבר, ובחר לרכוש אותו רגע לפני שהעיתון הגיע לקריסה כלכלית. "מעריב" עשוי לשמש עבורו מגן במאבק הצפוי בקרוב לאחר שוועדת הריכוזיות שמינה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תמסור את המלצותיה. דנקנר צפוי להיות אחד הנפגעים העיקרים מהמלצות הוועדה. "מעריב" יכול לעזור לו במאבק על דעת הציבור ועל החלטות רגולטוריות הנוגעות לחברות שלו, שפועלות מרביתן בזירה הנמצאת תחת פיקוח. כמו כן, עצם גודלה של קבוצת אי.די.בי של דנקנר מהווה מקור למעורבות רגולטורית של רשות ההגבלים העסקים.

לא מפתיע כי אחד המהלכים הראשונים שבחר דנקנר להתניע ב"מעריב" הוא חיזוק מוסף הכלכלה. הראשון שנפגע מכך היה שר התקשורת, משה כחלון - שפעל מאז מינויו במרץ להעצמת התחרות בשוק הסלולר, שסלקום של דנקנר מחזיקה בשליש ממנו. בשבוע שעבר בחר מוסף "עסקים" של "מעריב" להקדיש עמוד למתיחת ביקורת על השר, לאחר שרמז בראיון בערוץ 2 כי חברות הסלולר השתמשו בתקציבי הפרסום שלהן כדי ללחוץ על גופי המדיה שתמכו בהרחבת התחרות. קשה להאמין ש"מעריב" ימשיך להוליך קו תקיף בעד פירוק הריכוזיות בשוק, כפי שעשה בימי השליטה הקצרים של זקי רכיב.

אילן בן-דב הפסיד בקרב על הקישוריות, הבין שזקוק להשפעה

עופר וקנין

>> המקרה של אילן בן-דב משקף היטב את הצורך העסקי של בעלי ההון הגדולים בהשפעה ציבורית.

בן-דב מחזיק בחברת הסלולר פרטנר, ב-012 סמייל, בתפוז ובסאני. באחרונה הוא נחל כישלון צורב במאבק שניהל נגד הורדת דמי הקישוריות והרחבת התחרות בתחום הסלולר. במהלך המאבק שכר בן-דב את כל יועצי התקשורת, הרגולטורים לשעבר והלוביסטים שכסף יכול לקנות. למרות זאת, הוא נכשל - הרבה בזכות העובדה כי התקשורת לא היתה אתו אלא נגדו. הפסד רגולטורי זה צפוי לעלות לפרטנר של בן-דב, ולסלקום של נוחי דנקנר בירידה של עד 300 מיליון שקל ברווח השנתי של כל אחת מהחברות.

ייתכן מאוד כי כישלון זה הוא אחד המניעים העיקריים שגרמו לדנקנר לרכוש את "מעריב", ולבן-דב לנסות ולרכוש את ערוץ 10. שניהם הבינו כי עליהם להצטייד בכלי תקשורת שבאמצעותם יוכלו להשפיע על סדר היום. עצם האחזקה בכלי תקשורת, גם אם הוא אינו משמש זרוע פעילה להעברת עמדות, מספיקה כדי לייצר מאזן אימה מול פוליטיקאים ורגולטורים. גם אם מערכות העיתונים וערוצי הטלוויזיה מנוהלים על ידי אנשים מנוסים וערכיים, עדיין מדובר בשכירים אשר זוכרים מי הוא בעל הבית ונזהרים בידיעות הקשורות לעסקיהם.

האוליגרך שמקווה לקבל לגיטימציה ציבורית

>> ליאוניד נבזלין הוא אוליגרך שהורשע ברוסיה בפשעים חמורים. מערכת המשפט בישראל החליטה כי הראיות שהוצגו במשפטו ברוסיה אינן קבילות בישראל, ולכן נדחתה בקשת השלטונות הרוסים להסגירו.

נראה כי באמצעות החלטתו לשותפות ב"הארץ" הוא מקווה לקבל לגיטימציה ומעמד בציבור הישראלי. נבזלין אינו חלק מהקבוצה המצומצמת המחזיקה במרבית האשראי הבנקאי והחוב הציבורי, אך ייתכן שהחלטתו לרכוש 20% ממניות "הארץ" קשורה לרצון כלשהו להגביר את מעורבותו בשוק העסקי המקומי.

הונו של נבזלין מוערך במאות מיליוני דולרים. בישראל הוא החזיק בעבר במניות בחברת מפעלים פטרוכימיים שבשליטת דיוויד פדרמן, אך אולץ למכור אותן שכן המדינה לא אישרה לו לשלוט בבית הזיקו לנפט. נבזלין, 51, הוא יהודי שנולד במוסקווה והגיע לישראל ב-2003. את הונו עשה בחברת האנרגיה יוקוס. לאחר פירוק בית המועצות עברו חלקים משמעותיים מהתעשייה ומאוצרות הטבע לידיים פרטיות - מה שאיפשר לאוליגרכים רבים, בהם נבזלין, לצבור הון.

הפוליטיקאים משתלטים על השידור הציבורי

>> לצד האחיזה ההולכת וגוברת של בעלי ההון בכלי התקשורת המסחריים - מחזקים פוליטיקאים את יכולת השליטה שלהם בכלי התקשורת הציבוריים, הממומנים מכספנו ואמורים לפעול ללא שיקולים זרים.

ישראל סאן

בימים אלה משלים ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תהליך השתלטות על רשות השידור הכוללת את תחנות הטלוויזיה 1 ו-33 ותחנות הרדיו של קול ישראל, שעולות לנו 700-800 מיליון שקל בשנה. החוק החדש של רשות השידור, שנדון בוועדת הכלכלה, קובע כי הממשלה תאשר את מינוי בעלי התפקידים הבכירים ברשות. משמעות הדברים היא שהפוליטיקאים ימנו את מי שנוח להם, ומנהלי הרשות יהיו בחזקת חייבים לבעל השררה שדאג שיהיו בתפקידם.

גם בגלי צה"ל ניכר מהלך של השתלטות פוליטית, הפעם מצד שר הביטחון, אהוד ברק. לפני זמן מה החליט ברק על הדחת מפקד התחנה, יצחק טוניק. הממשלה החליטה למנות ועדה שתכלול את ברק, כחלון ולבנת ותבחן דרכים להסדרת התחנה. בישיבה שבה הוחלט על הסדרה זו טענו שרים בכירים בין השאר כי התחנה "אינה לאומית מספיק". החשש הוא כי מעבר לאחיזה הנוכחית שיש לשר הביטחון בגלי צה"ל, ימצאו השרים דרכים להתערב בתכנים שמשדרת התחנה.

כמה עולה לקנות השפעה?

העובדה כי טייקונים ואוליגרכים מעוניינים להשקיע בכלי התקשורת מלמדת כי גם אם העיתונות המודפסת בירידה, וגם אם הטלוויזיה היא תחום הפסדי, כוחה של המדיה בקרב מקבלי ההחלטות ויכולתה לקבוע סדר יום עדיין חזקים ומשמעותיים.

הערכת שוויים של כלי תקשורת היא חמקמקה. בשורה התחתונה, הם שווים כמה שרוכשיהם מוכנים לשלם בעבורם. ההשקעה בכלי תקשורת נובעת מהרצון להשפיע ולהשתלב, ולא מכוונה לגזור רווח או לעשות סיבוב. כך, גם הסכום שמוכנים לשלם נובע לא רק מהשווי הריאלי של ההשקעה, אלא גם מכל מה שמסביב - אגו, אינטרסים, והשווי שנובע מהיכולת לנצל את ההשפעה לטובת עסקיהם האחרים.

מי שעוקב אחרי העסקות האחרונות בתחום עלול להתבלבל קצת. באחת העסקות האחרונות בתחום באפריל 2010, משפחת תשובה שילמה לבנק לאומי כ-6 מיליון דולר עבור 20% ממובילת השוק קשת, מה שמשקף לחברה כולה שווי של 30 מיליון דולר בלבד. ב-2008 רכשה משפחת למלבאום מניות קשת מחיים סבן לפי שווי חברה גבוה יותר של 44 מיליון דולר. ב-2010 פולאר תקשורת היתה מוכנה לרכוש את מניות אביב גלעדי שמחזיק 20% בזכיינית ערוץ 2 רשת תמורת שקל אחד בתוספת ערבויות של כ-7 מיליון שקל, אך בעלי האג"ח של פולאר סיכלו את כוונת החברה.

וכמה שווה ערוץ 10? בעלי המניות היו מעוניינים לקבל מבן-דב כ-100 מיליון שקל תמורת 24% מהערוץ. הדבר מעמיד את שוויו של ערוץ 10 על כ-400 מיליון שקל, אחרי הכסף שבן-דב עשוי להזרים. מנגד, מקורות אחרים בשוק העריכו כי השווי הכלכלי של הערוץ נמוך בהרבה וקרוב יותר ל-100 מיליון שקל.

גם ההיערכות למכרז לערוץ חדשות ייעודי, שנעשית בחדרי חדרים אצל אנשי עסקי רבים, מלמדת על העניין הגדול שיש לאנשים אלה בכלי תקשורת חדשותי. הקונסנזוס הוא כי לערוץ מסוג זה אין מודל כלכלי מתקבל על הדעת, וכי בעליו יגזור על עצמו הפסד של כמה עשרות מיליוני שקלים בשנה. לא נראה כי עובדה זו מרתיעה את אנשי העסקים. מי שמעוניין בדריסת רגל בתקשורת הישראלית ממהר לעשות את מהלכיו כרגע, מכיוון שלא ברור איך השווקים יתנהלו בעוד כמה שנים ומה יהיה השווי של החברות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#