האם דודו טופז יתאבד בשידור חי?

ביום שבו עלתה תוכניתו לשידור בערוץ 10, הבטיח טופז שאם הרייטינג לא יהיה ראוי הוא יתאבד בשידור חי. אבל טופז לא אשם בכישלון תוכניתו

אהוד אשרי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

לא הייתי נדרש לעסוק בדודו טופז בפעם השנייה תוך יומיים אלמלא שיעור הצפייה של תוכניתו הראשונה, שאין לה הגדרה אחרת מלבד "אסון" (טלוויזיוני). כדי להמחיש את ממדיו די לצטט דברים שאמר טופז לגל"צ כמה שעות לפני התוכנית: "אני מעריך שהרייטינג ינוע בין 12% ל-17%. אם קשת תעשה 24% ואני 12%, אני מתאבד בשידור חי". הסוף ידוע: קשת עשתה 23.6% וטופז 7.6%. הנתון נמוך אפילו מממוצע הפריים טיים של ערוץ 10 עצמו.

טופז לא אשם. הוא נותן את כל מה שיש לו. הכישלון שייך כולו לפרנסי ערוץ 10. הם צריכים לדעת שמה שיש לטופז כבר לא מספיק, בוודאי לא לערוץ שמתיימר לספק אלטרנטיווה מתוחכמת לערוץ 2. אם כבר הולכים על תוכנית בידור, עדיף להמר על פורמט מקורי שיטפח את כוכב העתיד, מאשר לבנות על פורמט משומש שממחזר את כוכב העבר (של הערוץ המתחרה). אם ההימור ייכשל, זה יהיה לפחות כישלון אמיץ ומכובד, ולא פחדני ומשפיל. אחרי שהטעות כבר נעשתה, צריך כישרון מיוחד לשבץ את התוכניות הראשונות מול שני אירועי טלוויזיה גרנדיוזיים. אם קשת לא התביישה לוותר על פרסומות (ולהפסיד המון כסף), ערוץ 10 יכול להרשות לעצמו לשנות את השיבוץ, אפילו ברגע האחרון.


דמוקרטיה נאורה ושמה ישראל

במונחים טלוויזיוניים מקובלים קשה לחשוב על אירוע משעמם יותר מהשידור הישיר של השבעת נשיאת בית המשפט העליון. מה כבר אפשר למצוא ברצף ארוך של נאומים טקסיים סטטיים? ובכל זאת זה היה שידור מרתק, הן במישור הגלוי והן בכל המישורים הסמויים שלו.

לפני הכל, הוא סיפק הזדמנות נדירה להתוודע מקרוב, ללא תיווך, לדמותה של דורית ביניש, שמעמדה ופרסומה עומדים ביחס הפוך להיקף חשיפתה הישירה לציבור. אני מתקשה לזכור מתי, אם בכלל, שמעתי את קולה בעשור האחרון. אתמול יכולתי לראות אותה מתרגשת כאחד האדם, לשמוע את קולה נשנק בזמן ההשבעה, לזהות את קשיחותה בזמן הנאום, ולבסוף לצפות בה מתרפקת בחום על בני משפחתה. זכיתי גם להצצה מרוכזת אל פרצופיהם העלומים של שופטי בית המשפט העליון ויתר חברי האליטה המשפטית והפוליטית, שהתקבצו למה שרק הטלוויזיה יכולה להפוך לאירוע לאומי מרכזי.

למשך שעה וחצי הצטיירה ישראל דרך המסך כדמוקרטיה אוטופית ונאורה, אור לגויים וליהודים, מופת של צדק ומשפט, בקיצור, בועה סוריאליסטית בים השידורים הרגיל. אלא שהכל זעק אירוניה: במקום לבוא לנשיא המדינה, החשוד באוסף מסחרר של עבירות, באה הרשות השופטת אל ממלאת מקומו מהרשות המחוקקת, ביטוי ישראלי מקורי להפרדת הרשויות; את שר המשפטים הסורר החליף עוד ממלא מקום; וכשביניש דיברה על מיגור השחיתות התמקדו המצלמות, ולא במקרה, בפניו של ראש הממשלה. קל לנחש מה עבר במוחה כששלושת הפוליטיקאים שלצידה שפכו מליצות על ערכי המוסר והצדק. כך שבסופו של דבר זה היה שידור די מצחיק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker