אריאנה האפינגטון בועטת בעיתונות הממוסדת: "כל מי שהציבו קירות בפני התכנים המקוונים - ייפלו" - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אריאנה האפינגטון בועטת בעיתונות הממוסדת: "כל מי שהציבו קירות בפני התכנים המקוונים - ייפלו"

רגע אחרי שעקפה את ה"וושינגטון פוסט", אריאנה האפינגטון, מייסדת אתר הבלוגים הפופולארי האפינגטון פוסט, יכולה להרשות לעצמה להתייחס בביטול לאלה שטוענים כי תרבות הבלוגים מחריבה את העיתונות: "הרגלי הצרכנים השתנו ■ הרכבת כבר יצאה מהתחנה, ואני נדהמת מכך שהם לא רואים את זה" ■ ראיון עם הגברת הראשונה של הבלוגים

אריאנה האפינגטון עורכת האתר האפינגטון פוסט גיל: 59 מצב משפחתי: גרושה + 2 מגורים: ניו יורק עוד משהו: הופיעה בסדרות "רוזאן" ו"ישנן בנות", ודיבבה דובה בסדרת האנימציה "המופע של קליוולנד" האפינגטון פוסט אתר חדשות ובלוגים הקמה: 2005 מקימים: אריאנה האפיגנטון, קנת לרר וג'ונה פרטי עובדים: 70 במשרה מלאה ו-7,000 בלוגרים פעילים שמפרסמים 200 פוסטים מקוריים ביום הכותבים הפופולארים: ג'ון קיוזק, ביל מאהר, אלק בולדווין, אנדי בורוביץ טראפיק: כ-10 מיליון גולשים בחודש ייחודיים בחודש (על פי נתוני נילסן)

כיאה לפרשנית פוליטית ותיקה וחריפה ולמי שנחשבת לכוהנת הגדולה של העיתונות המקוונת, פולמוסים אינם זרים לאריאנה האפינגטון, מייסדת אתר הבלוגים המשפיע "האפינגטון פוסט". בוודאי לא כאלה הנוגעים לעתידה של העיתונות ולחסרונותיה של העיתונות המודפסת.

האפינגטון - שמעולם לא נחשדה בביישנות - לא היססה להגיב, לפיכך, כשעיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע השתמש לפני שלושה שבועות בפוסט שכתבה על פגישה בינה לבין שר הביטחון אהוד ברק בעת ביקורה בישראל בספטמבר, כדי לנגח מעל דפי העיתון את תרבות הבלוגים כולה.

"יש אומרים שהאפינגטון ודומיה הם העיתונות של העתיד", כתב ברנע. "בלוג הוא הגיג שמאן דהוא משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות".

האפינגטון הגיבה בבלוג התקשורת ולווט אנדרגראונד במלים האלה: "הטור של נחום ברנע מציג קריקטורה נלעגת של בלוגינג, שאומרת הרבה על בורות בבלוגינג ובתקשורת החדשה. הוא קובל על ההיעדר של בדיקת עובדות, עריכה וסטנדרטים אחרים שהוא מאמין שבלוגרים מתעלמים מהם. פרויד היה נהנה מכך, משום שברנע אשם בכל הפשעים שהוא מקונן עליהם. ברנע לא התקשר אלי כדי לבדוק את העובדות. הוא נהג ככתבן ופירסם מה שנאמר לו (לא ברור אם מכלי ראשון, שני או חמישי). הוא זקוק נואשות לקורס רענון בעיתונות".

שבוע לאחר מכן הגיב ברנע להד שעוררה ההשתלחות שלו בהאפינגטון בקהילת הבלוגרים הישראלים, וכתב בין השאר כי "הרבה לעג נשפך עלי משום שהגדרתי את רשימתה של האפינגטון 'בלוג' ולא 'פוסט'. האפינגטון מעדיפה לקרוא לרשימות שלה 'יומן'. אפשר לקבוע בזהירות שמארק טוויין היא לא. היא גם לא אנה פרנק".

זאת אינה הפעם הראשונה, וכנראה שגם לא האחרונה, שבה נדרשת האפינגטון להתייחס למצבה הקשה של עיתונות הדפוס בעולם ולהגן על העיתונות המקוונת, שהאפינגטון פוסט - אתר הבלוגים הגדול והפופולארי בעולם, ובוודאי המשפיע שבהם - הוא חוד החנית שלה. זאת גם בהחלט לא הפעם האחרונה שבה היא נקלעת לדו קרב מילולי.

בניגוד לרושם הראשוני, בראיון שערכנו עמה בעת ביקורה בישראל, טוענת האפינגטון כי עתיד העיתונות אינו נעוץ במאבק בין הפורמט המודפס לפורמט המקוון.

בהתייחס להתנצחות עם ברנע היא אומרת: "כבר פג לגמרי תוקפה של ההבחנה בין עיתונאים לבין בלוגרים. רוב העיתונאים כותבים בלוגים, מצייצים בטוויטר וחושפים יותר ויותר מהסקופים שלהם ברשת. בלוגרים רבים עושים עבודה עיתונאית מעולה ומקדמים סיפורים באופן מקוון.

"מה שמעניין אותי הוא לא עתיד העיתונים המודפסים, אלא עתיד העיתונות", היא ממשיכה. "אני אדישה לחלוטין לפורמט, מפני שהעיתונות מתקיימת כעת בכמה פלטפורמות מקבילות. הדברים החשובים הם התוכן והפן החברתי של החדשות, שתופסים יותר ויותר חשיבות".

האפינגטון, שדורגה השנה במקום ה-12 ברשימת "הנשים המשפיעות ביותר במדיה" של המגזין "פורבס", היא אחת המאמינות האדוקות ביותר בחדשות חברתיות ובמעורבות הגולשים בדיווח, בכתיבה וביצירה של תוכן - דברים שעיתונות הדפוס המקובלת פשוט לא יכולה להציע.

"העתיד של העיתונות הוא היברידי - כמו טלוויזיה שיש בה גם תוכניות ריאליטי וגם סרטים שבהם מככבים שחקנים מקצועיים", היא אומרת. "יהיה תוכן גולשים, אבל יהיו גם עורכים מקצועיים וכותבים משופשפים. הכל".

היא לא מאמינה שהעיתונות המסורתית - הממסד שכולל עיתונים כמו "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" - היא זו שתמשיך להוביל את הענף. "העתיד לא נמצא בתחרות - אם להיות מנוי על 'טיים' או על 'ניוזוויק' - אלא בשיתוף פעולה. העניין הוא לא מי משפיע יותר, 'וושינגטון פוסט' או האפינגטון פוסט, או מי משניהם ישרוד. זו דרך מיושנת ונפסדת לחשוב על הדברים.

"אחד הדברים הנהדרים בעידן החדש שאנו נמצאים בפתחו, הוא שאינו מבוסס על מנטליות של או-או. זה לא שאתה תקנה עותק של 'טיים' או תרכוש אלבום. אנשים ברשת גולשים לכמה מקומות במקביל, ולדעתי ככל שנצליח יותר, כך ניצור יותר הזדמנויות לאחרים להצליח ברשת. עדיין מדובר בשוק לא מפותח באופן יחסי".

העתיד נראה מזהיר

בניגוד למקביליו המודפסים והמעונבים, יכול האפינגטון פוסט להרשות לעצמו להיות נשכני בהרבה, בין אם מדובר בפרשנות לסיפורים קיימים או בסיפורים שהאתר חושף בעצמו. שעות ספורות לאחר שג'ון מקיין הכריז על שרה פיילין כסגניתו במרוץ לנשיאות ארה"ב, פירסם האפינגטון פוסט תמונות של מושלת אלסקה דאז כזוכה בתחרות היופי "מיס ואסילה" ב-1984.

במערכת הבחירות, שבה זינק מספר הגולשים באתר בעשרות אחוזים, שילב האפינגטון פוסט בין פרשנות לבין דיווחים משלו. בין השאר, חשף האתר כמה סקופים חשובים שהשפיעו על מערכת הבחירות, כמו ההתבטאות של ברק אובמה על המרמור של תושבי העיירות הקטנות, "הנתלים ברובים ובדת".

לאחר שג'ון מקיין הכריז בספטמבר 2008 על השעיית קמפיין הבחירות שלו כדי להתרכז בפתרון המשבר הפיננסי, צילצל סם סטיין - אחד מכותביו הקבועים של האפינגטון פוסט - ל-15 מטות בחירות של מקיין וגילה כי אף אחד מהם לא הקפיא את פעילותו.

"כשלארי סאמרס, יועצו הכלכלי הבכיר של אובמה, נרדם בפגישה עם הנשיא, זה היה פשוט מעולה: העלינו מצגת תמונות שהוכיחה את הטענה שלנו - המנהיגים שלנו זקוקים ליותר זמן לנמנומים", אומרת האפינגטון.

עם כל הכבוד לכותרות סרקסטיות ולמצגות הומוריסטיות, האפינגטון חולקת בתוקף על טענותיהם של אנשים כמו ברנע, שלפיהן העיתונות המקוונת - המשתפת גולשים ביצירה של תכנים - אינה מקצועית כמו העיתונות של הזרם המרכזי. "אם בודקים את שני הסיפורים הגדולים ביותר של תקופתנו - המלחמה בעירק והמשבר הכלכלי - העיתונות המרכזית כשלה קשות בכיסוי שלהם, למעט כמה יוצאי דופן. למשל, הם קנו את הסיפור על נשק להשמדה המונית שהיה לכאורה בידי סאדאם חוסיין. כך היה גם בשנים שקדמו למשבר הכלכלי: בכירים בוול סטריט כיכבו בשערי מגזינים, ובעצם הם אלה שהחריבו את המערכת".

האפינגטון אומרת שהעניין האמיתי שלה הוא העתיד - והעתיד של האפינגטון פוסט נראה מזהיר. האתר, שהוקם ב-2005, מגיע כיום ל-10 מיליון גולשים בחודש, וצובר שם כאחד המשפיעים בעולם הפוליטיקה האמריקאי. הוא עדיין לא רווחי, אך לדברי האפינגטון הסיבה לכך היא השקעה בהרחבה של פעילות האתר. היא אומרת כי אילו היתה שומרת על פעילות סטטית, היה האתר מגיע לרווחיות.

סימן להצלחתו של האפינגטון פוסט הוא החלטתם של יאהו ושל CNN לפתוח באתרים שלהם ערוצי בלוגים. מנהל האתר CNN.com, קנת אסטנסון, אף אמר כי המניע להקמת הערוץ CNN אופיניון, הכולל לדבריו יותר מ-100 תורמי חומרים, נבע מהצלחתם של האפינגטון פוסט ושל אתר הבלוגים המתחרה דיילי ביסט.

"שמנו לב לכך שהאפינגטון פוסט ודיילי ביסט משמשים כיעדים לקובעי דעות, ואנחנו רוצים גם סוס משלנו במרוץ הזה. אריאנה וטינה בראון (מייסדת דיילי ביסט, א"ש) עשו דברים נחמדים מאוד באתרים שלהן".

האפינגטון מבטיחה כי לאתר יש מספיק מימון כדי להמשיך להתרחב. "השקנו ערוצי סגנון חיים, מדיה ועסקים, וגם ערוץ טכנולוגיה שלמענו גייסנו את חוזה אנטוניו ורגאס מ'וושינגטון פוסט', שיעסוק באופן שבו הטכנולוגיה משפיעה על חיינו", היא אומרת. "בספטמבר השקנו גם ערוץ ספרים בשיתוף עם המגזין 'ניו יורק ריוויו אוף בוקס', ויש לנו תוכניות להשיק ערוצי ספורט וערוצים מקומיים. כבר השקנו ערוצים מקומיים לשיקגו, לניו יורק ולדנבר, ונשיק גם ערוץ ללוס אנג'לס. חלק גדול מתנועת הגולשים באתר מגיע מהחלקים הלא פוליטיים שלו".

כשהיא מתבקשת להסביר את מקור הדינמיות של האפינגטון פוסט ואת האופן שבו הוא הצליח למצב את עצמו כעיתון מקוון, אלטרנטיבה לעיתונות הדפוס המוכרת, עונה האפינגטון: "אנחנו מפתחים סיפורים, אנחנו עוקבים אחרי סיפורים אחרים, ואנחנו עוקבים אחריהם בתדירות גבוהה עד שיש להם השפעה כלשהי. הדבר מוסיף לחדשות אלמנט של שיחות ליד הברזייה, במובן שלא מדובר בחדשות שאנחנו רק צורכים אותן, אלא גם מפתחים אותן".

אם כך, את מדברת על תהליך דומה לזה שמתרחש בתוכניות ריאליטי, שבהן אנשים רגילים הם הכוכבים במקום מקצוענים כמו טום קרוז או ג'וליה רוברטס.

"לא. אני מדברת על עתיד היברידי, שבו יהיו גם כוכבי ריאליטי וגם עורכים, כתבים וחוקרים מנוסים. אני לא מאמינה שאפשר פשוט להיפטר מכל העורכים, ואני לא צופה עתיד שבו הטכנולוגיה תדאג לכל. לדעתי, עורכים הם שיוצרים את כל ההבדל. מה שקורה הוא שהמודל הקיים משתנה והולך. למשל, אחד הדברים שעשוי לקרות הוא שהעיתונות החוקרת תהיה תחום ללא מטרות רווח".

עם זאת, מדגישה האפינגטון, "אני מדברת על פעילות שמתוכננת להתקיים ללא כוונות רווח. יש הרבה עיתונים שאינם רווחיים שלא במתכוון. כל העיתונים שהחליטו להציב קירות בפני התכנים המקוונים שלהם ולגבות תשלום - כמו עיתוניו של רופרט מרדוק - ייפלו. מדובר בעוד טעות בסדרה ארוכה של טעויות. הם מתעלמים מהעובדה שהרגלי הצרכנים השתנו, שהטכנולוגיה שינתה את הדרך שבה אנחנו צורכים חדשות ומתייחסים אליהן. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, ואני נדהמת מכך שהם לא רואים את זה".

אשת כמורה מוסמכת

האפינגטון, 59, נולדה באתונה בשם אריאנה סטסינופולוס, ומדברת עד היום במבטא יווני בולט. אביה היה העיתונאי היווני קונסטנטינוס סטסינופולוס. בגיל 16 עברה לבריטניה, שם סיימה תואר ראשון ושני בכלכלה באוניברסיטת קיימברידג'. כבר אז התבלטה בשאפתנותה, ונהפכה לנשיאת מועדון הוויכוחים - האשה השלישית בלבד שהחזיקה בתואר זה.

היא ניהלה קריירה טלוויזיונית קצרה כפאנליסטית בתוכניות פוליטיות של הבי.בי.סי ובשעשועון הטריוויה Face the Music. רומן שהיה לה עם העיתונאי ברנרד לוין לא עלה יפה, וב-1980 - לאחר שהוא סירב להתחתן עמה - היא היגרה לארה"ב יחד עם אמה, שם החלה להתבלט לראשונה כאשת חברה וכפעילה דמוקרטית, בין השאר באמצעות מערכות יחסים מתוקשרות עם מושל קליפורניה דאז ג'רי בראון ועם אישים ידועים אחרים.

באותה תקופה גם החלה להיות פעילה בתנועה למודעות רוחנית פנימית (Movement For Spiritual Inner Awareness או MSIA), כת שנויה במחלוקת. לפי סדרת חשיפות של "לוס אנג'לס טיימס" בשנות ה-80 וה-90, החברים בכת נוצלו מבחינה מינית וכספית. האפינגטון, שנסוגה מעט בשנים האחרונים מקשריה ההדוקים עם מייסד התנועה ג'ון רוג'ר, עדיין פעילה בתנועה ומשמשת אשת כמורה מוסמכת מטעמה.

ב-1985 עברה האפינגטון מהפך כשהכירה את איל הנפט הטקסני מייקל האפינגטון, שמרן בולט וידיד של משפחת בוש. השניים נישאו ב-1986 בחתונה שמומנה על ידי יורשת המיליארדים אן גטי והיתה כה ראוותנית, עד שהנרי קיסינג'ר אמר כי הדבר היחיד שהיה חסר בה הוא "ריקוד קורבן אצטקי".

באותן שנים נרשם שינוי דרמטי בעמדותיה הפוליטיות של האפינגטון, שהחלה לפרסם טורים שמרניים במיוחד ונהפכה במהרה לאשת החברה הבכירה של לוס אנג'לס. באותן שנים היא פירסמה כמה ביוגרפיות פרי עטה, בין השאר לזמרת האופרה מריה קאלאס ולצייר פבלו פיקאסו.

בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 קידמה האפינגטון עמדות דתיות וחברתיות שמרניות, וסייעה לבעלה להיבחר לקונגרס מטעם המפלגה הרפובליקנית. היא הצטרפה לסיקור מערכת הבחירות של רשת הטלוויזיה "קומדי סנטרל" כתומכת במועמדותו הכושלת של הרפובליקאי בוב דול. בני הזוג, שהביאו לעולם שתי בנות, התגרשו ב-1997. שנה לאחר מכן חשף האפינגטון בראיון את נטיותיו ההומוסקסואליות, שלטענתו היו ידועות לרעייתו לשעבר כשנישאו. האפינגטון הכחישה את דבריו. השניים עדיין שומרים על קשרי חברות, ומייקל האפינגטון אף כתב כמה פוסטים ב"האפינגטון פוסט".

בנוסף לביוגרפיות של קאלאס ושל פיקאסו, כתבה האפינגטון עשרה ספרים נוספים, בין השאר על נשיות (The Female Woman), על המיתולוגיה היוונית (The Gods of Greece), סאטירה פוליטית (Greetings from the Lincoln Bedroom), על הקשרים בין הון לשלטון (Fools & Fanatics) ועל חמדנותו של המגזר העסקי (Pigs at the Trough) (ראו תרגום של ההקדמה בעמוד 20).

במשך שנותיה הארוכות כדמות ציבורית, ערכה האפינגטון גם כמה גיחות קומיות בתוכניות כמו "רוזאן" והופעות אורח בסדרות כמו "ישנן בנות" ובסרט "אד טי.וי", ואף הצטרפה השנה במפתיע לצוות של תוכנית האנימציה "המופע של קליוולנד" כמדובבת של דובה, שפיתח סת' מקפרלן, יוצר הסדרה המצוירת "איש משפחה". השתתפותה בסיקור העיתונאי של מערכת הבחירות בערוץ "קומדי סנטרל" הניבה לה ולכותבי תוכניתו של הקומיקאי ביל מאהר מועמדות לפרס האמי.

הגיחה הראשונה של האפינגטון לאינטרנט, עדיין כשמרנית, היתה באתר Resignation.com, שאותו הקימה ב-1997. האתר קרא להתפטרותו של נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון, בעקבות פרשת מוניקה לווינסקי. לו היתה שומעת אז כמה האתר הנוכחי שלה יהיה רחוק מעמדותיה הקודמות, היתה ודאי צוחקת.

המדד להצלחת האתר: הצלחת הכותבים

בתחילת העשור הנוכחי חזרה האפינגטון לחיקו של המחנה הליברלי, שאותו נטשה שנים קודם לכן, ואף התמודדה ב-2003 כעצמאית על תפקיד מושלת קליפורניה מול ארנולד שוורצנגר, אך החליטה לפרוש מהמרוץ. את האפינגטון פוסט ייסדה במאי 2005 עם איש העסקים קנת לרר ועם יזם האינטרנט ג'ונה פרטי, כבלוג פוליטי חריף.

אף על פי שזכתה לפרסום בעיקר כפובליציסטית שמרנית, עד מהרה ביסס לעצמו האפינגטון פוסט שם כמקבילם הליברלי של אתרי חדשות כמו Drudge Report, שחשף לראשונה את שערוריית מוניקה לווינסקי. האתר העלה שוב את הפרופיל התקשורתי של האפינגטון, והפך אותה לאחת מאנשי התקשורת המשפיעים בארה"ב, מעמד שלו נלוות הופעות תכופות בטלוויזיה וברדיו, וכן חיקויים ב"סטרדיי נייט לייב" ובתוכניתה של הקומיקאית טרייסי אולמן.

האתר, הכולל גם קישורים לקטעי חדשות ולמאמרי דעות באתרים אחרים, נכתב ברובו על ידי שורה של בלוגרים קבועים ואורחים. קשריה הענפים של האפינגטון עם צמרת הפוליטיקה והבידור האמריקאי סייעו לה לגייס כמה מהאישים הידועים בארה"ב ובעולם כדי שיפרסמו בלוגים באתר: ברק אובמה, הילרי קלינטון, טים רובינס, ביל מאהר, נורמן מיילר, אלק בולדווין - וכמובן האפינגטון עצמה (ראו מסגרת). האתר מעסיק כ-70 עובדים במשרה מלאה, בנוסף לאלפי בלוגרים וכותבים שתורמים לו חומרים, ומושך כ-10 מיליון גולשים ייחודיים מדי חודש.

"האפינגטון פוסט צעיר מאוד", היא אומרת. "השקנו את האתר במאי 2005, כך שאנחנו אפילו לא בני חמש, ובאותה תקופה הואץ השינוי העובר על מגזר העיתונות, בעקבות המשבר הכלכלי שפגע קשות בענף הפרסום".

האפינגטון פוסט מושך מפרסמים כמו סטארבקס, פולקסווגן ואפילו "ניו יורק טיימס", היריב המר המייצג את עולם העיתונות הישן. המדד שלה להצלחתו המסחררת של האתר, היא אומרת, הוא הצלחתם של הכותבים.

"אנחנו מפרסמים 200 פוסטים מקוריים ביום, ויש לנו צוות כתבים שפועל מהמשרדים שלנו בוושינגטון ועוקב אחרי הסיפורים החשובים, אך עם תוספת משלנו. אנחנו הרי לא רוצים לכסות את אותם סיפורים שאי-פי מכסים - כדי לקבל את הסיפורים הבסיסיים יש לנו מנוי לאי-פי. בנוסף לכתבים בתשלום, יש לנו את העיתונאים האזרחיים שלנו. קשה לתת מספרים מדויקים, אך להערכתי 30% מהתכנים שלנו הם מקוריים.

"התחלנו עם 500 בלוגרים, וכיום יש לנו יותר מ-7,000 בלוגרים פעילים, בנוסף למאות תורמים נוספים - חלקם אנשים ידועים מאוד ואחרים הם אנשים שגילינו. אנחנו משתמשים בהאפינגטון פוסט כסוג של אודישן. רבים מהם מקבלים חוזים לפרסום ספרים או תקליטים. במקום לגרום לסוכנים שלהם לשלוח חומר, הם מפרסמים את עבודותיהם בהאפינגטון פוסט, וזה אחד מהדברים שאני אוהבת לראות: אנשים צעירים משיקים את הקריירות שלהם דרכנו".

האפינגטון אינה מתכחשת לכך שקשריה הרבים תרמו לניסיונותיה לגייס כותבים בכירים. "אנחנו משמשים גם כפלטפורמה עבור אנשים שזכו להצלחה בתחומים אחרים ושיש להם משהו לומר, והם פשוט יכולים לומר את שלהם ולהמשיך בחייהם", היא מסבירה. "זה חשוב לי מאוד, והיה למעשה אחת הסיבות שגרמו לי להשתתף בייסוד האפינגטון פוסט. הרגשתי שלהרבה קולות מעניינים לא היתה גישה לשיחה שהתנהלה ברשת, בין אם מפני שהם עסוקים מכדי לתחזק בלוג משלהם ובין אם מפני שהם לא מודעים לדיון הערני כל כך המתנהל ברשת".

כדוגמה מציגה האפינגטון את הבלוגר הראשון שגייסה לשורותיו של האפינגטון פוסט. "זה היה ההיסטוריון האמריקאי ארתור שלזינגר, והזמנתי אותו לכתוב אצלנו כי מדובר בהיסטוריון גדול שלא באמת השתתף בדיון המקוון. התקשרתי אליו וביקשתי ממנו לכתוב בלוג עבורנו, הוא שאל אותי מה זה בלוג, וניסיתי להסביר.

"בסופו של דבר, יצאנו לארוחה בסנצ'רי קלאב (מועדון גברים ותיק בניו יורק, המשמש מאז המאה ה-19 כמקום מפגש לסופרים, לאקדמאים ולאמנים, א"ש), והיינו האנשים הכי צעירים שם. הוא אמר לי שהוא לא משתמש במחשב, ואמרתי לו שזאת לא בעיה: הוא יכול לשלוח לי את הבלוג שלו בפקס. כשאמרתי את זה היו כאלה שאמרו לי שאי אפשר לשלוח בלוג בפקס, כי הוא לא נכתב במקלדת. הגישה שלי היא שאם מדובר במחשבות שלך, מצדי תשלח לי על דפי מדפסת.

"יום אחד הנשיא ג'ורג' בוש הזכיר בנאום את הסכם יאלטה, שערכו ביניהן המנצחות במלחמת העולם השנייה. ארתור שלח לי בפקס פוסט שחלק על נאומו של הנשיא, והתבסס על כך שהוא עצמו היה ביאלטה. הרגשתי נהדר - זאת היתה המטרה שלי. הוא עבד באותה תקופה על כתיבת ספר, אך בכל זאת הקדיש 15 דקות כדי לכתוב משהו שעורר שיחה שלמה, שבה הוא כבר לא השתתף. במובן מסוים - כך עובד הבלוג שלנו, ומדובר בחלק מתפתח וגדל של האפינגטון פוסט. אני מזמינה אנשים לכתוב עבורנו מדי יום. כל אדם שמעניין אותי, שאני רוצה לדבר אתו - אני מזמינה אותו לכתוב בלוג עבורנו, כי אני מאמינה שאם אני רוצה לדבר עמם, גם הקוראים שלנו צריכים להיחשף אליהם".

בהתאם לגישה זו, אחד מכותבי הבלוגים באתר הוא רופא אורתופד שטיפל בהאפינגטון לאחר ששברה את קרסולה. בכתבת פרופיל נרחבת על האפינגטון שפירסם המגזין "ניו יורקר" היא סיפרה כי הזמינה תוך יומיים את האנשים הבאים לתרום תכנים לאתר: בעל חנות ספרים, אדם שפגשה במפגש חתימות על ספרים בביתו של הבמאי רוב ריינר, בן 15 שנכח באחת מהרצאותיה, נער עם תסמונת אספרגר ואשה לבושה בירוק שמנסה למנוע הדברת חרקים באמצעות תרסיס.

"למעשה, כולכם מוזמנים לכתוב בלוגים עבורנו", אומרת האפינגטון. "אם יום אחד תשמעו שמישהו החטיף לי בראש, זה כנראה משום שאני מבקשת מיותר מדי אנשים לכתוב בלוגים עבורנו". את כתובת המייל האישית שלה היא מעניקה לכל דורש.

זקוק למידע? שאל את אריאנה

קשריה האישיים הענפים של האפינגטון אחראים גם לחלק מהידיעות המהדהדות של האתר, שמקורן בדברים שנאמרו לה על ידי בכירים ומפורסמים במהלך פגישות אישיות. כשנפגשה עם אהוד ברק בביקורה בישראל, הוא הגדיר את עמדתו כלפי ממשל אובמה כ-BBA - Anything but Bush. אותה התבטאות הובילה להתנצחות בין האפינגטון לנחום ברנע, שטען כי לפי דוברי ברק, הדברים לא נאמרו.

במאי 2008, פירסמה האפינגטון פוסט שבו חשפה כי ג'ון מקיין סיפר לה בארוחת ערב שכלל לא הצביע לג'ורג' בוש הבן, יריבו בפריימריס 2000, בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2000 וב-2004. מקיין מיהר להכחיש את הסיפור. כפי שאפשר להבין, דיסקרטיות אינה תכונה בולטת של האפינגטון.

"הפרטים הפיקנטיים הם ההון שלה - אלה האמצעים שבהם היא יוצרת קשרים ושומרת עליהם", קבע "ניו יורקר" בכתבה עליה. "מאחר שהיא מגדירה את האג'נדה של האפינגטון פוסט, שבעצמו קובע את סדר היום של קוראים רבים, להתחנף אליה זה סוג של השקעה".

הפעילה הסביבתית לורי דיוויד, שצוטטה באותה כתבה, אמרה כי "אם אתה זקוק למידע כלשהו, אתה שואל את אריאנה". ביל מאהר אמר ל"ניו יורקר" כי "אם אריאנה רוצה להיות חברה שלך, אין לך ברירה, אתה כמו שחיין חלש בשעה של גאות חזקה. הלכתי אתה פעם לאיזו מסיבה, ולפתע לא מצאתי אותה. שאלתי 'איפה אריאנה?' - ואז ראיתי אותה יושבת על הספה עם רופרט מרדוק, מפטפטת אתו כאילו הם החברים הכי ותיקים בעולם".

ההשפעה הגוברת של האפינגטון פוסט על הפוליטיקה האמריקאית בכלל ועל המחנה הדמוקרטי-ליברלי בפרט, הובילה גם את הילרי קלינטון ואת ברק אובמה לפרסם מאמרי דעה באתר כדי לקדם את מועמדותם להנהגת המפלגה הדמוקרטית.

כיאה לאחת המבשרות הבולטות של עיתונות הרשת, לא שוכחת האפינגטון לציין את חשיבות הפן הקהילתי של האפינגטון פוסט. "באוגוסט היו יותר משני מיליון תגובות באתר. אני תמיד נדהמת מכמה חכמה ומעורבת הקהילה שלנו. כל הצעה לתיקון מאחד מחברי הקהילה מגיעה ישירות לבלאקברי שלי. לפעמים זה משגע אותי, אבל זה מאפשר לי לעקוב אחרי מה שהעורכים שלנו עושים כמו שצריך ומה שהם לא.

"מה שמדהים אותי הוא שכשיש שגיאת הקלדה בכתבה, טעות כלשהי או תאריך שגוי - תוך פחות משתי דקות מישהו ישים לב אליהם. אני אוהבת את זה. זה אמנם מרתיח אם אנחנו עושים טעויות, אבל נהדר ששמים לב אליהן כל כך מהר ומאפשרים לנו לתקן אותן".

מרבית הכותבים של האפינגטון פוסט, הן הבלוגרים והן העיתונאים האזרחיים, אינם מקבלים תשלום עבור החומרים שהם תורמים לאתר. כשהיא נשאלת מה מניע עיתונאים להקדיש חלק ניכר מזמנם לדיווחים שעליהם לא יקבלו תגמול כספי, אומרת האפינגטון: "זאת שאלה טובה, שלהרבה עיתונאים מקצועיים קשה לענות עליה. אבל תראו את וויקיפדיה: איך אפשר להסביר משהו כמו וויקיפדיה, שבו הרבה אנשים מסורים עובדים על משהו שממנו הם לא ירוויחו אפילו פני אחד?

"עבור אנשים רבים, ההגדרה של בידור היא יצירת משהו מקורי, במקום צריכה של תוכניות ריאליטי במשך שעות. תראו את כל הציירים החובבנים בעולם. הם אף פעם לא יעשו מזה כסף, אך זה עדיין מקור ההנאה הגדול ביותר שלהם. הדברים האלה הם פשוט מקור לתחושת סיפוק עבור אנשים רבים. אנחנו רק נותנים להם את הפלטפורמה, את התמיכה, את צוות העורכים ואת ההכשרה.

"אחת ההשפעות הכי חשובות שלנו על התקשורת היא שאנחנו עושים דברים באופן שונה, ורואים את הדברים מנקודת מבט אחרת. לפרויקט האחרון שלנו אנחנו קוראים 'סימני חולשה 2.0'. ביקשנו מקוראים ברחבי ארה"ב לשלוח לנו סיפורים על המחיר האנושי הכבד של הקריסה הכלכלית, מאחר שהסיקור התקשורתי בארה"ב מנתק בין מה שקורה בוול סטריט והרווחים של גולדמן סאקס לבין מה שקורה בשאר ארה"ב. את הדבר הזה אנחנו רוצים לתעד, ולכן גם העסקנו כתב שמסקר את העניין הזה. אנחנו מכנים אותו 'כתבנו להשפעות הכלכליות של המשבר'. עד כה הוא הביא סיפורים חזקים ומרגשים, שגם התקשורת הארצית דיווחה עליהם לאחר מכן.

"היכולת לדבוק בסיפור מסוים היא לדעתי אחד הדברים הכי טובים בעיתונות המקוונת. בעוד עיתונות הדפוס, באופיה, נוטה לפרוץ עם סיפור חשוב ואז לעבור הלאה לסיפור הגדול הבא, הדי.אן.איי של העיתונות המקוונת מכתיב דבקות בסיפורים. אפשר לומר שתקשורת המיינסטרים סובלת מהפרעת קשב (ADD), בעוד התקשורת המקוונת סובלת מהפרעה אובססיבית קומפולסיבית (OCD). אבל OCD הוא דבר טוב לעיתונות, אם אתה רוצה להשפיע על דברים".

אופטימית למרות הכל

האפינגטון, ליברלית-שמאלנית מובהקת שתמכה באובמה, דוחה בכל מכל את התוויות של שמאל ושל ימין. "אנחנו צריכים להפסיק לבחון את הפוליטיקה האמריקאית בפרט, ואת הפוליטיקה בכלל לצורך העניין, מזווית של שמאל מול ימין. מדובר בנקודת מבט שפג תוקפה. אנחנו נמלטים אליה כי זה קל, אבל היא נהפכת לחסרת משמעות. את השאלות החשובות ביותר שעמן אנחנו מתמודדים בארה"ב אי אפשר לפתור באמצעות נקודת מבט כזאת. לדוגמה, אחד מהמבקרים החריפים ביותר של הסלמת המעורבות האמריקאית באפגניסטן הוא הפרשן השמרני ג'ורג' ויל. גם פוליטיקאים שמרנים רבים אחרים מתנגדים למעורבות שלנו שם".

כראוי לאשה שנעה בעשורים האחרונים מקצה אחד לקצה השני של הפוליטיקה האמריקאית, נראית האפינגטון מפוכחת מהשיכרון שאחז בחוגי השמאל עם בחירתו של אובמה לנשיאות. בעיניה, מרגיז מכל הוא הטיפול בבנקים ובעוולות שגרמו.

"חילצנו את המערכת הפיננסית בלי לערוך בה רפורמה. היתה לנו הזדמנות לערוך רפורמה במערכת הפיננסית והיא הוחמצה. מהיום שבו הגיש הנרי פולסון את המסמך בן שלושת העמודים שבו הציע להשתלט על המערכת הפיננסית, התנגדנו לכך. מההתחלה טענו שזה לא קפיטליזם, אלא סוג של אוליגרכיה או אוליגופוליה. פירסמנו ידיעות בנושא והכתרנו גיבורים שפעלו לצד הצרכנים ונגד וול סטריט וטים גייתנר, כמו אליזבת וורן - המפקחת על תוכנית החילוץ למערכת הבנקאית TARP מטעם הקונגרס".

למרות הטון המעט מפוכח וציני שלה במהלך השיחה, האפינגטון מדגישה: "אני אופטימית. אני יוונייה, זה בדי.אן.איי שלי להיות אופטימית. רק צריך להמשיך ולהפעיל לחץ כדי שיקרה שינוי חיובי".


מאהוד ברק עד הגיקים מחולון

את ביקורה בן השבוע בישראל, כאורחת של יזם ההיי-טק יוסי ורדי, ניצלה אריאנה האפינגטון כדי להיפגש עם כמה מבכירי הפוליטיקה הישראלית, עם אנשי עסקים מובילים, עם פעילים פוליטים, עם יזמים ועם אנשי טכנולוגיה וגם עם העורכים הבכירים של "הארץ TheMarker", שעמם נפגשה במערכת העיתון לשיחה ממושכת.

כיאה לבלוגרית מסורה, פירסמה האפינגטון פוסטים מפורטים על חוויותיה בארץ הקודש. בין השאר, היא ביקרה בבית הספר ביאליק רוגוזין בתל אביב, שבו לומדים 750 תלמידים מ-48 מדינות, ותיארה אותו כ"דוגמה למה שניתן להשיג עם מנהיגות אמיתית". משם המשיכה האפינגטון לביקור בגדה המערבית. "כשעמדתי באחד המחסומים, מחשבותי נדדו חזרה לבית הספר. שם ההבדלים בין הלאומים השונים נראו מלאכותיים לחלוטין, כמעט לא רלוונטיים. כאן ההבדלים נראים עצומים ובלתי ניתנים לגישור", כתבה.

באירוע של הגראז' גיקס בחולון, בפני קהל שכלל אנשי טכנולוגיה, עיתונאים ובלוגרים, שוחחה האפינגטון על עתידן של העיתונות המודפסת והמדיה החדשה, וכן על הצורך להתנתק מעת לעת מהטכנולוגיה ולכבות את הטלפון הנייד. "כשפגשתי בראשונה את יוסי ורדי, מר טכנולוגיה של ישראל, בכנס DLD במינכן לפני ארבע שנים, הוא סיפר לי על גראז' גיקס - קבוצת ישראלים מתחומי האלקטרוניקה, התוכנה, האמנות, המוסיקה, הגיימינג וההאקרים - שמתאספים במחסן גדול באזור התעשייה של חולון", היא כתבה. "כך שכמובן שפגישה עם הגראז' גיקס היה הדבר הראשון שיוסי הכניס ללוח הזמנים שלי ברגע שידעתי שאני עומדת לבקר בישראל. כשעזבתי, הכיסים שלי היו עמוסים בעשרות כרטיסי ביקור והראש שלי היה מלא בתוכניות כיצד היוונייה הזאת יכולה לעבוד עם הגיקים האלה בעתיד".

האפינגטון נפגשה גם עם שר הביטחון אהוד ברק ועם אשתו נילי פריאל-ברק במסעדה יפואית. באותה פגישה, שהובילה לעימות בינה לבין העיתונאי הישראלי נחום ברנע, נכחו גם היזם מאיר בראל ואיש העסקים סבי מיוניס (גם הוא יליד יוון).

האפינגטון ניצלה את ביקורה בישראל כדי להיפגש עם הנשיא שמעון פרס; עם פעיל השמאל דרור אטקס מארגון "יש דין"; עם מייסד קרן JVP, יזם ההון סיכון אראל מרגלית; עם שתי נשים פלסטינאיות העובדות על פרויקט דיור זול לתושבי השטחים; עם אליאס זאננירי, לשעבר דוברו של מוחמד דחלאן; עם מיכאל מנקין מארגון "שוברים שתיקה"; ועם מייסד מכון "ראות", גידי גרינשטיין. "כדי לזהות את הפרדיגמות הישנות ולהתגבר עליהן, הצעתי לכל אותם קולות לפרסם את דבריהם בהאפינגטון פוסט, כך שהשיחה תוכל להימשך", כתבה האפינגטון.


עקפה את ה"וושינגטון פוסט"

האפינגטון פוסט עלה לאוויר במאי 2005. הצמיחה המהירה בתנועת הגולשים לאתר (טראפיק) החלה במחצית השנייה של 2008, עם המרוץ לראשות המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית בארה"ב, ומאוחר יותר עם המרוץ לנשיאות.

החברה אינה נוהגת למסור באופן שוטף מידע לגבי תנועת הגולשים באתר, אבל בסוף מארס, בכתבה שפורסמה במגזין "ניו יורקר", היא מסרה שבאותו חודש היה מספר הגולשים בה כ-11 מיליון.

על פי הערכות עדכניות של חברת המחקר נילסן, כמות הגולשים בהאפינגטון פוסט בכל ספטמבר היתה 9.47 מיליון, וזה היה החודש הראשון שבו כמות הגולשים באתר היתה גדולה מזו של אתר האינטרנט של "וושינגטון פוסט" - 9.24 מיליון. מהנתונים האלה אפשר ללמוד שכמות הטראפיק החודשית באתר נעה סביב 10 מיליון גולשים ושהכמות היומית היא כמיליון.

מיד עם עלייתו לאוויר, גייס האפינגטון פוסט 2 מיליון דולר, ובהמשך גייס 35 מיליון דולר נוספים - סכום חריג לשחקן תוכן. על פי ההערכות, הכנסות האפינגטון פוסט יסתכמו בכ-8 מיליון דולר ב-2009 - לא די כדי להפוך את החברה לרווחית. ביוני מונה להאפינגטון פוסט מנכ"ל חדש, אריק היפו. בראיון שהעניק מיד לאחר המינוי, הוא אמר שהאפינגטון פוסט עדיין מפסיד כי הוא עדיין משקיע. "אבל אפשר להפוך אותו לרווחי ברגע אחד", הוסיף היפו.

הבלוגרים של האפינגטון: מקיוזק עד בולדווין

הבלוגרית הפופולארית ביותר בהאפינגטון פוסט היא כמובן אריאנה האפינגטון. המייסדת והעורכת הראשית של האתר כותבת כמעט על כל נושא, אך מתמקדת בתחום הפוליטי. הקשרים של האפינגטון בחברה הגבוהה בארה"ב סייעו לה בתחילה להביא לאתר אישים בכירים מעולמות הפוליטיקה, העסקים והבידור, והצלחת האתר סייעה לה למשוך כותבים רבים נוספים: שחקנים, מפיקים ובמאים מהוליווד, מחוקקים, ראשי מדינות ואנשי אופוזיציה, אילי הון, בעלי עסקים קטנים ומומחים בתחום זה או אחר - וגם אנשים שאינם מוכרים לרובנו אך יש להם סיפור לספר. אף שהבלוג קרוי על שמה, הוא כולל כמה עשרות בלוגרים קבועים ועוד מאות כותבים שתרמו לבלוג מדי פעם או באופן חד פעמי. ג'ון קיוזק, שחקן

הבלוגר הפופולארי ביותר באתר - לאחר אריאנה האפינגטון - הוא השחקן ג'ון קיוזק. כפעיל דמוקרטי מובהק, קיוזק יוצא בעיקר נגד המלחמה בעירק ונגד העינויים שביצע ממשל בוש כחלק מהמלחמה בטרור - שאלות שמעסיקות אותו גם בסרטים האחרונים שבהם השתתף כשחקן וכמפיק.

ביל מאהר, קומיקאי

ביל מאהר, המוכר מרשת "קומדי סנטרל" ומהתפקיד הנוכחי שלו כמארח התוכנית Real Time with Bill Maher בערוץ HBO, כותב באתר בעיקר סאטירות פוליטיות, שקובצו בשנה שעברה לספר The New Rule. מאהר, קומיקאי ידוע, הוא אחד הכותבים הפופולארים באתר, והפוסטים שלו זוכים לצפיות ולתגובות רבות.

אנדי בורוביץ, סטיריקן ותסריטאי

בורוביץ יזם וכתב את סדרת הטלוויזיה "הנסיך המדליק מבל אייר", וכתב עבור סדרות קומיות נוספות. הוא גם נכנס לעולם הקולנוע, וב-1998 הפיק את הסרט "פלזנטוויל", והופיע בסרט "מלינדה ומלינדה" של וודי אלן. הפוסטים שלו בהאפינגטון פוסט, הלקוחים מאתר חדשות הסאטירה שלו (TheBrorowitz report), אהובים במיוחד על הגולשים.

ג'נק יוגור, עו"ד ואישיות רדיו/אינטרנט

ג'נק יוגור גדל בניו ג'רסי כרפובליקאי. כיום הוא משדר ברדיו תוכנית אירוח שמאלנית בשם The Young Turks (הטורקים הצעירים), וכותב תדירות בהאפינגטון פוסט על פוליטיקה, מדיה והקשר ביניהן.

בוב צ'סקה, מפיק, במאי ותסריטאי

צ'סקה, בוגר מדעי המדינה באוניברסיטת פנסילווניה, כותב קבוע בהאפינגטון פוסט על שאלות פוליטיות. הוא גם תסריטאי ומפיק, שבין השאר הפיק וביים קליפים ללהקות ידועות, ויצר והפיק את תוכנית הסאטירה ILL-ustrated ב-VH1.

אלק בולדווין, שחקן

בולדווין, המוכר מאינספור סרטים ותוכניות אך באחרונה במיוחד כג'ק דונאגי בסדרה 30 רוק, הוא מהכותבים הוותיקים בהאפינגטון פוסט. בולדווין כותב כמעט על כל נושא, החל בתרבות ובבידור, דרך פוליטיקה וכלה בדיני משפחה - תחום שבו הוא בקיא בשל מאבק המשמורת הארוך שלו עם קים בייסינגר. באחרונה דווח כי הוא שוקל להתמודד בבחירות הבאות לסנאט במדינת קונטיקט נגד ג'ו ליברמן, אך עד כה הוא הכחיש את הדיווחים.

הפוסט בעל מספר התגובות הגבוה באתר

הבלוגרית שאנן מור מאלסקה מגישה תוכנית רדיו פוליטית במדינה, ומופיעה לעתים קרובות בתחנות טלוויזיה שונות כפרשנית לענייני אלסקה. היא התפרסמה בקנה מידה לאומי בשנה שעברה, כשמושלת אלסקה לשעבר שרה פיילין נבחרה לשמש כסגניתו של המועמד הרפובליקאי לנשיאות ג'ון מקיין. הודעת התפטרותה המפתיעה של פיילין השנה זיכתה את מור בפוסט בעל כמות התגובות הגדולה אי פעם בהאפינגטון פוסט.

מור זכתה לתשומת לב מיוחדת לאחר שאמרה בראיון ל-MSNBC כי יש "שמועות על חקירת שחיתות" נגד פיילין, ועורך דינה של המושלת לשעבר שלח מכתב אזהרה המאיים לתבוע את מור על הוצאת דיבה.

הפוסטים הנצפים ביותר אי פעם

עורך החדשות של האפינגטון פוסט לא כותב רבות בבלוג, אך כשהעלה כתבה עם קישור לתמונה של השחיין האולימפי מייקל פלפס מעשן מריחואנה - היה פוסט זה לנצפה ביותר בהאפינגטון פוסט, עם כמעט 1.5 מיליון צפיות.

הפוסט השני הכי נצפה אי פעם היה של טארה סטיילס, מלכת היוגה של האפינגטון פוסט, ודמות ידועה בתחום. בפוסט המדובר התוודתה סטיילס על התמכרותה לפייסבוק. הפוסט השלישי הנצפה ביותר הוא של כתבת הכושר והבריאות שרלוט הילטון אנדרסן, שכתבה על תמונות מפוברקות של שרה פיילין. גם הפוסט הרביעי הכי נצפה קשור רק בעקיפין לפוליטיקה - פוסט של כתבת האופנה לינדסי מאנרינג, שעסק בבנותיהם של נשיאים לשעבר.

הפוסט הפוליטי הנצפה ביותר הוא של לורנס או'דונל, לשעבר ראש לשכת ועדת הכספים בסנאט ולאחר מכן מפיק הסדרה "הבית הלבן". מדובר בפוסט מתקופת הבחירות האחרונה לנשיאות ארה"ב שעסק בקולין פאואל, והענקת תמיכתו לאחד המועמדים בבחירות. הפוסט הראשון של אריאנה האפינגטון ברשימה נמצא במקום השישי, גם הוא מתקופת הבחירות לנשיאות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#