אין כמו איגודי היוצרים כדי לחולל סערות תקשורתיות

בתום מאבק מתוקשר, אושר השבוע התיקון לחוק הקולנוע

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

הכנסת עשתה השבוע טובה לתעשיית הבידור המקומית, כשניאותה - לאחר תעלול פוליטי של האופוזיציה - לאשר בקריאה ראשונה את התיקון לחוק הקולנוע. אם הכל יעבור כשורה, יוזרמו בשנה הקרובה, ובכל שנה עד 2013, 67 מיליון שקל (קצת יותר מ-12 מיליון יורו) לצורך סיוע ותמיכה בתעשיית הקולנוע.

לא מדובר בסכום גדול במיוחד בהשוואה לעולם, אך זה עדיין צינור חמצן חשוב ביותר להמשך קיומה של התעשייה המקומית הקטנה. כמו בכל סעיף כמעט בתקציב המדינה, גם ענף הקולנוע היה חייב לעבור דרך ייסורים כלשהי, להיכנס למכבש הפוליטי ולשמש כלי ניגוח בין הסיעות השונות המתיימרות לייצג מגזר כזה או אחר, כדי לזכות בתשומת הלב הראויה. תעשיית הקולנוע הישראלית אינה גדולה במיוחד, והיא מעסיקה כמה אלפי עובדים בסך הכל. לפי הדו"ח השנתי שמפרסמת מועצת הקולנוע, בישראל מופקים מדי שנה לא יותר מ-20 סרטים עלילתיים באורך מלא, וכמיליון איש צופים בסרטים ישראליים בבתי הקולנוע בכל שנה.

במועצת הקולנוע משווים את רמת התמיכה הממשלתית בענף לזו שמוענקת במדינות קטנות באירופה (ראו תרשים). מהשוואה זו עולה כי גם במדינות שהיקף התוצר שלהן קטן מבישראל, כמו פינלנד, תקציב הקולונוע כפול. לפי הנתונים, אירלנד מקצה מדי שנה 36 מיליון יורו לאנשי הקולנוע שלה, דנמרק 24 מיליון יורו, רומניה 20 מיליון יורו, פינלנד 17.5 מיליון יורו - ואילו ישראל מקצה רק 12 מיליון יורו.

כישרון ויצירתיות לא חסרים בישראל - בתי הספר לקולנוע מנפיקים בכל שנה מאות בוגרים מוכשרים בכל התחומים האפשריים. התעשייה נהנית גם מכספים שמזרימות קרנות סיוע שונות בכל שנה. אבל ידיהם של חברי האיגודים בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה עמוסות במאבקים.

כמעט בכל רגע נתון הם מפגינים, מוחים או נאבקים נגד משהו - אם אלה תקציבי הקולנוע, הפקות המקור, הכוונות לסגור את רשות השידור, איומי החשכת המסך בערוץ 10, בעיות התמלוגים ועוד ועוד. הם משתלשלים מתקרת האולפן השקוף של ערוץ 24, פורצים למשרדי הזכיינים ומפוצצים ישיבות של הרשות השנייה.

אי אפשר לדעת מה היה עולה בגורלו של חוק הקולנוע אלמלא המהומה שהקימו חברי מטה המאבק של היוצרים. יכול להיות שתשומת הלב שניסתה האופוזיציה לעורר, על חשבונם של אנשי הקולנוע, היתה גורמת לריאקציה שלילית מצד הסיעות בכנסת, שבסופה היה החוק מתפוגג באוויר החם והלח של יולי. אבל די ברור ששיתוף הפעולה הלא-מתוכנן בין שני הצדדים - חברי הכנסת והיוצרים - היה אפקטיווי, וכל צד מימש את זכותו להשמיע ולהישמע.

חברי הכנסת, מצדם, פירסמו תגובות לאירוע. הקואליציה עלבה באופוזיציה והאשימה את אנשיה בחוסר אחריות - ובאופוזיציה היתממו וטענו שלא רצו לטרפד את הסיוע לענף הקולנוע, אלא לגרום לממשלה להגדיל את התמיכה הכספית בתעשייה.

בתום שבוע של פעילות אינטנסיווית, ולאחר שכל המעורבים קיבלו את תשומת הלב שלה היו זקוקים, תוקן העוול - והתיקון לחוק אושר בקריאה ראשונה. כל אחד מהצדדים בפרשה שימש פלטפורמה לקידום האינטרסים הנקודתיים של האחר. נשאלת השאלה מי מהשניים ראוי לקטוף את פרס השחקן הראשי הטוב ביותר - האם אלה חברי הכנסת בתפקיד הנבל הטיפש, או חברי איגוד היוצרים בתפקיד הגיבור הטראגי?

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker