תיק 2000: הזדמנות להיפטר משיטת מוזס - מדיה ושיווק - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תיק 2000: הזדמנות להיפטר משיטת מוזס

אם תיק 2000 יניב כתבי אישום, יצמח ממנו הישג משמעותי: חשיפת השיטה של מו"ל "ידיעות אחרונות", ארנון מוזס, ששולט בפוליטיקאים, באנשי ציבור ובאנשי תקשורת, והיה האיש בעל ההשפעה הרבה ביותר על דעת הקהל הישראלית בעשורים האחרונים

23תגובות
עופר וקנין

"למדינת ישראל יש מזל ששלדון אדלסון החליט להקים פה את 'ישראל היום'. אף אחד לא מבין כמה. אם לא היה 'ישראל היום', נוני מוזס היה ממשיך לשלוט פה באמצעות הלהקה שלו. יש לו להקה של אנשים, ח"כים, אנשים בכירים, שעושה כל מה שהוא רוצה. זה מפחיד".

את הדברים האלה אמר, שלא לייחוס, גורם שמכיר היטב ומקרוב את ארנון (נוני) מוזס ואת "ידיעות אחרונות" - וראה מקרוב את שיטות הפעולה שלו. הוא לא היחיד.

כל מי שעבד בפס הייצור של קבוצת התקשורת הזאת נחשף לפעילותה כזרוע המפעילה לחצים אדירים בציבוריות הישראלית כדי לסייע לאינטרסים של מועדון החברים של המו"ל מוזס. מי שיישר קו זכה לחיבוק חם וסיקור אוהד וחנפני. מי שהעז להמרות את פיו של מוזס - הפך לאויב, נכנס לרשימות השחורות והתחיל לספוג אש. אפשר לשאול, למשל, את פרקליט המדינה לשעבר משה לדור, או את העיתונאי רביב דרוקר.

עד שנות ה–90 כוחו של מוזס עוד היה מרוסן. "מעריב" - שהתנהל, אגב, באותן שיטות תחת משפחת נמרודי - איתגר את "ידיעות", לצד ההשפעה של "הארץ" בחוגים מסוימים. אלא שהקרב בין "מעריב" ל"ידיעות" הידרדר לפרשת האזנות הסתר, נמרודי ספג מכה ועוד מכה - ומאז עוצמתו של מוזס גברה והלכה. לצד זאת, הוא התיר לעצמו יותר ויותר להתערב במערכת העיתון ולפגוע בעצמאותה.

בעשורים האחרונים, רוב כלי התקשורת לא עסקו בכוחו העצום של מוזס בציבוריות הישראלית. כוחו הילך אימים לא רק על פוליטיקאים ואנשי ציבור, אלא גם על מו"לים, בעלי גופי תקשורת ועורכים בכירים. למעשה, כל עיתונאי שרצה להתפרנס מתקשורת הבין שעם מוזס אסור להתעסק. השליטה של "ידיעות" נעשתה לא רק דרך העיתון המודפס ואתר האינטרנט שבבעלותו. בעבר החזיק מוזס גם ב–HOT, ולפני כן בזכיינית ערוץ 2 רשת - המחזיקה בחברת החדשות של ערוץ 2 (אחזקות שאותן נאלץ למכור ב–2005). השפעתו העקיפה על כל גופי התקשורת היתה רחבה הרבה יותר.

למוזס היה אפקט משתק על מעגלים נרחבים של פוליטיקאים, אנשי ציבור ופקידים. היו לכך גם השלכות משקיות רחבות - יוזמות שנעצרו, רפורמות שנתקעו ומושחתים שהמשיכו לחגוג בסיוע מעטפת ההגנה המחבקת והחמה של מוזס. אף אחד אמנם לא עסק במוזס, אבל כולם ידעו מה מתרחש ב"ידיעות". פה ושם גם הוגשו תצהירים ברורים על הנעשה מאחורי הקלעים.

מרדכי גילת, התחקירן הבולט של "ידיעות", העיד כי "פרשיות אהוד אולמרט וחיים רמון - שני אישי ציבור המקורבים למו"ל מוזס - גרמו לעימותים קשים ביני לבין המו"ל ולדחיקתי הסופית החוצה. המו"ל הפעיל לחצים ישירים נגד פרסומים אלה". ניר בכר, לשעבר עורך "7 ימים", מוסף שבועי של "ידיעות", כתב תצהיר שלפיו עורך העיתון לשעבר רפי גינת והמו"ל מוזס פעלו כדי לעכב או לפסול תחקירים הנוגעים לקשרי הון־שלטון, וכי השניים יזמו כתבות ותחקירים נגד גורמים ואנשים שהיו קשורים אליהם באופן אישי.

מוזס ונתניהו חשדו זה בזה גם במהלך המגעים

לאורך השנים, היחסים בין מוזס להנהגה הפוליטית היו לרוב תקינים. עם אריאל שרון ובניו זה עבד, גם עם אהוד אולמרט. עם אהוד ברק קצת פחות. אבל מסיבה לא ברורה, יחסי מוזס ובנימין נתניהו נהפכו לזירת קרב עקובה מדם.

ייתכן כי הסיבה לכך נעוצה בדמיון שביניהם: שניהם אנשים מתוחכמים ומניפולטיביים, תאבי שליטה - אך גם רדופי פחדים. מתווכים רבים ניסו לגשר ביניהם, אבל רמת האמון ההדדי ביניהם היתה ירודה. גם כאשר הם ניהלו מגעים, כל אחד מהם נהג להגיד לסובבים אותו כי השני משקר לו, ונוהג בתחבולות כדי לפגוע בו.

כשמוזס תקף שוב ושוב, נתניהו הבין שהוא זקוק לכוח נגד. הוא גייס את פטרונו אדלסון, שהזרים ל"ישראל היום" עד כה כמיליארד שקל רק כדי למגר את כוחו של מוזס. הוא עשה זאת באמצעות הזרמה בלתי־פוסקת של כספים, רמיסה של כללי אתיקה עיתונאית ועיוות המציאות - כן, ממש כמו בחלקים נרחבים של "ידיעות אחרונות".

למזלו של מוזס, "ישראל היום" התנהל בצורה שלומיאלית - ובעשור שבו הוא קיים, על אף התפוצה האדירה, העיתון לא הצליח להשיג השפעה אמיתית בזירה הציבורית. הפגיעה הכלכלית של "ישראל היום" וירידת ההכנסות בשוק העיתונות הורידו את מוזס לעמדת חולשה שאותה לא הכיר מעולם. מספר המנויים צנח, מחירי הפרסום התרסקו - והקבוצה שלו עברה להפסדים.

מוזס מצא עצמו שוב ושוב מידפק על דלתו של נתניהו, ומנסה לסגור דיל שיאפשר לו לחתוך את ההפסדים. נכון, בפרשנים הבכירים, כמו נחום ברנע וסימה קדמון, אי־אפשר לשלוט - אבל אפשר לתת הנחיות ישירות לעורך הראשי, והוא כבר יידע לעשות את העבודה.

עיתונאים שעבדו ב"ידיעות" - שחלק גדול מהם אכן חפץ לעשות עבודה עיתונאית ישרה והגונה - סיפרו מה עברו, כיצד קיבלו הנחיות תמוהות, וכיצד חשו שהם לוביסטים של בעלי העיתון.

הסדרת היחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים

ההקלטות שנחשפו בתיק 2000 איפשרו להציץ מקרוב למערכת היחסים המושחתת בין פוליטיקאים לבעלי גופי התקשורת. בכל הקשור לפעילות נתניהו, לתיק הזה יש כמובן היבטים פליליים לכאורה, שכן נתניהו, לפי החשד, ניסה להפעיל את סמכויותיו השלטוניות ותיכנן לפעול באופן שמוזס היה אמור לקבל עבורה תמורה כלכלית משמעותית.

תיק 2000 אינו נוח לאף אחד. יש בצמרת העיתונות והפוליטיקה מי שמנסים לקבור את התיק. הוא עשוי להציף פרשות מהעבר ולהביך מאוד חלק מבכירי התקשורת. הם מעדיפים שנתניהו יסתבך בתיק 1000, בתיק הצוללות או בתיק אחר - ורק לא בפרשה הזאת.

במקרה של נתניהו, יש בתיק 2000 "ראָיית זהב" - ההקלטות - אבל בדיוק כמותו יש פוליטיקאים רבים בישראל שביצעו עסקות תן וקח עם מוזס, או עם בעלים אחרים של גופי תקשורת. הם השתמשו בכוחם הציבורי כדי לסייע לאינטרסים של מוזס, וקיבלו בתמורה לכך סיקור אוהד ומלטף.

מקרה הקיצון הוא הניסיונות החוזרים ונשנים במהלך השנים להוביל חקיקה שתפגע בתפוצתו של "ישראל היום". חברי כנסת מסיעות רבות הובילו חקיקה כזאת. ב–2013 היו אלה ח"כ איתן כבל ושרת המשפטים לשעבר ציפי לבני (המחנה הציוני). הם טענו כי פעולתם היתה למען האינטרס הציבורי ומניעת הפגיעה בעיתונות על ידי אדלסון, אבל הם כמובן שירתו את האינטרסים הישירים של מוזס.

תיק 2000 הוא הזדמנות חד־פעמית לעשות תיקון. העמדה לדין של הגורמים החשודים בפרשה, אם יוחלט עליה, תניב שני הישגים משמעותיים. היא תקבע אמות מידה ברורות לגבי היחסים בין פוליטיקאים לגופי תקשורת. היא גם תבהיר עניין שאמור להיות ברור מאליו: מתן סיקור חיובי לפוליטיקאי (או סיקור שלילי ליריביו) הוא בעל ערך כספי, ואמור להיחשב מתן שוחד לכל דבר ועניין.

העיסוק החדשותי המוגבר בנתניהו מחמיץ הישג משמעותי שעשוי להגיע מתיק 2000 - חשיפה של שיטת מוזס. זו תהיה הזדמנות לראות מקרוב את מנגנון הפעולה של האיש בעל ההשפעה הרבה ביותר על דעת הקהל הישראלית בעשורים האחרונים, וכיצד הוא השתמש לרעה בכוחו ופעל למען אינטרסים סמויים או גלויים שלו או של מועדון חבריו. אם תיק 2000 ימוסמס, מוזס עשוי לשקם מחדש את אחיזתו ב"ידיעות", להעצים את כוחו בזירה הדיגיטלית ואולי בטלוויזיה - ולחזור לימים העליזים שבהם שלט בדעת הקהל הישראלית.

נתניהו כנראה ילך, אבל צריך לוודא שהסביבה הציבורית שתישאר בישראל אחריו תשתנה. ללא עצירה של שיטת מוזס, זה לא יקרה. אסור להחמיץ את ההזדמנות לכך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם