עורכי טיים אאוט בתל אביב ובביירות: "לא כל הישראלים והלבנונים אוחזים זה לזה בגרון" - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עורכי טיים אאוט בתל אביב ובביירות: "לא כל הישראלים והלבנונים אוחזים זה לזה בגרון"

עורך מגזין "טיים אאוט תל אביב" אמיר בן-דוד פגש במאי האחרון את רמזי שורט עורך "טיים אאוט ביירות", ויחדיו חלמו השניים על פסטיבל תרבות משותף; המלחמה הפכה אותם לאלגוריה של הסכסוך: חלוקים ומחוברים זה לזה, כשני פנים של סיפור אחד

תגובות

אמיר בן-דוד

בתוך שלושה שבועות נהפכו שני עורכי עיתונים משני צדי הקטיושות לדבר החם ביותר בזירת התקשורת הבינלאומית - אמיר בן-דוד, עורך "טיים אאוט תל אביב", ורמזי שורט, עורך "טיים אאוט ביירות". תתהו מן הסתם - "מה פתאום טיים אאוט ביירות? זו לא העיר המופצצת שכולם נהנים לכתוב איך היתה פאריס של המזרח התיכון ואיננה עוד?" ואם להיות מדויקים, עכשיו אין כבר "טיים אאוט ביירות". המגזין זכה למיתת עריסה זמן קצר לאחר היוולדו, וכל זאת בגלל המלחמה.

רוב הצוות התפזר, מי שיכול היה לברוח - ברח, ושורט, עורך בלי עיתון לערוך אותו, עבר לסקר את המלחמה בעבור העיתונים הבריטיים "דיילי מייל" ו"דיילי טלגרף" (הוא התחנך בבריטניה). יש צורך בכלכלה מתאימה לעיתון כמו "טיים אאוט ביירות" - מפיצי סרטים ומסעדות, בין השאר - שתייצר מספיק פרסום כדי להחזיק אותו. בינתיים מספר שורט לקולגה התל אביבי שלו שיש איזה שניים-שלושה פאבים פתוחים בביירות, רוב המסעדות סגורות ואין בילויים.

"החיים שלי הרוסים"

הכל התחיל במאי האחרון, כששורט הגיע עם גיליון "טיים אאוט ביירות" הראשון והריחני לכינוס עורכי "טיים אאוט" העולמי שנערך בקפריסין, ופגש שם את בן-דוד. החיבור היה מיידי, כי ככה זה - אותה מנטליות של תושבי שתי ערים השוכנות לחופי אותו ים תיכון, ורק כמה קילומטרים ועוד אי אלו צלחות חומוס מפרידים ביניהם ביום בהיר שבו לא מתפוצצות קטיושות בדרך. "היינו נורא אופטימיים", נזכר בצער בן-דוד. "כאן עולה ממשלה שמדברת על התכנסות, ושם כל המוחות והכסף חוזרים להשקיע בלבנון אחרי עשרות שנים בגלות. חשבנו אפילו לעשות פסטיבל תרבות משותף".

המו"ל של "טיים אאוט ביירות" נחמה אבו זעיד ואשתו נעמי סרג'נט הם דוגמה לתקווה החדשה שפיעמה בעיר, כלומר בביירות. אחרי שמאות אנשים עזבו בתקופה שבין מלחמת האזרחים ל-2002 - ואחרי שלבנון התרוקנה מההון הכלכלי והאנושי שלה - הלך הרוח בביירות השתנה, והנוטשים חזרו להפריח את השממה.

אלא שהשמחה היתה מוקדמת. חודשיים לאחר מכן, ב-20 ביולי, כבר התפרסם בגיליון "טיים אאוט תל אביב" דיווח של שורט מביירות תחת הכותרת "קול מביירות הבוערת". זה היה בתוך הגיליון, אבל השער שלו הוא זה שהביא לפירסומו העולמי - קודם כל בזירת הבלוגים הבינלאומית, ואחר כך בשאר אמצעי התקשורת.

"התחילה המלחמה", מספר בן-דוד שבועיים לאחר מכן, בוקר אחרי שחזר מאולפן BBC בירושלים, ושעה לפני שצוות טלוויזיה יפאני מערוץ הטלוויזיה המוביל ביפאן, NHK, בא לשמוע את סיפור "בין שתי ערים" שלו. "ביום רביעי חטפו את החיילים בצפון. ביום חמישי עדיין לא הבנו שהאירוע ישפיע על סדר היום של 'טיים אאוט'. רק בסוף השבוע נפל האסימון, ובראשון בבוקר נפלה הקטיושה על מוסך הרכבת בחיפה, ואז כבר נוצרה אווירת מצב חירום.

"התחלנו לחשוב איך מתמודדים עם המצב. העיתון לא התמודד עם תקופה כזאת קודם לכן. ואז הגיע המייל הראשון מרמזי: 'הכל בוער, הכל חרב' - מייל קורע לב. 'אין טיים אאוט ביירות, החיים שלי הרוסים'. זאת היתה תכתובת בתפוצת נאט"ו לכל העורכים של 'טיים אאוט' בעולם. במקביל הוא פתח בלוג, וכתבתי לו שאני מעוניין לפרסם דברים שלו אצלנו. הוא לא ענה, ואני הבנתי את זה כהסכמה שבשתיקה. ארזתי מהמיילים ומהפוסטים בבלוג את 'קול מביירות הבוערת'".

לא חששת לפרסם את הטקסט שלו?

"ההחלטה לא היתה קלה. היה חשש אמיתי מתגובות הקוראים, וביום שהעיתון יצא התקיים תדרוך לאנשי השיווק איך לענות לטלפונים. היו קצת ביטולים וכמה מכתבים זועמים - אבל אני לא יכול לתאר לעצמי מה היה קורה אם הטקסט היה מתפרסם בעיתון אחר שיש לו קהל ליברלי פחות".

כלומר מחוץ לבועה. ערכת אותו?

"לא. קיצרתי פה ושם. הוא כתב לא מעט דברים שאני לא מסכים אתם ושלא משקפים את הדעות שלי, אבל פירסמתי אותם כי רציתי לשקף מה חושבים בביירות. השארתי למשל התבטאויות שלו שאנחנו תוקפים את ביירות כי אנחנו מקנאים בהצלחה של העיר, או שהמלחמה היא חלק מקונספירציה בינלאומית. לא עידנתי אותו. בטקסט שלי כתבתי הסתייגות. ציינתי שהדברים אינם קלים לקריאה לישראלים".

חומר נפץ מביירות

ואז התחיל בן-דוד לשבור את הראש על השער. מה יהיה בחלון הראווה של עיתון שביום-יום מאליל את הבועה, ואילו עכשיו - בין דפי הכרומו עם ארומת האספרסו - מכיל חומר נפץ מביירות? "המחשבה הראשונה היתה פריים שמצולם דרך חלון של מכונית, כשבמקום העץ הריחני היה צריך להיות הארז הלבנוני. אבל בסוף זה נראה כמו העץ של גולני, אז ויתרנו. הניסיון הזה נשאר כאילוסטרציה למדור של חנוך מרמרי באותו גיליון שגם הוא, כמובן, הוקדש למלחמה.

"ואז חשבתי על הומאז' לאיור המהולל של סול סטיינברג 'מראה מהשדרה התשיעית', שהיה שער של ה'ניו יורקר' אי אז בשנות ה-70. להבדיל מהאיור ההוא, שהציג עולם שלו ונינוח, באיור שלנו - 'המלחמה כפי שהיא נראית משדרות רוטשילד' - השלווה והנינוחות נגמרות על הירקון ומעבר לו מתחיל הגיהנום. הסברתי את הרעיון לאולגה פרילוצקי, אחת הגרפיקאיות שלנו שהיא גם מאיירת מוכשרת, והייתי המום מהתוצאה".

כאן נכנסת לתמונה העיתונאית העצמאית ליסה גולדמן. ב-31 ביולי ריאיינה את בן-דוד לבלוג שלה, On The Face (יודעים איך זה בעברית, כן?). באותו יום התברר לבן-דוד שיש מאות כניסות מהבלוג שלה למהדורה הדיגיטלית של "טיים אאוט". לא עברה שעה, והתקשרו לבן-דוד מ-ABC ומ-BBC. אבל זה היה רק ערוץ אחד של ההתפשטות המטורפת של השער, שהמקור שלו כיכב בחדריהם של מיליוני סטודנטים בשנות ה-70 ושדיבר לפיכך לכל אמריקה ולחצי אירופה.

בין פרסום השער לבין הראיון עם גולדמן, "טיים אאוט ניו יורק" ערך ראיון משותף עם שורט ובן-דוד. בד בבד, העורך של "טיים אאוט שיקאגו" לקח את תכתובת האי-מיילים תל אביב-ביירות ויצר ממנה כתבה, כשהכל מונח על הרשת באותו זמן. "מ'טיים אאוט לונדון' התקשרו בחמישי וביקשו שאכתוב מתל אביב, שרמזי יכתוב מביירות, ושעורך 'טיים אאוט מומביי' יכתוב על פיגוע שהיה שם שבוע קודם", מספר בן-דוד.

"הטקסטים - שהתפרסמו לאחר שבוע - שיקפו את היום הראשון של המלחמה. הסיפור שלנו ענה על צורך ברור. אין הרבה כאלה, והיה גם קל נורא לארוז אותו - מדיה הרוסה על סיפורי מדיה. זאת סיטואציה מרתקת שבה מתנהלת מלחמה בין מדינות, ואילו האזרחים ממשיכים לדבר. עד לא מזמן לא הכרתי לבנונים, ולא מישהו שמכיר לבנונים. ועכשיו כן, וזה משנה את המצב.

"אני לא יודע מה יקרה, אבל אני מאמין ומקווה שזה יעשה רק דברים טובים. מנהלים דיאלוג ורואים שלצד השני יש עניינים, פחדים, דאגות - זה סיפור חדש ומעניין בתולדות המלחמות. האנגלים והגרמנים לא יכלו לדבר מאחורי גב האס.אס במלחמת העולם השנייה".

סמל לתקווה

בסוף השבוע שעבר התראיין הצמד המופגז לרשת הרדיו האמריקאית הציבורית הגדולה NPR, שבה חוגי האינטליגנציה והאקדמיה מדסקסים עניינים. "וזאת היתה הפעם הראשונה שדיברנו בקול, כלומר שלא רק התכתבנו, מאז פרצה המלחמה", מספר בן-דוד. הפעם השנייה היתה כשבן-דוד ישב באולפן של BBC בירושלים, וצלם נשלח לשורט שעמד ברחובות ביירות, וכך ניהלו ביניהם דיאלוג שהיה הרבה יותר ידידותי מלוחמני, כמובן. "בעיני הרבה אנשים, אתם הסימבול לתקווה ולשלום", אמרה לבן-דוד המראיינת האמריקאית של NPR. הוא ענה לה: "אם זה מה שאנחנו צריכים להיות, זה בסדר גמור. להראות לעולם שלא כל הישראלים והלבנונים אוחזים זה לזה בגרון, זה תפקיד חשוב".

ובשאר הזמן, כשאתם לא מתראיינים, אתם מדברים רק באי-מיילים? יש כעס ביניכם?

"תלוי אם יש הפצצות בביירות וכמה שורט נסער. ברור לנו שהוא לא משגר קטיושות לקריית-מוצקין - שבה נולדתי - והוא מבין שאני לא מפגיז את ביירות".

על מה אתם חלוקים?

"הוא חושב שהיה צריך ללכת למו"מ מיד אחרי חטיפת החיילים, ושהפגזת ביירות היתה פשע נגד האנושות. אני חושב שישראל זכאית להגן על עצמה בכוח, אבל שהגזמנו בפראות כשכבר ביום הראשון הפגזנו את ביירות והרסנו את שדה התעופה הבינלאומי שלה. הסכמנו בינינו שלא ניכנס לקטטות משודרות, אם כי ה-BBC היו שמחים אם היינו מגיעים לשם".

ומה עם התקשורת הישראלית?

"רצו לראיין את רמזי ל'עובדה' ופנו אליו מגל"צ. הוא סירב להתראיין. שאלתי אותו אם הוא מסתכן כשהוא ממשיך לשמור על קשר איתי, ואם מישהו עשוי להדביק לו תווית של משתף פעולה בגלל הקשר בינינו. הוא לא מאמין שזה יקרה. לכל מי שיקרא את הטקסטים שלו לא יכול להיות ספק שהוא פטריוט לבנוני".

בשבוע האחרון ניתק קשר האי-מייל בין בן-דוד לבין שורט.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#