"לפתוח מסעדה - כל מסעדה שהיא - זה סיכון" - מדיה ופרסום - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"לפתוח מסעדה - כל מסעדה שהיא - זה סיכון"

ישראל אהרוני, השף הממותג הראשון, שורד כבר 25 שנה בענף שהוא נמנה עם אבותיו המייסדים בישראל; כך הפך האיש שרצה להיות אמן לתשלובת מזון המגלגלת מיליונים ממסעדות, ספרי בישול, חברת הפקות, מדורי בישול בעיתונות, תוכניות טלוויזיה, תעשיות מזון ופרסומות

תגובות

זו התקופה הטובה ביותר בחייו של ישראל אהרוני - ולא שהיו בעברו תקופות גרועות במיוחד. רזה מכפי שהיה בשלושת העשורים האחרונים, אך עדיין עם אותה צמה נושנה ואותן גבות מתעקלות בסגנון מפיסטו, הוא מתרוצץ ממסעדה למסעדה, מתוכנית בישול לטלנובלה יומית, מחדר הכושר אל המועדונים, שבהם הוא מקפץ עד לשעות הקטנות באופן שמאתגר צעירים ממנו ב-30 שנה. ועדיין הוא מוצא זמן לכתיבת מדור הבישול השבועי שלו במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" ולעבודה על ספר הבישול ה-18 שלו, שייקרא "נודלס, פסטה ומה שביניהם", ויעסוק באוכל שעל דרך המשי.

כמו כל 17 קודמיו, גם הספר הזה יהיה רב-מכר. אהרוני יודע לייצר רבי-מכר. מי שלא מאמין מוזמן לתת דעתו לעובדה שאפילו ספרו האחרון, "בשר טחון", מככב כבר שבועות ברשימת הנמכרים ביותר, למרות השם הלא אטרקטיווי. אהרוני פשוט יודע את העבודה, כפי שמבין כל מי שקורא את מדור הבישול שלו בעיתון. "אני סופר מקצועי", הוא מעיד על עצמו. "אין דבר שאני לא בודק שוב ושוב כדי למנוע טעויות. כל הזמן אני לומד וכל הזמן אני משתכלל".

לא רק בגלל ין ינג

בנעליים כתומות, מכנסי טרנינג זרוקים-לכאורה וחיוך נצחי, אהרוני נראה טוב מכפי שנראה שנים. אבל העם מתקשה להתמודד עם שינוי התדמית. כבר שלוש שנים שהוא צנום כתוצאה מאכילה מבוקרת, יותר מ-10 שעות שבועיות בחדר הכושר ואינספור שעות ריקודים עד אור הבוקר. ואנשים עדיין לא מאמינים.

"את לא יודעת איזה שמועות הפיצו אודותי", הוא אומר. "אנשים משוכנעים שהם חייבים להגיד לי מה דעתם בדיוק. עוצרים אותי ברחוב ואומרים לי 'לא יפה לך שרזית'".

איך אתה מגיב?

"יום אחד נמאס לי מזה, וכשמישהי עצרה אותי כשהלכתי עם סלים ברחוב ואמרה לי שהיא חייבת להגיד לי כמה לא יפה לי שרזיתי, החלטתי לענות לה. הורדתי את הסלים ואמרתי לה 'את יודעת, זה מאוד לא יפה מה שאת אומרת לי. כל כך טרחתי וכל כך הרבה זמן רציתי להיות רזה, וסוף-סוף הצלחתי בזה. הגשמתי את החלום שלי. אז באיזו זכות את אומרת לי שזה לא יפה לי?'. היא נאלמה".

אהרוני נמנה עם עלית הבשלנים בישראל. אבל לא זה מה שהפך אותו למותג-העל של ענף המסעדנות. הוא עבד קשה כדי להפוך את שמו למלה נרדפת לסעודה מובחרת. והמאמץ השתלם: אהרוני הוא כיום תשלובת מבוססת היטב של מסעדות, ספרי בישול, חברת הפקות, מדורי בישול בעיתונות, תוכניות טלוויזיה, תעשיות מזון ופרסומות.

את הפגישה הראשונה שלנו העדיף אהרוני לקיים במסעדת ין ינג, שלאחר 25 שנים הועברה לקומת הכניסה של מגדלי המילניום ברחוב הארבעה בתל אביב. לדברי אהרוני, בפתיחת המסעדה הושקעו רק 250 אלף שקל, "כי היתה כאן קודם מסעדה אחרת, כך שקיבלתי מקום כמעט מוכן".

בין השאר עוטר אחד הקירות במסעדה בקולאז'ים מוגדלים של מגזרות סיניות. הקולאז'ים הם מעשה ידיו של אהרוני, שעד גיל מבוגר יחסית התכוון בכלל להיות אמן. קירות אחרים עוטרו בטקסטים מהמיתולוגיה הסינית. לפחות זה מה שנאמר לאהרוני, שבעצמו איננו דובר סינית, למרות הצמה והרומן המתמשך עם סין. אהרוני מזוהה עם הבישול הסיני לא רק בגלל ין ינג, אלא הודות לספרו "הבישול הסיני", שהיה הספר הראשון שחשף בפני הישראלים את אמנות הבישול הסינית. כבר בספר הבישול נכללו שירים שתורגמו מסינית בידי דן דאור.

פתיחת המסעדה מעלה את רמת האדרנלין בדמו של אהרוני, שכמדומה הופך לתזזיתי יותר משנה לשנה. "הייתי חייב משהו חדש לגמרי. אני כל הזמן צריך להתחדש", הוא אומר ומצביע על התפריטים. "שיניתי את התפריט, צמצמתי, שידרגתי אבל בעיקר העברתי את הדגש לאוכל וייטנאמי. אין בישראל אוכל וייטנאמי".

"ואני, כמו שאמא היתה אומרת, טבח"

כבר 25 שנה, מאז פתח את ין ינג, יש לאהרוני שותף וייטנאמי בשם דון טרן. "הוא מהווייטנאמים שבגין הביא לישראל, והבן אדם שיש לו הכתב הכי יפה בעברית שאני מכיר. אין לו אף שגיאת כתיב אחת ואוצר המלים שלו פשוט מדהים. בהתחלה גם מודי בן שך היה שותף שלנו, אבל באחרונה הוא הפך למנכ"ל פז ופירקנו את השותפות, וכיום אני ודון שותפים בערך חצי חצי, ודון מנהל את המסעדה".

כפסע היה בין אהרוני לבין השם: בן גוריון אהרוני. "לאחים הגדולים שלי קוראים הרצל וויצמן. רק במזל ניצלתי מהשם בן גוריון אהרוני. הרצל, הגדול, הוא פרופסור לאנרגיה סולארית בבאר שבע, וויצמן הוא מהנדס בניין שגר בקניה. יש לי גם אח קטן, איתן, שהוא תכשיטן שגר באוסטרליה. ואני, כמו שאמא שלי היתה אומרת, טבח".

הוא נולד בחיפה, בעיר התחתית, להורים יוצאי בוכרה, ועד לאחר שירותו הצבאי לא ביקר אף פעם במסעדה. "המגע היחיד שהיה לי עם מסעדות היה כשהייתי נכנס למסעדת איסקנדר בשדרות האו"ם כדי לקחת משם חומוס בפיתה", הוא אומר.

בשנים שבהן נוסד המותג אהרוני, עוד לא היו בישראל אנשים ידועים שנשאו את התואר "שף", ומוסד ה"שף-סלבריטאי" לא היה קיים. אהרוני היה הראשון שהפך את דמותו שלו, לא פחות מאשר את המזון שהכין, למותג. הוא היה השף הראשון שכיכב בפרסומות, ואחד הראשונים שהפכו את הכתיבה על אוכל ל"סגנון חיים" ואת ההתייחסות לבישול ואכילה לדיון ב"תרבות האוכל".

"אני אומר לכולם, לכל מי שפונים אלי בהצעות לעשות כל מיני דברים בחינם כדי לזרוע אפשרויות חדשות, שאני עכשיו בגיל שאני קוצר ולא בגיל שאני זורע, ושאני לא עושה דברים בחינם - אלא אם כן מדובר בפעילויות צדקה למען מטרות שאני מאמין בהן". ואהרוני אכן קוצר את פירות ההצלחה.

שתי המסעדות שבבעלותו, פת קואה שבאזור התעשייה בהרצליה (בשותפות עם גדי לבל, גיסו של דון טרן) וין ינג, מגלגלות מחזור של בין מיליון למיליון וחצי שקל בחודש. הוא שותף של "טדי הפקות" בהפקתן של שלוש תוכניות הבישול הטלוויזיוניות שהוא עורך, מגיש ומשמש כשף. הוא נמצא ברשימת מקבלי השכר של "ידיעות אחרונות" כבר 15 שנים, שבמהלכן לא החמיץ אפילו מדור אחד, "חוץ מפעמיים, שזה יצא ביום כיפור. אבל אני הגשתי את המדור שלי בזמן". הוא משמש שף-יועץ, תחום עיסוק מכניס בהחלט שהוא ממחולליו בישראל, לכמה מסעדות. אהרוני מעסיק עשרות עובדים, ומככב בקמפיין פירסומי של נוזל לשטיפת כלים, ביחד עם גברי בנאי, שותפו לתוכניות המצליחות "דרך האוכל" ו"דרך האוכל בעולם".

"פתחתי את המסעדה שלי ב-81', וכבר ב-83' פנו אלי מבנק דיסקונט לקמפיין 'בנק דיסקונט - יש עם מי לדבר'. אני והם עוד לא ידענו שככה יקראו לזה יום אחד, אבל הם פנו אלי בתור 'שף-סלב'. אחר כך עשיתי מסע פרסום לפרי קיווי, ועשיתי גם פעמיים את מטבחי רגבה ועוד כל מיני דברים. ועכשיו אני עושה את סבון הכלים "פיירי". זה מאוד משתלם, אבל הבעיה היא שאני לא יכול לפרסם 95% מהדברים שקשורים למזון. אני לא יכול לפרסם שום דבר שאני כותב עליו, אבל אני יכול לפרסם בנקים וסירים ומטבחים ודברים כאלה".

אהרוני הגיע אל האוכל די במקרה. אחרי הצבא נסע להולנד ללמוד אמנות, וכשחזר ארצה היתה לו חברה "שאמא שלה היתה ייקית, וכדרכם של הייקים הן היו משפחה שכללה שני אנשים - אמא ובת. ופתאום באתי גם אני, והאמא לא ידעה מה לבשל ואז היא נזכרה שבעלה, שהיה תיאולוג בגרמניה, תירגם פעם ספר בישול סיני לגרמנית, והיא הכינה אוכל סיני ואני נטרפתי.

"התקשרתי לחברים ואמרתי: לא תאמינו, אכלתי בשר מצופה בסוכריה! השתגעתי מהאוכל הזה, וכל העניין שלי באוכל התחיל שם. התחלנו שנינו לעשות ארוחות סיניות ולהזמין אנשים, ויום אחד, באחד הקונצרטים שהיא היתה הולכת אליהם, היא הסתערה על אשתו של הנציג הטייוואני והזמינה אותה ואת בעלה לאחת הארוחות. ואז אשתו, שמאוד התלהבה מהארוחה אמרה שאם ארצה פעם, היא תסדר לי ללמוד בישול בטייוואן. זה היה לפני 27 שנים. אף ישראלי עוד לא נסע לטייוואן, ואני החלטתי לנסוע לשם. כשחזרתי פתחתי את ין ינג בשדרות רוטשילד".

ין ינג הצטרפה למסעדות הסיניות הרבות שהיו אז בתל אביב. לדברי אהרוני, מפת המסעדות כללה "מה שנקרא בטעות מסעדות מזרחיות, כמה מסעדות יהודיות, 4,000 מסעדות סיניות וכמובן בתי בלינצ'ס, שהמלבב בהם היה בבן יהודה וקראו לו "בית הבלינצ'עס ההונגרי - דאלאס". את הדאלאס הוסיפו כנראה בגלל סדרת הטלוויזיה הפופולרית עם ג'יי אר וסו אלן.

עם כף חשמלית וקופסת נס קפה עלית

כשהקים את ין ינג עדיין לא הומצא בישראל המקצוע הקרוי "מעצב מסעדות", ואהרוני, שרצה מסעדה שנראית כמו מסעדה סינית בטייוואן, פנה אל מעצב התפאורה אריק סמית' וביקש ממנו שיעצב לו תפאורה של מסעדה. "עדיין לא הייתי מסעדן, וגם לא היה מקצוע כזה. וזאת היתה תקופה שבה כשישראלים היו נוסעים לחו"ל הם היו לוקחים איתם כף חשמלית וקופסת נס קפה של עלית, ובצרפת היו חיים על באגט. בתל אביב אנשים אמנם היו הולכים למסעדות, אבל עוד לא התחיל ה'בום' הגדול ובוודאי שהיינו רחוקים ממה שקורה כיום, שאנשים נוסעים לחו"ל לסיורים קולינריים.

"מי שפקח את עיני היה שאול אברון, שכתב ב'מעריב' טור בשם 'ככה הם אוכלים'. לקרוא את זה היה כמו לקרוא מדע בידיוני. הוא היה מתאר מה אוכלים בכל מיני מקומות בעולם. אחרי שפתחתי את ין ינג הכרתי אותו והתיידדנו, והוא הציע לי להצטרף אליו למסע קולינרי בן שלושה שבועות בצרפת, וכך הכרתי גם את האוכל הצרפתי". במהלך השנים הפך אהרוני למומחה לכל תחום בישול כמעט. "אני לא מפסיק ללמוד לרגע", הוא אומר.

"מי שהמציאה בישראל את ספרי הבישול היתה רות סירקיס, ועד היום אנחנו חייבים לה את הפורמט של ספרי הבישול", הוא אומר. "אבל מי שהמציא את הכתיבה על אוכל, מורנו ורבנו, היה אברון". שבוע לפני נסיעתו לחו"ל עם אברון, פנה אל אהרוני מאיר שניצר שהיה אז עורך מוסף "הארץ", והציע לו לכתוב כתבות למוסף. "אמרתי לו, מאיפה אני יודע לכתוב? אבל אחר כך נזכרתי שאני נוסע ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאכתוב לו טור על הנסיעה לצרפת, וכתבתי לו. ואז רון מיברג, שהיה עורך מוניטין, לקח אותי לכתוב אצלו, וממוניטין עברתי ל'חדשות' עם אברון".

משוגע על רפי כהן

במשך הפגישה הראשונה שלנו לא הפסיק ידידו של אהרוני, השף ובעל המסעדה רפי כהן, לצלצל אל הסלולרי שלו. בניגוד למה שנהוג לחשוב, בין השפים המובילים בישראל מתקיימת ידידות יותר מאשר תחרות. "זה מתחיל בזה שאני חייב שיהיו לי חברים שאני יכול לדבר איתם על אוכל, ורק שפים יכולים להיות כאלה. בסוף היום כולנו חייבים לשבת ולדבר על אוכל, אז בשביל זה יש את ירון קסטנבאום, חיים כהן, ארז קומורובסקי ורפי כהן.

"אני משוגע על רפי כהן. בעיני הוא מדהים". ביחד ייעצו לכמה מסעדות וכתבו ספר בישול. "אני מת על אנשים שעושים חמישה דברים במקביל, כמוני. אני, למשל, מנהל מסעדות, כותב, עושה טלוויזיה, מגדל משפחה ועושה ייעוצים".

מה זה ייעוצים?

"ייעוץ למסעדה או לבית קפה יכול להיות הרבה דברים. מבניית תפריט ועד קונצפט כללי. עשיתי ייעוצים להרבה מקומות. הפעם הראשונה היתה לפני 15 שנה, כשפנה אלי דוד קפולסקי וביקש שאהפוך את הרשת שלו מרשת של בתי קפה לרשת של בתי אוכל. בהתחלה אמרתי: קפולסקי? ואז עניתי לעצמי: בדיוק, קפולסקי. זה האתגר. כי לבנות תפריט זה הדבר הכי קל. מה שקשה זה לקחת בחשבון את היכולות של המקום, של הטבחים והעובדים".

אז בעצם כבר מזמן אתה לא עומד במטבח ומבשל.

"רק בבית ובתוכניות הטלוויזיה, וכשאני מכין את המדור לעיתון".

כבר 15 שנה שהוא מבשל, פעם בשבוע, בסטודיו של נלי שפר, הצלם הקבוע שלו במדור ובספרי הבישול שלו. אהרוני מפקח על עבודת הצילום לא פחות משהוא טורח על הבישול. "למשל, העבודה בעיתון, אני לא יכול לתאר לך כמה אני אוהב את העבודה הזאת. לכאורה, לכתוב את המדור לוקח לי כמו משך ההקלדה, אבל כל השבוע המדור נכתב לי בראש, ומה שאני הכי אוהב זאת ההפקה הצילומית בסטודיו. היום של הצילום זה היום בשבוע שאני הכי אוהב, וכל שבוע כשאני רואה את המדור מודפס בעיתון אני מתרגש מחדש. אני לא יכול להתחיל לתאר לך אפילו איזה אדרנלין זה".

"הייתי אימפריה"

לפני שש שנים סגר אהרוני את מסעדת תפוח זהב, שהיתה אחת המסעדות היקרות ביותר בישראל. הוא השקיע במסעדה 700 אלף דולר, "כי הצלחות היו מפורצלן מצויר ביד, והסכו"ם היה מוכסף והכל היה מאוד מוקפד, פשוט חלום". תפוח זהב היתה אחת המסעדות הרבות שנסגרו כתוצאה מהאינתיפאדה והמיתון המתמשך. "בשיא העסקים שלי, לפני 15 שנה, היו לי חמש מסעדות במקביל - ין ינג, פת קואה, שאולין, תפוח זהב ותפוח בגן. היו לי אז 250 עובדים, והכרתי את הפרצופים של כולם. יש לי זיכרון ויזואלי יוצא מן הכלל. הייתי אימפריה".

אז מה קרה? אולי לא טוב להחזיק יותר מדי מסעדות בבת אחת?

"לא, למה? תלוי איזה מסעדות. אין שום בעיה להחזיק כמה מסעדות בבת אחת. לא בכל מסעדה אני חייב להיות נוכח כל הזמן. אבל לכל מסעדה יש אורך חיים משלה. היא מתקיימת תקופה מסוימת ואת מתנדפת, מתה. פעם עשו סטטיסטיקה על אורך החיים הממוצע של מסעדה, וזה משהו כמו שנתיים וחצי בתל אביב. הנה ין ינג מחזיקה מעמד כבר 25 שנה. את המסעדות האחרות סגרתי כשהפסיקו להרוויח, פשוט מאוד".

אולי אין בישראל מקום למסעדות יוקרה? אני זוכרת שפעם אמרת שגרגורי לרנר הוא הלקוח הכי טוב שלך. אולי מסעדות יוקרה זה רק לאוליגרכים?

"יש מקום למסעדות מכל טווח המחירים. אבל זה לא יכול להתקיים בריק. צריך תנאים מסוימים ואווירה מסוימת כדי שאנשים יוכלו ללכת למסעדות יוקרה".

האינתיפאדה באמת היכתה את מסעדות היוקרה מכה ניצחת?

"האינתיפאדה נתנה את המכה הסופית. אבל את המכה הראשונה נתן רצח רבין. תפוח זהב, למשל, היתה מבוססת על קהל של אנשי עסקים שהיו מארחים עמיתים מחו"ל. ביום אחד, ממש ביום אחד, נעלמו כל האורחים מחו"ל וזה הוביל לסגירת המסעדה. זה קרה גם למסעדות יוקרה אחרות כמו קרן, אוקיאנוס, והמסעדה של רושפלד".

ועכשיו ישנה התאוששות בענף?

"כן, לאט לאט ובלי שהרגישו התחילה התאוששות. גם המצב הבטחוני השתפר, אבל ההתאוששות התחילה לפני שהאינתיפאדה נגמרה, כי אנשים אמרו די, אין כבר כוח לסבול, רוצים ליהנות מהחיים".

כדאי לפתוח כיום מסעדת יוקרה? אולי מוטב להחזיק רק במסעדות הבינוניות?

"אני לא יודע. בכלל, לפתוח מסעדה, כל מסעדה שהיא, זה סיכון. זאת הרפתקה והמון עבודה קשה. בניגוד לדימוי הנוצץ שיש למקצוע, בין השאר בגללי, להיות שף זאת עבודה מאוד קשה וסיזיפית. כל יום אתה עומד מחדש במבחן. מצד שני, זה מייצר אדרנלין בכמויות שקשה לתאר. אם יש דבר שאני מתגעגע אליו במסעדנות זה לעבודה במטבח. אבל אין לי כבר זמן לעבוד במטבח, יש לי טבחים ומנהלי מסעדות".

מה אתה לא סובל בתחום המסעדנות?

"חפיפניקיות ופיוז'ן מופרך. אני גם נורא שונא שמתייחסים למקצוע שלי לא בכבוד, כשאומרים משהו כמו 'כולה אתה מבשל', או ששואלים אותי מה סוד ההצלחה שלי. סוד ההצלחה שלי זה חריצות ואמביציה ואובססיוויות. כל השנים אני נוסע, לומד ומתעדכן. זה נכון גם לגבי כל עמיתי הטובים, חיים כהן, רפי כהן, ארז קומורובסקי, מיקה שרון, ירון קסטנבאום, עזרא קדם וכל האחרים. כל הזמן אנחנו לומדים ועובדים ומתעדכנים.

"עוד דבר שמעצבן אותי זה השפים האלה שמכינים כל היום כבד אווז, אבל כששואלים אותם מה הם אוהבים הם אומרים 'את האוכל של אמא שלי' או 'לחם וגבינה'. כל העניין עם האוכל של אמא הוא לגמרי חסר פרופורציה. נכון שאוכל מייצג כל מיני דברים רגשיים ולא רק מזון, ובעצם מה שהם מתכוונים להגיד זה אולי שהם מתגעגעים לילדותם או שהם מתגעגעים לאמא שלהם ולחום שהעניקה להם באמצעות האוכל.

"אבל צריך להגיד את האמת: האמהות שלנו לא באמת ידעו לבשל. בואי רק ניזכר איזה חומרים היו זמינים להן ואילו טכניקות, ונבין שגם אצל הטבחיות הכי דגולות היה מבחר די מוגבל. אנחנו כבר מזמן מכינים גם את האוכל של האמהות שלנו יותר טוב מהן. יש לנו פרודוקטים, יש לנו תנורים ומעבדי מזון יותר משוכללים.

"ואלה שאומרים שהם הכי אוהבים אוכל פשוט, מה הם רוצים להגיד שהמקצוע שלהם מיותר? אני מאוד מעריך אוכל מתוחכם ומורכב ואני מאוד מעריך את החומרים ואת המיומנות ואת הכישרון".

מאוהב במצלמה

במשך שבע שנים ייצר מפעל "מעדנות" אוכל מוכן-קפוא שנשא את שמו של אהרוני. במדינות גדולות, קווי ייצור של אוכל מוכן של שפים ידועים ממלאים את המקררים במרכולים. בישראל לא היה להצלחה של אהרוני המשך. "האוכל הסיני של אהרוני הלך יפה מאוד", הוא אומר, "אבל זאת היתה חטיבה קטנה במפעל גדול, והיה לי חוזה לשבע שנים שבמהלכן התחלפו ההנהלות כמה פעמים. בסופו של דבר החוזה לא חודש וחבל, כי זה היה ליין יפה מאוד. בשמחה הייתי עושה עוד ליין כזה".

מעמדו כשף-סלב הוביל אותו בקלילות לטלוויזיה. הוא מאוהב במצלמה, והיא משיבה לו אהבה. במשך הזמן צילם 30 פרקים של "דרך האוכל", שלוש עונות של "שיעור פרטי עם אהרוני" ועונה של "דרך האוכל בעולם". עכשיו הוא מצלם 60 פרקים נוספים של "אהרוני מבשל לחברים". הרווח שלו מכל תוכנית הוא 3,000-1,500 דולר לפרק, "אבל הייתי יכול להרוויח הרבה יותר אם לא הייתי כל כך אובססיווי ולכן נזקק לצוות גדול כל כך של סטייליסטים וצלמים", הוא אומר.

"לדעתי, הטלוויזיה היא המדיום הכי מוצלח ללמד בו בישול ולהעביר אינפורמציה. לי היה ברור שאוכל זה נושא חם כבר לפני שנים ושהטלוויזיה כאן נרדמה בשמירה. בכל העולם היו מפוצצים את המסך בתוכניות בישול, וכאן כלום. ואז בבת אחת התחילו 200 תוכניות בישול. היו כמה תוכניות מוצלחות מאוד. למשל, 'שום פלפל ושמן זית' של חיים כהן זאת תוכנית נהדרת. אני גם מת על התוכניות של ג'יימי אוליבר, שעשה לבישול מה שאוהד נהרין עשה למחול. הוא הפך את זה למקצוע צעיר, טרנדי, לוהט וגברי".

בעיני אהרוני, ריקוד היה מאז ומעולם עניין צעיר, טרנדי, גברי ולוהט, עוד לפני אוהד נהרין. פעמיים-שלוש בשבוע משמש אהרוני כדי-ג'יי במועדונים. "אנשים לא יודעים, אבל אחת העבודות הראשונות שלי אחרי הצבא היתה בכלל בדיסקוטק שנקרא 'המאה ועשרים' בחיפה, והוא היה המקום הכי איני. תמיד אהבתי לרקוד".

אבל לתהילת העולם שלו יזכה כנראה כשיתחילו שידורי העונה החדשה של "השיר שלנו". לאהרוני, השף שהפך לאימפריה, יש שם תפקיד של טבח. בדיוק כמו שאמא שלו אמרה.

"שלחתי אותו לטייוואן שילמד בישול"

מודי בן שך, מנכ"ל פז ושותפו של אהרוני 25 שנה, מספר על נסיבות ההיכרות ביניהם: "יום אחד הוא הופיע בבית שלי בירושלים עם עוד בחור'ציק שהיה קצין אצלי בסיירת גולני. והבחורצ'יק אומר לי: 'לא תאמין, הוא יודע לבשל כמו בטייוואן'. ואז הוא בישל, וזה באמת היה כמו בטייוואן.

"אחרי שנה, כשהתיידדנו, אמרתי לו: 'אל תבזבז את עצמך, מה אתה עובד כמדריך חבורות רחוב', כי זה מה שהוא עשה אז בירושלים. 'אתה צריך לעבוד במה שאתה טוב'. שלחתי אותו לטייוואן שילמד בישול, וכשחזר הקמתי לו את ין ינג. היינו שותפים עשרים וכמה שנים ונפרדנו כאוהבים".

למה נפרדתם?

"ההתלהבות שהיתה לי ממסעדנות שככה אצלי עם הזמן. מסעדנות דורשת התמסרות. ואני התחלתי להתעניין בהרבה תחומים אחרים. אני פעיל כיום בעיקר בתחומים של פז. אבל אהרוני ואני היינו ונשארנו ונישאר תמיד חברים הכי טובים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#