"היא נכנסה לנישה של ערוץ 2 והבינה שהיא צריכה לגייס הכנסות"; הטלוויזיה החינוכית במאבק הישרדות

גוף מסורבל, שקוע ביחסי עבודה עכורים ומתקשה להציג לוח שידורים משכנע, נלחם על חייו ■ הוא רוכש סדרות יקרות מחו"ל ומגייס טלנטים ■ הם מצדם נרתמים לסייע לו מתוך אמונה שזהו המעוז האחרון של תוכניות האיכות ■ הטלוויזיה החינוכית מציגה: הישרדות

נעמי דרום

בן כספית מעוצבן, והוא רוצה שתדעו את זה. הוא יושב בחדר הישיבות של הטלוויזיה החינוכית ברמת אביב - התחנה שבה הוא מגיש את התוכניות "עושים סדר" ו"עושים סדר חדש" - לוגם קפה הפוך ומשתלח בשידור המסחרי. "כיום יש שני איים של שפיות בתוך הקקופוניה השידורית הישראלית המתועבת, בתהליך ההיטפשות וההיטמטמות שהערוצים המסחריים מובילים עם הדם מרוח על הידיים: החינוכית וערוץ 1", הוא מכריז. "החברה הישראלית הלכה למקום רדוד והטלוויזיה התבהמה כל כך, שהחינוכית שהיתה באמצע מצאה את עצמה בצד".

ליד כספית יושבים טלי ליפקין-שחק ודן מרגלית, שניים ממגישי התוכנית "ערב חדש" הנמנים אף הם על מצבת הטלנטים של הערוץ. הם בוררים את מלותיהם ביתר זהירות, אבל נראה שתחושת הקבס משותפת גם להם. "אני מאוד גאה לעבוד במקום איכותי", אומרת ליפקין-שחק. "נכון שפחות סופרים אותך והרייטינג יותר נמוך. זה נדחק לשוליים. אז אני גאה להיות בשוליים". הטלנטים של החינוכית מרגישים מבודדים, ניצולים על אי מצטמצם והולך של איכות שצריכים להישמר כל הזמן מפני הכריש המתקרב. הכריש הוא משרד האוצר שכבר שנים מנסה לסגור את התחנה. היוזמה האחרונה מציעה איחוד של הטלוויזיה החינוכית עם רשות השידור, ותעמוד לדיון בממשלה החדשה שתקום.

האוצר טוען שהיוזמה העדכנית תפתור את הכפילות בשידור הציבורי ותחסוך למשלם המסים עשרות מיליוני שקלים מתקציב החינוכית - כ-90 מיליון שקל שמגיעים כיום ממשרד החינוך. בחינוכית טוענים מנגד שהיוזמה נועדה לקבור את התחנה. מכאן ההתגייסות של כספית, ליפקין-שחק ומרגלית לטובת התחנה, יחד עם עמנואל רוזן, שמגיש בתחנה את התוכנית הוותיקה "תיק תקשורת", ורינו צרור, שמגיש את "חוצה ישראל". המאבק כולל בינתיים בעיקר את הראיון הזה, אבל כלל ויכלול גם ישיבה בוועדות כנסת הדנות בעניין. כפי שאומר צרור, "אם אצטרך לבוא ולהציג את דעתי כי למישהו יהיה אכפת לרגע - אבוא".

מקטרגיה של החינוכית טוענים שהיא כבר מזמן לא ממלאת את ייעודה ההיסטורי; שבעידן של אינטרנט וחינוך מתוקשב עצם קיומה של תחנת טלוויזיה כיחידת סמך של משרד החינוך מהווה אנכרוניזם; שמדובר בגוף מסורבל בעל התנהלות הסתדרותית, שמתקשה להציג לוח שידורים משכנע; ושבמדינה שבה כבר קיים גוף אחד של שידור ציבורי, הממומן על ידי האזרחים, אין מקום לעוד אחד.

גם סנגוריה של התחנה מודים שהיא סובלת כיום מבעיות אינספור: החל ביחסי עבודה עכורים וכלה בלוח שידורים מבולבל וחסר כיוון. אבל הם טוענים שהבעיות ניתנות לתיקון, ושבסופו של דבר המאבק נסוב על דמותו של השידור הציבורי בישראל.

קודם כל - מאבק אידיאולוגי

המאבק על חייה של החינוכית ידע גלגולים רבים. אחת לכמה שנים מתעוררת היוזמה לסגור, לצמצם, לאחד או לגנוז אותה - בדרך כלל על ידי האוצר, אם כי בדרך היו גם כמה ועדות שדנו בעניין והגיעו למסקנות משלהן.

עד שהממשלה החדשה תקום ותדון בנושא, החינוכית מנהלת עוד קרב הישרדות בכל אמצעי שעומד לרשותה: בבואי לתחנה מצפה לי מצגת מרשימה של מגוון תוכניות שהחינוכית התכוונה להפיק ב-2008-2009 - תוכניות למגזר האתיופי, למגזר הערבי, תוכניות על תיאטרון ואופרה. חלקן, מספרת מנכ"לית החינוכית יפה ויגודסקי, ירדו בינתיים או הוחלפו באחרות, אבל יש עוד על הפרק.

בימים אלה נבנה לוח שידורים חדש, שצרור מסייע בגיבושו. לחינוכית חשוב להראות מה היא עושה נכון, ובעיקר - במה היא שונה מערוצים אחרים, כולל ערוץ 1. "אם בתוך כל הרדידות הטלוויזיונית רוצים לגעת בשמורת הטבע האחרונה של תוכן בטלוויזיה הישראלית - מי שהעלה את הרעיון הזה הוא אינטרסנט או סתם טמבל", טוען עמנואל רוזן.

גם התגייסות של אנשי תקשורת למען הטלוויזיה החינוכית אינה בגדר חידוש. ב-2003, בסיבוב הקודם של המלחמה על חיי החינוכית אחרי שוועדת שטרן דנה בגורלה, התגייס למענה פורום איגודי היוצרים והסגירה נמנעה לבסוף. מאבקים כאלה נובעים קודם כל מאינטרסים: אין זה מפתיע שעיתונאים מפגינים נגד סגירה של גוף שידור שמספק להם תעסוקה.

אבל צרור, כספית, מרגלית, רוזן וליפקין-שחק אינם פועלים שמפגינים מול השער של פרי-גליל: כולם מתפרנסים גם ממקורות אחרים, ועובדים בחינוכית כפרילנסרים. הם טוענים שמבחינתם מדובר קודם כל במאבק אידיאולוגי. "יש לי מקורות הכנסה אחרים, כך שהחינוכית היא לא רק מקום העבודה", אומר צרור. "אני נלחם על המסך ועל היכולת לדבר כפי שאני רוצה. אני לא נלחם על הלחם שלי, אבל יש בחינוכית קבוצה גדולה של אנשים שזה כן הלחם שלהם".

עצם נוכחותם של טלנטים ככספית, צרור ומרגלית היא גם אחד ממוקדי הביקורת על התחנה. בכתבה שפורסמה במארס 2008 ב"ידיעות אחרונות" הועלתה השאלה מדוע תחנה ציבורית, שהמנדט שלה הוא ליצור תוכניות חינוכיות ותקציבה מגיע מהממשלה, מעסיקה פרילנסרים יקרים להפקת תוכניות אקטואליה.

שכרו של מרגלית הוערך אז ב-70 אלף שקל לחודש. הוא, וגם ויגודסקי, טוענים בתגובה כי מדובר למעשה ב-2,400 שקל לתוכנית, להנחיה של פעמיים-שלוש בשבוע. כספית מקבל, לטענתו, 1,750 שקל לתוכנית - הרבה פחות, הוא אומר, ממה שהיה מקבל בערוצים המסחריים על אותה עבודה. "אנחנו טלנטים זולים", אומר מרגלית ומצהיר כי היה שמח ליהפך לעובד של החינוכית ולזכות בהטבות הנלוות.

"עובדים כאן טלנטים מהשורה הראשונה שמקבלים 500 שקל לתוכנית", אומרת ויגודסקי. "אם אני רוצה להציע תוכנית כמו 'תיק תקשורת', אני לא יכולה להביא סתם מישהו. זה צריך להיות מנחה בקליבר של עמנואל רוזן".

"רגע עם דודלי" מעלה נוסטלגיה

הדיון על שכר המנחים הוא רק חלק מסימן השאלה הגדול המרחף מעל לוח השידורים של החינוכית: האם החינוכית היא זו שצריכה להפיק משדרי אקטואליה, שדומים להם משודרים בערוצים 1, 2 ו-10? ובכלל - מהו המנדט של הטלוויזיה החינוכית, ואיזו מין תחנה היא אמורה להיות?

בימיה הראשונים של החינוכית השאלה הזו היתה זוכה לתשובה חד משמעית. כשהוקמה ב-1966 היא היתה ערוץ הטלוויזיה הראשון בישראל ויעודה היה ברור: לשדר תוכניות לימודיות למען הילדים והנוער. אי-אז בעידן החד ערוצי הפיקה החינוכית קלאסיקות כמו "רגע עם דודלי", "בלי סודות", "גבי ודבי", "קרובים קרובים" ו"שכונת חיים", שמות שמעוררים כיום נוסטלגיה בעיניהם של ילידי שנות ה-60 וה-70. סביר להניח שלו ביקשה החינוכית להעמיד לרשות העיתונות את מיטב הכוכבים שלה באותם ימים, היו יושבים בחדר הישיבות נירה רבינוביץ', חני נחמיאס ושלמה ניצן - כוכבים של תוכניות שנועדו, קודם כל, לחנך.

כפי שנזכרת נירה רבינוביץ', שחלקה את הנחיית "מה פתאום?" עם הבובה קישקשתא: "הכל נעשה מתוך מוטיווציה לשרת, להנחיל ערכי חינוך לילדים ולשמר מסורות. העשייה היתה משותפת - אפילו הבחור שהביא בעלי חיים לאולפן היה חלק מהצוות - אבל הכל היה מאוד מתוכנן. התכנים היו מאוד מוגדרים, הגילים שאליהם פנתה התוכנית מאוד ברורים, היתה הקפדה רבה על הגייה לשונית. בנינו את התוכניות לפי מושגי יסוד: קטן-גדול, קדימה-אחורה. רואים את זה גם בתכנים. מי חשב אז על רייטינג?"

אפילו "זהו זה" הבידורית החלה את דרכה כתוכנית העשרה עם פינת תרבות וחידות היסטוריות. "זה היה מדיום בחיתולים עם תנופת עשייה מדהימה", נזכר מוני מושונוב, מכוכבי התוכנית המיתולוגית. "נפלתי על אנשים שהיו להוטים לעשות דברים מעבר לשיעורים. לא היו עוד ערוצים, לא היתה תחרות, אבל הרגשנו שקיומו של הערוץ הזה חשוב למדינה, וההנהלות היו תמיד פוריות ויצירתיות. קשה לי לדבר על זה בלשון עבר. זה כל כך מטופש וכל כך לא ערכי שרוצים לסגור את התחנה הזו. כיום הכל יותר מדי מסחרי. שם ידענו מה התפקיד שלנו".

גם מרגלית, שהחל להגיש את "ערב חדש" בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, נזכר בימים הראשונים: "אמרו לי - תבוא רק לכמה ימים", הוא מספר. "לא היתה שום קונצפציה. לאט-לאט התגבש הרעיון להעשיר חומר אקטואלי, וזה נהפך ל'ערב חדש'. שברנו את המונופול של 'מבט'".

ד"ר יובל גוז'נסקי, שמעביר קורס על הטלוויזיה החינוכית בחוג לתקשורת של אוניברסיטת תל אביב, מציין כי החינוכית היתה הראשונה בישראל שהציעה סוג כזה של "חדשות רכות"' - שהולידו בתורן את "מפלצת האקטואליה שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, כולל 'חמש עם רפי רשף' ו'לונדון את קירשנבאום'".

בין הישן לחדש

תור הזהב של החינוכית נגמר עם כניסת השידור הרב ערוצי לישראל; כפי שנכתב בדו"ח שטרן, שהוגש ב-2003 לשרת החינוך דאז לימור לבנת, "בשנות ה-90 החלה החינוכית לאבד את דרכה ואת זהותה".

החינוכית תקועה כרגע בתפר שבין הישן לחדש, בעיצומה של רפורמה שנעצרה ועם לוח שידורים חסר זהות מוגדרת. בשנתיים האחרונות הוציאה ויגודסקי לפרישה מוקדמת 148 עובדים כחלק מרפורמה בתחנה, וכעת נותרו בתחנה 219 - לא רחוק מ-170 העובדים שעליהם המליצה ועדת שטרן.

ויגודסקי טוענת כי הרפורמה נעצרה על ידי האוצר, שמעוניין לקדם את תוכנית האיחוד עם רשות השידור. כחלק מתוכנית ההבראה שלה היתה התחנה אמורה ליהפך לחברה ממשלתית או ליישות משפטית אחרת, כדי שלא תצטרך להילחם על חייה ותקציביה בכל שנה. גם לכך האוצר מתנגד, בטענה שאין צורך להקים חברה ממשלתית שתספק שירותי שידור ציבורי כשרשות השידור עושה זאת.

בינתיים, מספרת ויגודסקי, היא כבולה בהסכמי עבודה הסתדרותיים, שמונעים ממנה להפעיל את האולפנים שלה אחרי 18:00 מחשש לשעות נוספות. אלה - בצירוף המחויבות בתנאי הזיכיון לקניית הפקות בשיעור של כ-50% מתוכניות המקור שהיא משדרת - גורמים לה להוציא חלק מהפקותיה למפיקים חיצוניים. הדבר מעורר את חמת העובדים, שלא מבינים מדוע אחרים זוכים בהפקות כשלרשות החינוכית עומדים כל האמצעים.

בלוח השידורים של החינוכית אין זכר לאג'נדה הברורה של ימים עברו. "אם היינו מפעל - מזמן היינו סגורים", אומר עובד לשעבר בחינוכית. "כשאין תוכנית עבודה שנתית עובדים מיום ליום. פעם לוח השידורים שלנו היה מסודר ועקבי. כיום אין כזה דבר".

התוצאה היא תערובת של מעודכן וארכאי, מקורי וקנוי - "מין מיש-מש של ישן, חדש ומשומש, רלוונטי ואיזוטרי, שלעתים נראה כאילו תוכנן כלאחר יד, ודלות תקציב שניכרת כמעט בכל פריים ובכל כיסא ושולחן באולפנים הישנים", מגדיר זאת ירון פריד, מבקר הטלוויזיה של "הארץ". "ועדיין נושב מהמסך איזה חום משפחתי, אווירה סימפטית מאירת פנים עם טעם של פעם - בלי ריאליטי, בלי צהבת מסחרית, עם המון כוונות טובות".

האם החינוכית מפיקה פנינים מעוטות רייטינג, כפי שהיא טוענת, או אסופת שידורים אקראיים וחסרי כל השפעה, כפי שטוען האוצר? התשובה היא, כנראה, גם וגם. התערובת מכילה תוכניות לימודיות, שנועדו לסייע לצופים הצעירים להתכונן לבגרות במתמטיקה או בלשון, ומופקות בשיתוף ובהנחיית משרד החינוך. שרת החינוך היוצאת יולי תמיר עדיין רואה בו כלי חשוב בשירות המשרד, אך לעדותם של כמה מורים ומנהלים אין בו כמעט שימוש: רוב המורים יעדיפו להיעזר בשיעורים באינטרנט - מאשר לקבוע שעה בחדר הטלוויזיה. ספק עד כמה תלמידים עדיין פונים לחינוכית מיוזמתם, אפילו כשהם שוכבים חולים בבית - למה להם לבחור בה כשאינספור ערוצים, פייסבוק ו-YouTube נמצאים במרחק קליק אחד?

בהתאם, הרייטינג של הרצועות החינוכיות נשאר בדרך כלל זעום, אף על פי שוויגודסקי מציינת שישנן גם רצועות שידור שבהן החינוכית עוברת את ערוצי הילדים המתחרים בטווח הגילים הרלוונטי. חוץ מתוכניות חינוכיות מורכב לוח השידורים מתערובת של סרטים דוקומנטריים קנויים או סדרות של ה-BBC, ורצועות שידורים חוזרים של קלאסיקות ישראליות אהובות.

יש אפילו רצועת שידור לגמלאים, שיכולים ליהנות מכמה תוכניות אירוח נינוחות קצב שעוסקות בין השאר בבריאות. אלה גם מעשירות את קופת החינוכית בעוד כמה מיליוני שקלים, המועברים אליה ממשרד הגמלאים.

אבל גולת הכותרת, מבחינת החינוכית, היא תוכניות האקטואליה: "ערב חדש", שמשודרת מ-17:00 עד 17:30 בערוץ 1 ואז עוברת לערוץ 23; "עושים סדר" ו"תיק תקשורת" משודרות בערוץ 2 ובשידורים חוזרים בערוץ 23.

גם תוכניות האקטואליה זוכות לרוב לרייטינג דל. זכייני ערוץ 2 טוענים כי בשעות שבהן משודרות תוכניות החינוכית צונח הרייטינג דרמטית. האם זה משנה? לא, אם מקבלים את טענת החינוכית שהיא מפיקה מראש תוכניות איכות שלא אמורות להתחרות ב"האח הגדול". כן, אם זוכרים שמבחינת החינוכית המטרה העיקרית של שידור בערוץ 2 היא מכירת זמן אוויר, שמהווה כתשיעית מהכנסותיה.

הדלות פוגעת בהפקה

החינוכית משחקת כרגע משחק כפול: היא משדרת בערוץ 23 הזנוח, אבל גם בערוצים 1 ו-2. לדעת האוצר, הכפילות הזו מהווה עוד סיבה להיפטר מהתחנה. "ברגע שהטלוויזיה החינוכית הבינה שהפונקציה הלימודית שלה כבר לא קיימת - היא ניסתה לעשות עוד דברים", פוסק רביב סובל, סגן הממונה על התקציבים באוצר. "פתאום היא נכנסה לערוץ 2, פתאום היא הבינה שהיא צריכה לשלב פרסומות ולדאוג להכנסות. השינוי הזה הפך אותה לסתם עוד גוף משדר. אין שום היגיון בכך שהמדינה תפעיל גוף משדר נוסף על רשות השידור - שהיא האחראית על השידור הציבורי. אין כל מניעה להשגת מטרות הטלוויזיה החינוכית באמצעות רשות השידור".

גם עם ההכנסות של ערוץ 2, סובלת החינוכית מחוסר תקציב כרוני. רוב הפקותיה הן תוכניות אולפן חסכוניות במיוחד. כיום, אומרת ויגודסקי, לא היתה יכולה להפיק את "זהו זה". "זאת היתה תוכנית אדירת תקציבים: שידור יומי, חי, טלנטים מהשורה הראשונה. מאיפה יש לי כסף לזה?"

ליפקין-שחק ומרגלית מספרים על דלות שפוגעת גם בהפקת "ערב חדש": אין כסף לניידות שידור ואין צוותי חוץ. "אצלנו יש שתי תחקירניות ועורכת לחמישה ימי שידור", מספר כספית על התוכנית שלו. הוא מודה שהוא "די מאוהב" באתוס של להיות קטן, חכם וצודק. "כשאין לך אמצעים אתה צריך לחשוב מה אתה יכול לחדש באמת. להיות פשוט וישיר. החיסרון נהפך ליתרון", הוא מסביר.

"התשובה לפירוטכניקה היא איכות נטו", מוסיפה ליפקין-שחק. "לנו יש יכולת וכוח להתעמק ולהרחיב בנחת. זה לא אותו מוצר באמצעים קלושים, אלא משהו אחר לגמרי". אבל היא, בניגוד לכספית, קצת פחות מאוהבת בדלות החומר, והיתה שמחה לעוד תקציבים שיעזרו למצות את הפוטנציאל עד תומו.

מהו אותו פוטנציאל? זה חלק מהוויכוח סביב החינוכית. האם היא צריכה להגביל את עצמה ל"שידורי איכות לילדים ולנוער", כפי שקבעה ועדת שטרן? שלא במפתיע, ויגודסקי חושבת אחרת. מבחינתה, החינוכית כלל אינה ערוץ נישה אלא ברודקסט לכל דבר - כלומר ערוץ שפונה לכלל האוכלוסייה ולא מתמקד בקהל יעד מסוים. "אם דו"ח שטרן קבע שאני פונה גם לילדים ונוער, גם לגיל השלישי, גם לאתיופים וגם למבוגרים - אז אני ברודקסט", היא טוענת, תוך מתיחה אלגנטית של ההגדרות בדו"ח, שקבע כי הערוץ אמור לפנות בעיקר ל"בני נוער, הורים ותלמידים".

"אין מקום לגוף עצמאי שלוקח תקציבי עתק ומפיק תוכניות בישול ואקטואליה", טוען מנגד גורם במשרד האוצר. "למה המדינה צריכה לשלם משכורות לעיתונאים?"

בסופו של דבר, הצורך בחינוכית הוא הצורך בשידור ציבורי תקין, כזה שלא מתבייש להיות אידיאולוגי ולא חייב להיות מסחרי, שיכול להניח לשיקולי רייטינג ולהפיק טלוויזיה מרחיבת דעת ואינטיליגנטית. "אני סבור שלמדינה יש אחריות להתפתחות הנפשית והאינטלקטואלית של אזרחיה לא פחות מלביטחון הקיומי שלהם", אומר פרופ' נמרוד אלוני, שמצהיר על עצמו כאוהד החינוכית. "המסחור של תקשורת ההמונים זה כמעט פשע נגד האזרחים, ואני מוכן שזה יתרחש רק אם המדינה משקיעה הון תועפות בשידור הציבורי, כדי לתת אלטרנטיווה".

אבל זה מה שערוץ 1 אמור לעשות.

"מבחינתי לא חשוב אם זה יהיה במסגרת נפרדת של טלוויזיה חינוכית או בערוץ 1 של הטלוויזיה הציבורית. המאבק להגנת החינוכית נובע מכך שיודעים שקל מאוד להרוס וקשה מאוד לבנות".

אז למה, בעצם, לא ללכת עם תוכנית האוצר ולהתאחד עם ערוץ 1? ויגודסקי מתנגדת בתוקף. "אתם רוצים לקחת גוף שנמצא בתהליך של הבראה, ולהכפיף אותו לרשות השידור - שעוד לא יודעים מה יעשו עם 2,000 העובדים שלהם?" היא אומרת. "רשות השידור היא גוף מסואב, מסורבל, שלא מצליח לבצע את הרפורמה שלו, ויש לה מנדט מאוד ברור משלה. מי יטפל בתחום החינוכית? את מי הוא יעניין? הוא הרי בכלל לא יתקיים".

ברשות השידור הודיעו כי מעולם לא פנו אליהם בקשר ליוזמה הזו, ונמנעו מלהביע עליה דעה. "אני לא יודע מי צריך לנהל מה, אבל איזשהו ערוץ ציבורי צריך לקבל את הקו המערכתי של החינוכית ולא של מקום אחר", אומר מרגלית. "אני לא יודע מי צריך לנהל את התחנה, אבל רוח הדברים צריכה להישמר".

"אני לא אמרתי שהתחנה הזו עובדת כפי שצריך להיות", מסכם צרור. "אני חושב שהיא לוקה במיליון ליקויים. אבל את כולם ניתן לנצח, ולא בקושי גדול".

צרות מבית: גם המנכ"לית מושכת אש

יפה ויגודסקי, מנכ"לית הטלוויזיה החינוכית, היא דמות שנויה במחלוקת. לתפקיד הנוכחי היא הגיעה מתחום החינוך כשמאז בואה לחינוכית, לפני שש שנים, היא ספגה ביקורת רבה, בין השאר מעובדיה.

ויגודסקי פיטרה מאז כניסתה לתפקיד 148 עובדים, דבר שבוודאי לא מוסיף לפופולריות שלה בקרב עובדי החינוכית. אבל הם מתלוננים גם על דברים אחרים. אחת הטענות המרכזיות היא שאף על פי שהחינוכית מחזיקה במנגנון הפקה לכל דבר, היא מרבה להוציא עבודה למפיקים חיצוניים. לפי נתוני החינוכית, רק 34% מתקציבה מופנה להפקות מקור - השאר קנוי. "תפאורה, תלבושות - הכל היא מוציאה החוצה", טוען עובד לשעבר. "היא רוצה לחסל אותנו כגוף מפיק".

"הרגולטור מדבר על כך ששידור ציבורי יוציא 50% מהפקותיו החוצה", עונה ויגודסקי. "שלא יהיו אי הבנות - אני לא מוציאה החוצה דברים שאני לא חייבת. האולפנים מלאים, העובדים עובדים. לגבי תפאורה, בשום מקום בעולם לא כתוב שתפקידו של ערוץ משדר הוא להפיק תפאורות. אני מוציאה את העבודה על תפאורות לאנשים שזה מקצועם. מה שאני יכולה לעשות בתוך התחנה - אני עושה בפנים".

ויגודסקי טוענת שההפקה החיצונית היא גם תולדה של הסכמי העבודה ההסתדרותיים, שהרי עובדי החינוכית הם עובדי מדינה. "המדינה חתמה בזמנו עם העובדים על הסכמים שלא מאפשרים לעבוד בצורה אפקטיווית", היא אומרת. "יום העבודה של טכנאים נגמר ב-15:00 ושל עיתונאים ב-16:00. שעות נוספות עולות המון. אני לא מאשימה את העובדים - ההסכמים נבעו מכך שהמשכורת הבסיסית היא משכורת רעב. ברגע שהמשכורות יהיו ריאליות, כל צורת העבודה תשתנה".

העובדים טוענים עוד שסגנון הניהול של המנכ"לית ריכוזי עד להתערבות בפרטים הקטנים ביותר. "יפה טוענת שהיא העורכת הראשית", טוען העובד. "יש לנו מנהלת חטיבת תוכניות אבל היא לא מחליטה כלום. יפה לא נותנת לאף אחד להחליט שום דבר - היא מחליטה הכל. אם מישהו מצליח לפתוח את הפה, ישר מדוממים אותו".

"אני מציעה שתבדקי עם מנהלת חטיבת הפקת התוכניות אם יש לה או אין לה כוח", אומרת ויגודסקי בתגובה. "אין שום תוכנית בחטיבה שלה שלא מאושרת או מוצעת על ידה. במצבים מסוימים אני מתערבת. כשאני רואה שהפקת פיילוט נמשכת תקופה ארוכה מאוד, למשל".

העובדים טוענים שסגנון הניהול שלך יותר מדי ריכוזי.

"אני לא מתביישת בסגנון ניהול ריכוזי. כשהתחלתי לעבוד כאן היו עושים תוכנית ביום. כיום מספר ההפקות גבוה פי שלושה-ארבעה ממה שהיה בעבר. אם מישהו טוען שזאת שיטת ניהול ריכוזית, הוא צודק. גם כיום אני צריכה להיכנס לתחומים שאני לא רוצה להיכנס אליהם.

"15 שנה של פתיחה-סגירה לא עשו טוב לאף אחד בתחנה. לא הוציאו אנשים להשתלמויות, בטח לא ניהוליות. אני לא מאשימה את העובדים, מפני שזה הסגנון הניהולי שהם התרגלו אליו. אלה אנשים שחיים בחרדה כבר 15 שנה, כל יום הם באים לעבודה ושואלים - מתי סוגרים אותנו?"

בניגוד לערוצים אחרים, כיום אין עליכם שום רגולציה חוץ מזמן השידור בערוץ 2 שעליו מפקחת הרשות השנייה.

"אנחנו מגישים כל שנה תוכנית עבודה מסודרת למשרד החינוך. אני בעד רגולציה: לדעתי לא צריך להטיל אותה על הערוצים המסחריים אלא על הציבוריים - שיגידו להם מה צריך להפיק וידאגו שיהיה להם תקציב לעשות את זה. כך זה עובד בכל העולם".

כצפוי, גורמים באוצר לא רואים בעין יפה גם את התגייסותה של ויגודסקי למניעת האיחוד עם ערוץ 1. הם טוענים שוויגודסקי מתנגדת כדי להגן על משרתה ו"המשכורת היפה שלה".

"זאת גסות ועזות מצח", עונה ויגודסקי, "ואני לא יודעת מאיפה זה בא. אני כבר לא ילדה, ומצבי הכלכלי מאפשר לי לא לעבוד. אני בחינוכית כי אני מאמינה במה שאני עושה. אני פשוט בזה לטיעון הזה. זה טיעון של אנשים קטנים".

אחת מבעיותיה של החינוכית היא עודף זמן אוויר, שמחייב אותה להפיק ולקנות יותר מדי תוכן. החינוכית משדרת כיום בשלושה ערוצים: בערוץ הבית שלה - ערוץ 23; בערוץ 2 - שאליו היא מעלה תוכניות כמו "עושים סדר" ו"תיק תקשורת" ומרוויחה כ-12 מיליון שקל מהכנסות פרסום; ובערוץ 1, שמאכסן את חצי השעה הראשונה של ערב חדש (המחצית השנייה משודרת בערוץ 23).

ועדת שטרן המליצה, בין השאר, לכנס את כל השידורים לערוץ הבית. ויגודסקי היתה מוכנה בשמחה להיפרד מהשידורים בערוץ 1, שלדבריה עולים לה 24 מיליון שקל - מתוך תקציב של 90 מיליון שקל - באגרת תדרים. אף שזכייני ערוץ 2 מתלוננים על הזמן שהם אמורים להקציב לחינוכית, בינתיים ויגודסקי לא מתכוונת לוותר עליו. "ערוץ 2 הוא צוהר ליחסי ציבור ומספק הכנסות שאני מחויבת בהן", היא מסבירה. "יש לי עובדים שמשכורתם מותנית בהכנסות. הפיצול בין הערוצים הוא בעוכרינו: כל התוכניות הטובות לא מיוחסות לנו".

ויגודסקי מודה שהחינוכית אינה מגשימה את הפוטנציאל שלה. "החינוכית צריכה להיות יישות משפטית מוגדרת, עם הנהלה ודירקטוריון. שיהיה לה חופש ניהולי, יכולת לבצע שיתופי פעולה ואפקטיוויות כלכלית גדולה יותר. היא צריכה להגיע לכל בית בחבילת החינם, ולצאת מערוץ 1 ו-2".

את יוזמת האוצר היא רואה כגזר דין מוות לתחנה. "אם אתם רוצים לסגור את החינוכית, תהיו אמיצים, תגידו שאתם רוצים לסגור וגמרנו", היא אומרת, "אל תמשכו את זה".

סיון קלינגבייל

מה בין חינוך לתוכן שיווקי?

פעם, כשהיינו קטנים, חלק מהריטואל של יום מחלה בבית היה בהייה בטלוויזיה החינוכית בעוד שחברינו מבלים בבית הספר. דבי וגבי קפצו ממקום למקום באמצעות מקל של קסם, סוזי סורפרייז שרה, חביתוש איבד את המפתח והממברנה של התא התגלתה כבררנית.

היה כיף ואיכותי בחינוכית. "זהו זה" היתה תוכנית חובה, "היה היה" ריתקה למסך ילדים ומבוגרים, ומלחמת שלום הגליל הולידה תוכנית שנמצאת על המסך עד היום. אבל הנוסטלגיה, ורודה ככל שתהיה, לא יכולה להטות את הכף לטובת ראשי החינוכית - בעיקר מאחר שכיום, למרות תוכניות ההבראה, מדובר בגוף שלא ממלא את הייעוד לשמו קם.

הטלוויזיה החינוכית הוקמה בזכות תרומה של משפחת רוטשילד במטרה לתרום לחינוך ילדי ישראל הצעירה. דורות שלמים למדו מתמטיקה מהסברים שצולמו על קרקע יקרה בצמוד לאוניברסיטת תל אביב. עד היום יושבת הטלוויזיה החינוכית על אדמות שהיו בבעלותה של בת שבע רוטשילד וברשותה אולפנים עם ציוד חדיש. התרומה הנדיבה הזאת שואבת כיום כ-90 מיליון שקל מתקציב משרד החינוך - כסף שספק אם לא ניתן למצוא לו שימוש טוב יותר.

אם נבחן את התוכניות שהפיקה הטלוויזיה החינוכית בשנים האחרונות נמצא כי ביניהן משובצות תוכניות כמו "תיק שיווק", "המועדון" ואחרות שההתמחות העיקרית שלהן היא תוכן שיווקי שמוגש במסווה. אמנם בלוח השידורים ניתן למצוא את "חוצה ישראל" ואת תוכנית הספרות של אבירמה גולן, שירדה מן המסך, אבל אלה תוכניות שהיו יכולות להשתלב היטב בערוץ 1 אם הוא היה ממלא את יעודו.

נכון להיום תרומתו של ערוץ 23 ותרומתה של רצועת השידור של החינוכית בערוץ 2 לא מצדיקות את ההפרשה מהקופה הציבורית. אם להיות ספציפיים יותר - הנהנים העיקריים כיום מתקציב החינוכית אינם הצופים אלא עובדי החברה. עובדי החינוכית, בדומה לעובדי הערוץ הראשון, מאוגדים בוועד חזק המשתק את יכולתה לעשות שינוי וליהפך לרלוונטית. אולפני החינוכית, למשל, היו יכולים לייצר רווח עבור התחנה ולייתר את הצורך בכספי ציבור, אבל מגבלות של הוועד מונעות מהחינוכית להשכירם לגופים חיצוניים.

שרת החינוך היוצאת יולי תמיר נזעקה בימים האחרונים להגן על זכותה של הטלוויזיה החינוכית להתקיים והיא מצהירה כי החינוכית שבה לתאם את פעילותה עם משרד החינוך. השרה מונה את שיעורי ההכנה לבגרות ואת מאגר המדיה הדיגיטלית כחלק מהפעולות שהטלוויזיה החינוכית יוזמת ומפיקה ובכך משרתת את מערכת החינוך כולה. לדבריה, הטלוויזיה החינוכית גם תורמת לשיפור השידור הציבורי.

הכל טוב ויפה, אך השידור הציבורי אינו המטרה שלשמה קמה הטלוויזיה החינוכית. המדינה מעבירה מדי שנה כ-600 מיליון שקל ממסים לערוץ הראשון. העובדה כי ערוץ זה אינו ממלא את יעודו אינה עילה להעביר 80 מיליון שקל נוספים לערוץ אחר.

בעידן שבו אין טלוויזיה בכיתה וכבר לא לומדים אנגלית מצפייה בדוקטור האפבייקד או ממסעותיהם של גבי ודבי, אין צידוק אמיתי לקיומה של החינוכית. יתכבד ערוץ 1 ויפיק את "חוצה ישראל" ו"החדר של חני" מכספי האגרה שמשלמים תושבי ישראל. 80 מיליון השקלים שמעבירה מדינת ישראל לחינוכית יכולים לממן הרבה יותר מ-220 העובדים שמקבלים משכורת על עבודה ברמת אביב.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker