האם דורון גלעזר ורותי יובל הם העורכים שיצילו את "מעריב" מטביעה? - מדיה ושיווק - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם דורון גלעזר ורותי יובל הם העורכים שיצילו את "מעריב" מטביעה?

איך הפך צמד עורכים שעד לפני חמש שנים פירסמו כתבות קשות נגד עופר נמרודי למשאת נפשו של המו"ל? אורי אבנרי: "או ש'מעריב' שינה את עורו, או שגלעזר שינה את עורו - 'מעריב' הוא עיתון ימני קיצוני"

תגובות

1. "נמרודי גייט", הידהדה כותרת השער של מוסף "7 ימים" בינואר 2002. "כך הלך ותפח כדור השלג שתחילתו בהסתבכות עופר נמרודי בפרשת האזנות הסתר והמשכו שיבושי חקירה, תשלום דמי שתיקה, הפעלת חפרפרות במשטרה, גיוס השר לביטחון פנים ועסקת טיעון שנויה במחלוקת. פרשת נמרודי, הסיפור שעוד לא קראתם".

תחת הכותרת "כדור השלג" חשפו תחקירני המוסף, שאותו ערכה אז רותי יובל, את "משפט נמרודי ב', שלב אחרי שלב". למרות שנוני מוזס לא שש אז לפתוח מחדש את מלחמת העיתונים, הסיפור פורסם. תמונותיו של נמרודי על ספסל הנאשמים שוב עיטרו את העיתון של המדינה.

לא רק רותי יובל אחראית לכתבות נגד נמרודי. גם גלעזר, בשבתו כעורך ברשת שוקן, נתן ידו לפרסום תחקיר במקומון "כל העיר", שעסק בכתבות שהוכנו לכאורה ב"מעריב" כאמצעי סחיטה של חברות מסחריות. הסיפור פורסם בעת ששחר אילן ערך את העיתון, אם כי היה בחופשה, ויוסף כהן החליפו. הכתבה גררה תביעת דיבה של נמרודי נגד "כל העיר", שהסתיימה בפשרה.

כעת, חמש שנים אחרי, התפתחות דרמטית בעלילה: גלעזר ויובל מנהלים משא ומתן מתקדם בדרך לתפקיד עורכיו הראשיים של "מעריב". המטרה: להציל את הספינה הטובעת ולנווט את העיתון השני בגודלו במדינה לחוף מבטחים. הבעיה: אביו של המו"ל, יעקב נמרודי, מתנגד. הסוף: אומרים שהחתימה קרובה, אבל ב"מעריב" כמו ב"מעריב", אף פעם אי-אפשר לדעת.

2. כמו שאי אפשר לדעת מדוע החליט נמרודי שהצמד דורון ורותי הם הפתרון לבעיות של "מעריב". "אני חושב שבמצב שבו העיתונות נמצאת היום, וזה נכון לגבי 'ידיעות' ו'מעריב', אין פתיחות גדולה מצד העורכים והמו"לים לתחקירים בעלי חשיבות ציבורית, ובעיקר לתחקירים שנוגעים ביחסי הון ושלטון", אמר גלעזר ל"הארץ" לפני שנתיים.

כך שעל פניו, לא ברור למה צריך עופר נמרודי שניים שמתמחים בפרסום תחקירים על פוליטיקאים ובעלי הון. גם אביו, יעקב, לא בדיוק מבין מה קרה לבנו: האם עבר מהפך והפך לפתע למו"ל המאמין בעיתונות לוחמת, או שמא הוא מנסה לשקם את התדמית שנפגעה?

התשובה האמיתית טמונה כנראה בסקר TGI האחרון מיוני 2007. לפי הנתונים שפורסמו בסקר, החשיפה ל"מעריב" באמצע השבוע עומדת על פחות מ-18% אחוז, ובסוף שבוע על כ-23%. ב"ידיעות", בשני המקרים, החשיפה היא כמעט פי שניים וחצי. בנוסף, "מעריב" סופג בשנים האחרונות הפסדים כספיים בגובה עשרות מיליוני שקלים - הפסדים שגררו צמצומים, פיטורים ועזיבה של בכירים בעיתון.

"מבחינתו של נמרודי זה מהלך עסקי נכון, אולי הדבר היחיד שיכול להציל את 'מעריב' מהמקום שבו הוא נמצא עכשיו", אומר אבנר ברנהיימר, בעבר כתב "7 ימים" וכיום בעל טור במוסף "הארץ". "אני בטוח שאם הם יקבלו את עריכת 'מעריב', הם יקבלו ביטחונות מספיק חזקים לכך שהם יוכלו לעשות שם את העבודה כמו שהם מבינים".

"אם להיות אופטימיים, זה יכול לשנות את 'מעריב'. אם למשל שילה דה-בר הכניס את שיטת ההצבעה באס.אם.אסים ל'ידיעות', אז זה למשל לא יקרה אצלם. הם זה ההפך. השאלה כמובן היא אם המו"ל השתנה והפיק לקחים מהקדנציה של העורך האחרון", אומר יוסף כהן, כיום מו"ל הוצאת הספרים עברית, שערך בין 1996 ל-2002 את "כל העיר".

"אם תינתן להם באמת ההזדמנות לעשות שינוי גדול בעיתון, הם יעשו את זה בדרך הכי מקצועית והכי גרנדיוזית שאפשר", אומר איש "מעריב" לשעבר גל אוחובסקי, שערך את "העיר" בתקופה שגלעזר ויובל ערכו את "כל העיר". "אין לנמרודי בעיית התערבות גדולה יותר מאשר לכל מו"ל אחר, אבל ברור שמול עורכים כאלה הוא גם מבין בדיוק מה גבולות המותר והאסור".

3. את הגבולות האלה ביקשו גלעזר ויובל לחדד בחוזה בעזרת סעיפים המצהירים על החופש העיתונאי שלהם. ההערכה היא כי השניים ביקשו להכניס לחוזה "מצנחי זהב", כלומר: פיצוי כספי גבוה במידה וייאלצו להתפטר תוך תקופה מסוימת. במהלך המשא ומתן בין הצדדים עלו סוגיות כגון עברו של נמרודי ומידת התערבותו בעבודת המערכת.

לאחר כמה שיחות הגיעו השניים למסקנה כי נמרודי - אותו אחד שדאג להביא כעורך הקודם את אמנון דנקנר, שהיה המגן הגדול ביותר שלו - השתנה, ושכעת יש לו את הפתיחות הנדרשת לכך שהעיתון יתנהל בהפרדה מוחלטת בין מו"ל למערכת. ההפרדה בין עבודת העורכים לשיקולי המו"ל אמורה להיות מעוגנת בחוזה העבודה שלהם.

"לאור ההיכרות שלי עם האינטגריטי של דורון ורותי, אם הם הולכים לשם הם מאמינים באמת ובתמים שיהיה להם חופש עיתונאי מלא", אומר שחר אלתרמן, כיום ראש מחלקת הריכוז והתחקירים בערוץ 10, שעבד תחתיהם כעורך. "ואני משוכנע שהם דאגו להתחייבות כזו, אחרת הם לא היו הולכים לשם".


אסנהיים: בעצם ההבאה של שתי פיגורות כאלה הוא יודע שזה דורש את מחיר העצמאות, ואני מאמין שזה ישתלם לו בענק

"לנמרודי פשוט לא תהיה ברירה אלא לאפשר להם חופש", מוסיף עמרי אסנהיים, היום כתב "עובדה" ובעבר כתב "סופשבוע" של "מעריב". "בעצם ההבאה של שתי פיגורות כאלה הוא יודע שזה דורש את מחיר העצמאות, ואני מאמין שזה ישתלם לו בענק. המינוי שלהם ל'מעריב' זה כמו שלוני הרציקוביץ' יביא את מוריניו וסקולארי לאמן ביחד את מכבי תל אביב".

4. אלא שלצד האומץ והשמירה על הפרדה בין הנהלה למערכת, ראוי לציין שגלעזר לא תמיד לקח את צד העובדים אל מול בעל המאה. ביוני 2000 הכריזו עובדי הדפוס ב"ידיעות אחרונות" על שביתה. מוזס לא נשבר, ומהדורה מצומצמת של העיתון הודפסה בבתי הדפוס של "מעריב" ו"הארץ".

העובדים ניסו למנוע מדי לילה את הפצת העיתון, ערכו אסיפות והפגנות, ומנגד שכר מוזס מאבטחים. העימות בין הצדדים היה בלתי נמנע, וכלל הפעלת כוח ועימותים אלימים קשים, שבהם נפצעו כמה עובדים.

גלעזר, בעל רקע סוציאליסטי כאמור, לא התייצב לצד השובתים. בעיצומו של המאבק כונסה מסיבת עיתונאים של ראשי "ידיעות", ובה גלעזר ישב לצד מוזס והביע בו תמיכה. "כל העיר" פירסם כתבה על הנושא, ולצדה טור חריף מאת חיים ברעם. ברעם הכיר את גלעזר מתקופת של"י, וגלעזר אף היה העורך שלו ב"כל העיר".

בטור ביקר ברעם קשות את גלעזר על כך שעמד לצד המעבידים מול העובדים. "איך אדם שהפגין בתקופת מוקד תחת הסיסמה 'מה שטוב לפועל טוב לישראל' מתייצב לצד המעבידים?", תהה. "ברעם כעס מאוד שדורון, שגדל על רעיונות ההתאגדות של עובדים, יוצא נגד זה", אומר אחד מאנשי "כל העיר" דאז.

"האמת, שהוא היה במצב בעייתי, היות שמצד אחד הוא האמין בזכויות עובדים, אך מצד שני פועלי הדפוס שם באמת הערימו קשיים ופגעו בעיתון". בעקבות אותו טור גלעזר וברעם לא דיברו ביניהם במשך שנים.

זו לא היתה הפעם היחידה שבה גלעזר לקח את הצד שנגד ועדי העובדים. בתקופת המאבק מול ועד העובדים, על רקע ניסיון הוועד להביא תוכנית שתקצץ כשמונה אחוזים בשכר העובדים כדי למנוע פיטורי עיתונאים ותיקים, החבורה של יובל וגלעזר התנגדה.


הם הגיעו ל'ידיעות אחרונות' וחשבו שהם המציאו את העיתונות, כאילו רק הם יודעים מה זה עיתונות וכל השאר לא

"היו שמועות שהם מפיצים רשימות של אנשים שהיה להם חוזה קיבוצי שלא עובדים ושצריך לסלק אותם", אומר אחד מוותיקי העיתון לשעבר. "הם הגיעו ל'ידיעות אחרונות' וחשבו שהם המציאו את העיתונות, כאילו רק הם יודעים מה זה עיתונות וכל השאר לא. במידה רבה הם ניסו ליצור מ'7 ימים' יחידה נפרדת משאר העיתון.

היתה תחושה שנוני מגבה אותם, רותי היתה מקורבת מאוד אליו, וזה יצר את אותו כאוס בתוך המערכת. כשהיו עימותים גם דלפו דברים החוצה לעיתון 'העיר', ותמיד היתה הרגשה שזה בא מכיוון של החבורה הזו".

קבוצת "7 ימים" אף אירגנה אסיפת מחאה על גג המערכת, בניסיון לארגן כמה שיותר אנשים שיסכימו לחתום נגד הקיצוץ במשכורת. בסופו של דבר רוב הכתבים פחדו לצאת נגד ההנהלה, ורק קומץ חתם. חבריו לרעיונות השמאליים-סוציאליסטיים של גלעזר מירושלים זוכרים לו עד היום את ההליכה נגד הוועד.

5. גלעזר, עורך "עובדה", ויובל, עורכת "אולפן שישי", גדלו ב"כל העיר" הירושלמי ומייצגים אסכולה של עיתונות מסוג מסוים. מחד, לוחמת, תחקירית, קלאסית, כזו שלא חוששת מבעלי ההון ופוליטיקאים; מאידך, בעלת אג'נדה שמאלנית, שצובעת את העולם בשחור ולבן, מחלקת אותו לחלשים וחזקים, טובים ורעים.

הקריירה הארוכה שלהם רוויה בסיפורים מסוג זה. עמוד השער של "כל העיר" אחרי אירועי הר הבית בשנת 1990 הוא דוגמה טובה. לאחר ש-20 ערבים נהרגו בעימות קשה עם המשטרה, הכותרת שנבחרה ב"כל העיר" היתה "הטבח". "תיחקרנו את האירוע", משחזר שחר אילן, כיום כתב "הארץ", אז עורך החדשות במקומון, "והגענו למסקנה שהיה שם טבח.

דורון לא היסס לפרסם את השער הזה, ובאותו שבוע שרפו בירושלים חבילות עיתונים של 'כל העיר'. באותו אופן דורון לא חשש לפרסם ב'כל העיר' תחקירים נוקבים גם על אריה דרעי, שהפעיל לחצים אבל זה לא עזר לו".

דוגמה אחרת, מהתקופה שבה יובל ערכה את העיתון, היא השער של לפני בחירות 1996. על השער נמרחה תמונה של יצחק רבין עם הכותרת "לזכור ולבחור".

"היתה תקופה ש'כל העיר' היה העיתון השמאלי הרציני ביותר בארץ", אומר אורי אבנרי, שהכיר את גלעזר בתקופה שבה היה דובר מפלגות השמאל הרדיקליות מוקד ושל"י והשתתף בהפגנות ובפעילויות המפלגה (גלעזר אף צולם ב"העולם הזה" מפגין בהתלהבות מול הבית של בגין ביום הטבח בסברה ושתילה). "לגבי המינוי, אז או ש'מעריב' שינה את עורו, או שגלעזר שינה את עורו. 'מעריב' הוא עיתון ימני קיצוני. על כל פנים, כמו שאמר ישו, 'לפי הפירות תכירו אותם'".

6. הפירות שהניבו גלעזר ויובל ב"7 ימים" (גלעזר ערך בין השנים 1996 ל-2000, כשיובל משמשת סגניתו, ויובל ערכה מ-2000 עד 2004) היו לא מעטים, וכללו בין היתר את חשיפת פרשת טובות ההנאה שקיבל בנימין נתניהו מהקבלן יגאל עמדי, תחקיר נוקב על שרה נתניהו, חשיפת מקרי הסרטן בקישון, גניבת האיברים של פרופ' יהודה היס במכון הפתולוגי, פרסום הפרוטוקולים של מלחמת יום כיפור, העברות הכספים של עמרי שרון באמצעות חברות קש, פרשת האי היווני, הכתבה של רון לשם "הר הקללה", ששימשה בסיס לספרו "אם יש גן עדן", מוסף מיוחד שנגע בקשר בין הון ושלטון, שנקרא "הזמן השחור", ועוד.

"אם תפתח את העיתונים בהשוואה למתחרים באותה תקופה ובהשוואה למגזינים היום, אתה תראה את ההבדל", אומר אלתרמן. "עבודה עיתונאית לא נעשית במחשכים. אפשר לראות את התוצר מדי שבוע, וההישגים הם מאוד מדידים. אני חושב שלא היתה כמעט פרשה דרמטית בארץ בתקופה ההיא שלא עברה ב'7 ימים' או נולדה שם בתקופה של רותי ודורון.

מה גם שכמעט שום דבר לא עבר בשקט. חלק גדול מהדברים, בייחוד אלה שנגעו להון ושלטון, דרשו מלחמות, והיתה תחושה של לחץ שהלך והתגבר עד לשלב שבו רותי פרשה".

התחקירן הראשי של "מוסף הארץ", גידי וייץ, נזכר השבוע במלחמה של יובל לפרסם ב"7 ימים" את הקלטות של גלעד ועמרי שרון. "היא לחמה כמו אריה על פרסום תחקירים קשים על הדמויות הכי חזקות בחברה הישראלית. בלי פחד ובלי להניד עפעף היא נתנה גיבוי טוטאלי לכתבים לכל פרסום שכזה.


בהחלט יש להם את היכולת להגיע למקום ולעשות מלחמה בולדוזרית ולהצליח בה

בהחלט יש להם את היכולת להגיע למקום ולעשות מלחמה בולדוזרית ולהצליח בה, הם השליטו את סדר היום שלהם על העיתון ולא התכופפו. לדורון ורותי יש סט ערכים שהעיתונות זקוקה לו. רותי היא העורכת הכי טובה שהיתה לי אי פעם. היא ודורון הם הדמויות הכי מתאימות להגיע ל'מעריב' המוכה והחבול ולעשות בו תרפיה".

"מדובר בשני אנשים עם חוט שידרה", אומר מוטי גילת, מבכירי תחקירני "ידיעות אחרונות". "בימים האלה, שבהם התקשורת מתקפלת, נלחצת, נתונה לאיומים ומשפטי דיבה, שני החבר'ה האלה הוכיחו שהם באמת עמדו בלחצים.

כמעט בכל תחקיר בתקופה שלהם הם היו נתונים ללחצים חיצוניים ופנימיים בכל חזית, בכל גזרה, והם הדפו אותם תוך שמירה על יחסי אנוש טובים, וזה לא היה פשוט. הם מבינים מה זה עיתונות לוחמת, ידעו תמיד לחבר בין המעניין לחשוב ולשרת את האינטרס הציבורי. להיות גם כלבי שמירה של הדמוקרטיה וגם למכור עיתון.


הם היו גאים בתחקירים, הבליטו אותם בעיתון - אלה שני עורכים שאין להם אלוהים

הם היו גאים בתחקירים, הבליטו אותם בעיתון, הבינו את חשיבות המלחמה הציבורית, העיתונות הביקורתית, הכתיבה הטובה. כשהם באו ל'ידיעות' מבחוץ הם חיזקו את הקטע העיתונאי האמיתי, השליחותי, והובילו את '7 ימים' לפסגות. אלה שני עורכים שאין להם אלוהים".

העובדה ש"אין להם אלוהים" הובילה ללא מעט עימותים. אחד מאותם עימותים אירע בין יובל למשה ורדי, עורך "ידיעות" דאז, סביב כתבה על אודות רפואה שחורה באיכילוב. ורדי התנגד לפרסומה. גם מערכת היחסים של ורדי וגלעזר לא היתה טובה.

גלעזר מונה לסגן של ורדי ואחראי על המוספים, אולם הרגיש שלתפקיד אין באמת משמעות, ופרש ב-2001. "דורון לא ממש מצא את עצמו שם במשטר הריכוזי של ורדי, לא היתה ביניהם תקשורת", מזכירים בעיתון.

גם עימותים מול המו"ל נוני מוזס לא חסרו. "היא ניהלה איתו קרבות שריון קשים, בציפורניים", נזכר אחד מאנשי "ידיעות". אחד הקרבות היה על רקע רצונה לפרסם כתבה על פרופ' נילי כהן, שבה אוזכר גם מנהל בתי המשפט דאז בועז אוקון, היום פרשן משפטי בעיתון. מוזס פסל את הכתבה. "רותי נשחקה שם עם כל המלחמות וגם רצתה להתחיל משהו חדש, לא רצתה לעבוד בתחושה שכל שבוע זה השבוע האחרון", אומר אחד מאנשי "ידיעות".

7. אחד המאפיינים של גלעזר ויובל כעורכים היא האוטונומיה שנוצרת באזורים שבהם הם שולטים. כאשר עברו השניים ל"7 ימים" ב~1996 הם הרכיבו נבחרת איכותית של עורכים וכותבים, שכללה בין היתר את שחר אלתרמן ואמירה לם (מ"צומת השרון"), ניר בכר, יגאל מוסקו, גיל חובב, שוש מולא, גידי וייץ ועוד ("כל העיר").

החבורה שהתגבשה היתה קבוצה סגורה, מעין עיתון בתוך עיתון, היתה מאוד עצמאית ועוררה מורת רוח בקרב חלק מוותיקי "ידיעות אחרונות", בעיקר אלה שלא נמצאו ראויים לכתוב במוסף.

"הופתעתי כששני החבר'ה האלה התנחלו בתוך הבית שלי", אומר כתב חדשות בכיר לשעבר ב"ידיעות", מוותיקי המערכת, שלא ראה בעין יפה את ה"נהירה השוקניסטית", כהגדרתו. "הצוות התנהג בשיטות של ממלכה נפרדת, מה שבא לידי ביטוי בהבאת אנשי שלומם, שעבדו איתם בעבר, וסגירת הדלת בפני אנשים כמוני, שכתבו לפני כן באופן חופשי ב'7 ימים'.

התופעה הזו של מתח בין חלקים שונים בעיתון החריפה עד כדי כך שהגיע מצב שאם למשל כתב מגזין עשה כתבת פולו אפ לנושא מהחדשות, אז לא ידעת שבמגזין עובדים על זה, וגם לא טרחו לשתף אותך. בקיצור, זה לא היה בית פתוח.

שיטות העבודה היו כמו בצבא, שכשמישהו כובש שטח הוא ישר מבצר אותו, שם שמירה היקפית, יש מעברים, ואתה צריך להזדהות מאיפה אתה בא ולאן אתה שייך. לדעתי זה מה שתראה גם ב'מעריב'. כל מי שלא מתאים לצוות ימצא את עצמו די מיובש, מוקפא".

כתבת ערוץ 2 שעבדה עם יובל משמיעה גם היא ביקורת דומה לזו של ותיקי "ידיעות": "היא די הביאה את האנשים שלה ל'אולפן שישי', כתבים, במאים. כל מיני אנשים חיצוניים שקודם לא עשו כתבות ב'אולפן שישי'.

היא לא כל כך נשענה על אנשי המערכת, וגם הרבה פעמים אנשים מהעיתונות הכתובה שלא כל כך יודעים איך לעשות כתבות לטלוויזיה עשו ניסיונות ראשונים ב'אולפן שישי'. דנה ספקטור, למשל, עשתה כתבה אחת, היתה תקופה שגיל ריבה עשה כתבות - הוא היה הפייבוריט שלה, היא היתה עושה לו פרומואים לתוכנית בתוך 'אולפן שישי'. זה קצת הפריע, כי זה לא איפשר לאנשים מבפנים לעבוד, נהיה צפוף שם".

8. כשאהוד אשרי, כיום מבקר הטלוויזיה של "הארץ" ובעבר עורך "כל העיר", מנסה לנתח את המשמעות כניסתם של גלעזר ויובל ל"מעריב", הוא פוסק כי "זה חד-משמעית שינוי כיוון של 'מעריב'. ממש תפנית של אני לא יודע אם להגיד 180 מעלות, אבל 150 מעלות, אחרי המגמה הפופוליסטית, הצהבהבה והמסחרית של דנקנר.

הוא לא הולך להפוך ל'הארץ', אבל הוא יהיה פחות פופוליסטי ויותר מקצועני מבחינה עיתונאית. נמרודי צריך להציל את העיתון שלו שקורס מהרבה בחינות, וזה מינוי שיכול לשנות את המגמה, למרות שעדיין הרבה מאוד תלוי במו"ל.

כדי שהם יצליחו הוא צריך לתת להם שני תנאים: עצמאות ותקציב. כמובן שיש שאלה אם עיתון יכול לעבוד עם שני עורכים שווי מעמד, מה שיכול להיות בעיה, כי בדרך כלל צריך אדם אחד שאצלו תיעצר האחריות".

איפה באמת תיעצר האחריות? על פי המסתמן, גלעזר אמור לקחת אחריות על תחום החדשות, על אתר nrg ועל האדמיניסטרציה, ואילו יובל תהיה אחראית על המגזינים והתחקירים.

"בזמנו אני ערכתי את 'מוסף הארץ' במשך שנתיים ביחד עם אבנר אברהמי, עבדנו בצוות", משחזר אשרי. "לעבודה בשניים יש יתרונות של הפריה הדדית וזה מוריד קצת עול, אבל גם חסרונות _ תמיד צריך להתחשב בעוד מישהו כדי להגיע להחלטות, וזה יכול קצת לסרבל את העבודה. לרותי ודורון יש היסטוריה משותפת מאוד הרמונית. דורון מביא איתו מורשת חדשותית תחקירית מאוד מוצקה, רותי מביאה המון כישרון ועצמאות, וביחד זה יכול לעבוד טוב".

"הם עובדים נורא טוב ביחד", מוסיף אלתרמן. "לא ראיתי הרבה פרטנרים שמסוגלים לעבוד ככה כשני ראשים. אם יש מישהו שמסוגל להציל את 'מעריב', זה הם. זה תלוי בהרבה דברים שלא כל כך תלויים בהם, כמו למשל החוסן הכלכלי של העיתון, התקציב שיעמוד לרשותם, החיבור עם האנשים שם, היכולת להביא אנשים אחרים ולשכנע אותם ש'מעריב' אכן הפך למקום אחר".

"זו החלטה נכונה של נמרודי", מציין אשרי. "אני גם חושב שזה מעיד על כך שהוא החליט לשדר מסר שהוא מוריד את העיתון מהמדף, שהוא מפסיק לנסות למכור אותו ושהפעם הוא הולך על מינוי מסוג אחר, שיכול להביא לו פוטנציאל לקהל חדש וכותבים חדשים, כי הרבה מאוד כותבים שלא היו מוכנים שכף רגלם תדרוך בעיתון שדנקנר ערך יהיו מוכנים לבוא היום לרותי ודורון".

"אנשים שהדירו את רגליהם מ'מעריב' בתקופת דנקנר אולי יחזרו לעיתון, למרות שכל סיבוב כזה עושה אותך יותר חשדן", מאמין אוחובסקי. "אם הם היו באים לפני דנקנר יש הרבה אנשים שהיו אוטומטית לוקחים את הדברים מאיפה שהם נמצאים ובאים אליהם. היום, שש שנים אחרי ואיך שהעיתונות נראית, יכול להיות שאנשים יהיו יותר סקפטיים, יחכו לראות איך הם מסתדרים עם נמרודי, שזה מחזיק מעמד. בכל מקרה, זו הצהרת כוונות יפה של עופר נמרודי".

9. היכולת של גלעזר ויובל לצוד כישרונות, לטפח אותם ולאחר מכן להפוך אותם לסוג של מעריצים עשויה להפוך את "מעריב" לכתובת אטרקטיבית עבור כותבים ועורכים. דנה ספטור היא סיפור מייצג לתהליך שעובר על אנשים שעובדים עם השניים. בזמן ששימש כעורך "7 ימים", נתקל גלעזר בכתבת שער של ספקטור על איריס קול בעיתון "תל אביב".

זו היתה כתבת השער הראשונה שלה בעיתון, וכשהיא התפרסמה ביום שישי ספקטור שהתה בסיני. במהלך החופשה התקשר אליה החבר דאז ואמר לה שגלעזר מחפש אותה. "כמובן שלא האמנתי לו", היא נזכרת. היא הגיעה לבית "ידיעות" ונפגשה עם השניים. "הם אמרו לי שהם רוצים שאכתוב אצלם, שהם חושבים שיש לי כישרון. הם היו כאלה ירושלמים באותה שיחה".

ספקטור החלה לעבוד בעיתון ככתבת. בכתבה הראשונה היא נשלחה להיות נערת הפקה במופע של חוליו איגלסיאס ולהביא רשמים מאחורי הקלעים. בהמשך העניקה לה יובל את הטור האישי המצליח, שמתפרסם עד היום.

באופן דומה גיבש גלעזר צוות של תחקירנים וכתבים ב"עובדה", לאו דווקא אנשים שעבד איתם בעבר. אחד מהם הוא אסנהיים, שאליו פנה גלעזר בעקבות כתבות שפירסם במוסף "סופשבוע" ואחרי שצפה בכתבה שהכין עבור "אולפן שישי" של יובל. אסנהיים, שככתב מגזין ב"העיר" פירסם כתבה חריפה על גלעזר כשעזב את "ידיעות אחרונות" על רקע ריב עם ורדי העורך, מספר ש"דורון לא אהב את הכתבה ולא שיתף איתה פעולה בשום דרך. בערב אחרי הפרסום הוא התקשר אלי ואמר לי 'רציתי להגיד לך שהכתבה שלך היתה חריפה'. אני הערכתי שהסתיימו יחסינו המקצועיים לעולמי עד".

10. נושא מינוי המחליף לדנקנר, שיפרוש בסוף השנה, הוא אחד החמים במסדרונות בית "מעריב". הציפייה רבה, הכתבים והעורכים מחכים לרגע שבו השניים ינחתו במערכת, חרף החשש משינויים.

"במערכת מדברים על תקווה לשינוי", אומרת אחת מכתבות העיתון. "יש תקווה שהם ישפרו את רמת המוספים, בעיקר את מוספי סוף השבוע, נקודת החולשה של 'מעריב' כיום. בתור אנשים שזוהו בעבר עם תחקירים ומוספים אני מאמינה שהם יכניסו שיפור משמעותי שיעלה את מספר הקוראים. מצד שני, יש גם חששות.

יש כמה עורכים ובעלי תפקידים מוערכים ואהודים במערכת, וכתבים חוששים למעמד שלהם, היות וידוע כי השניים מגיעים בדרך כלל עם צוות משלהם".

"הרבה מאוד אנשים מתים שהם יבואו, מייחלים לבואם", אומר עיתונאי אחר מ"מעריב". "לכולם ברור שהסיכוי העיקרי להציל את 'מעריב' זה הם. גם מי שלא אוהב אותם או מפחד למעמדו מודע למספרים ולאווירה ולמה שהיה בשנים האחרונות. יש מי שאומר שזה התסריט הכי ורוד ש'מעריב' יכל לחלום עליו, טו גוד טו בי טרו".

האם השניים יסתדרו עם אותם כתבים ועורכים שזוהו באופן מובהק עם הקו של דנקנר? "לדורון יש יכולת לעבוד עם אנשים עם אגואים גדולים", אומר שחר אילן. "עורך נמדד גם ביכולת הזו, שהוא לא מפחד להחזיק אנשים עם אגו".

"רותי קונה את המנהיגות שלה לא בטרור ולא בהפחדות, לא בתגרנות וצעקות", מוסיף וייץ. "אני לא זוכר אי פעם שהיא הרימה את קולה או דיברה באופן גס רוח, אבל למרות זאת היא העורכת עם הכי הרבה סמכות וכושר מנהיגות".

"אני לא מכיר אותם אישית ואין לי מושג אם הם באים עם אג'נדה עיתונאית או פוליטית משלהם. עבורי זה סימן שאלה", מסכם עורך הדעות ב"מעריב", בן דרור ימיני. "ודאי שבעיתון מדברים על הנושא, לא שמישהו יודע משהו. אני מאוד מקווה שיש סיבה למסיבה, אבל אני לא יודע מה הולך לקרות. אני מאמין שאם וכאשר הם ייכנסו, הם יבואו עם הצהרת כוונות. לכל מי שיבוא אני מאחל הרבה הצלחה, צריך שיהיה כאן עיתון רציני וחזק".

ונמרודי? מבחינתו המשא ומתן עדיין מתנהל וכלום עוד לא סגור. "אני אדבר אחרי שיוחלט שהם העורכים. עוד אין החלטה (של דירקטוריון 'מעריב'; ע"ק). התינוק עוד לא נולד".

גלעזר ויובל, מצדם, סירבו להגיב לכתבה כל עוד מתקיים משא ומתן והנושא טרם נסגר.

המעריצים משתפכים

אילנה דיין, "עובדה": "יש לדורון יכולת לברוא יש מאין. הוא יודע לברוא אנשים, תוכניות וכתבות. זה ההבדל בינו לבין כל עורך אחר שהכרתי. השילוב שהוא מצליח לייצר בין הכישרון שלו לכישרון שלהם הוא מיוחד. יש לו זה מגע קסם כמעט מטאפיזי, וכל פעם זה מדהים אותי מחדש. חוויה שכזו עם עורך לא היתה לי בחיים".

עמרי אסנהיים, "עובדה": "אני חושב שאלה שני אנשים שיכולים להציל את מעריב, והם תקווה לי ולעוד 1,000 עיתונאים. עצם ההגעה שלהם ל'מעריב' היא כאילו נפתח עיתון חדש בישראל, ואני באמת מקנא באנשים של 'מעריב' שאלה האנשים שהולכים להיות עורכים שלהם".

דנה ספקטור, "ידיעות אחרונות": "רותי לדעתי היתה הדלאי לאמה בגלגול קודם. אף אחד לא מצליח להגיד לה מה לעשות, אף אחד לא נוגע בה, היא לוחמת צדק, מושלמת. דורון הוא יותר אנושי, עורך פנומנלי, עם חוש טרף. אני מחזיקה מהם הכי רחוק שאפשר להחזיק מעורכים".

יוסף כהן, הוצאת עברית: "הם העורכים שלמדתי מהם הכי הרבה. עיתונות מבחינתם זו לא מקפצה למשהו אחר, אלא באמת שליחות. הם עובדים מצוין ביחד, וזה נותן להם משקל יותר גדול במאבקים הבלתי נמנעים נגד מו"לים. מדובר באנשים שחושבים שיש ערך במה שהם עושים".

גל אוחובסקי, "טיים אאוט": "הם צמד מאוד מוכשר, אני מעריץ גדול שלהם. הם באמת מאמינים במה שהם עושים, הם עושים את זה מהמקום שלפעמים נראה שהוא קצת ישן, כמו שעיתונות צריכה להיות. מה שכבר אין. הם אנשים שיודעים לתפעל עיתון, יש להם את השילוב הזה בין עיתונאי למנהל. יש חוץ מהם אולי רק עוד חמישה-שישה אנשים בארץ הזו שיודעים לתפעל עיתון".

אורלי וילנאי-פדרבוש, "עובדה": "דורון הוא העורך הכי טוב בארץ. הוא אחד האנשים שלימדו אותי הכי הרבה. הוא רואה סיפורים ויודע בדיוק איזה סיפור עובד ואיזה לא. אני חושבת שהוא משחרר לכל אחד את מה שנכון לו. אני מבכה את לכתו ונורא עצוב לי, כי ב'עובדה' יש תחושה של משפחה, וראש המשפחה הולך".

מה רצתה רותי יובל מאמנון דנקנר

בסוף 2001, כשהיא עורכת "7 ימים", טילפנה רותי יובל לעורך "מעריב", אמנון דנקר, כדי לבקש את אישורו לרכוש מצלם העיתון ברק פכטר תמונה בלעדית שצילם רגע אחרי הדקירה של התאומים נדב ויואב בירנברג בתל אביב. יואב, כתב "ידיעות אחרונות", הכין כתבה נרחבת שהתייחסה למקרה הדקירה האישי שלו ושל אחיו.

"זו היתה תמונה בלעדית כי רק אני צילמתי", משחזר פכטר, "לכן כשעשו על זה כתבה אחרי זה ב'7 ימים' הם פנו אלי שאמכור להם את התמונה, אבל אמרתי להם שהם צריכים לקבל אישור מ'מעריב'". דנקנר אישר ליובל לרכוש את התמונה ולהשתמש בה ב"ידיעות אחרונות", והיא אכן פורסמה עם הקרדיט הלא טריוויאלי של "ארכיון מעריב".

"המוסד הזה שקוראים לו 'עובדה' היום הוא בצלמו ודמותו של דורון", אומרת אילנה דיין. "יש לו יכולת לברוא יש מאין. הוא יודע לברוא אנשים, תוכניות וכתבות, זה ההבדל בינו לבין כל עורך אחר שהכרתי. השילוב שהוא מצליח לייצר בין הכישרון שלו לכישרון שלהם הוא מיוחד. יש לו מגע קסם כמעט מטאפיזי, וכל פעם זה מדהים אותי מחדש.

חוויה שכזו עם עורך לא היתה לי בחיים. כמעט בכל מקרה אחר הייתי מנסה להתאבד על דורון כמו שהתאבדתי עליו בעבר, והייתי עושה כל מאמץ כדי לשמור עליו בתוכנית, אבל פה אני ידעתי שזה חלום כל כך גדול וישן שלו, לערוך עיתון יומי, ושזו הזדמנות כל כך גדולה ואולי בלתי חוזרת, והיה לי ברור שזה המצב.

ואפשר אולי להתעצב, אבל זה דבר שצריך לקחת אותו כנתון. אני גם נמצאת במצב נדיר שבו העורך החדש, אבי זילברברג, קיים, והוא חי את התוכנית ומכיר אותה, ויש לו מניות רבות, וזה משהו שדורון לאורך הקריירה, כמו פה, תמיד ידע - לגדל יורשים מבלי להפסיק לגדל את עצמו. בתשעה מתוך עשרה מקרים היורשת היתה רותי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#