הצייתנים של נתניהו, הג'ובים, המריחות והמסמך המגוחך: מה באמת עומד מאחורי "שיקום רשות השידור"

האם מאחורי התגייסותם של ח"כ דוד ביטן ויואב קיש למען סגירת התאגיד עומדת דאגה לשידור הציבורי, או שמא הם לוטשים עיניים למאגר המשרות שייווצר ברשות השידור ה"משוקמת"? ■ ביטן בתגובה: "שטויות"

נתי טוקר
נתניהו
נתניהוצילום: טס שפלן
נתי טוקר

אם יש מקרה שמבהיר עד כמה רשות השידור היא גוף שהידרדר מעבר לכל יכולת לשקמו, זהו המקרה של משה נסטלבאום.

בשנה האחרונה לנסטלבאום אין כל תפקיד ברשות השידור. הוא כלל אינו מגיע לעבודה, ובכל זאת ממשיך לקבל לא רק את שכר הבסיס שלו, אלא גם תשלום של 8,400 שקל בחודש בממוצע על שעות נוספות וכוננויות. הרשות אינה יכולה לפטרו או לפגוע בשכרו.
נסטלבאום עמד בעבר בראש חטיבת החדשות של ערוץ 1. הוא היה חלק מההנהלה הקודמת של הרשות, שדירדרה את השידור הציבורי לחידלון וסיאוב — ולמרות זאת כמעט קודם על ידי ההנהלה והמליאה הקודמים לתפקיד מנהל ערוץ 1.

נסטלבאום אמנם הושעה מהרשות למשך שלושה חודשים ב–2013, בגין הרשעתו בבית דין למשמעת של שירות המדינה בהתנהגות שאינה הולמת עובד ציבור, לאחר שהודה בהתבטאויות הומופוביות מבזות כלפי שניים מעובדי הרשות. עם זאת, כמה חודשים לאחר מכן הוא חזר לרשות — לכאורה לתפקיד עורך התוכנית "פוליטיקה", אף שבמשך שנה התוכנית כלל לא שודרה.

המקרה של נסטלבאום - שכיד ימינה של ההנהלה הקודמת דאג לשלב מקורבים לשלטון בתוכנית "פוליטיקה" - מבהיר עד כמה רשות השידור היא גוף שאינו יכול לתפקד במתכונת הנוכחית. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמנם הכריז בכנסת בשבוע שעבר, "נשקם את רשות השידור", אבל כל מי שעסק ברשות השידור כבר הכיר בכך שאין דרך לשקם אותה - אלא יש לסגור אותה, ולהקים מחדש את השידור הציבורי.

בינתיים, אחרי מסע איומים של שר האוצר, משה כחלון, בפירוק הקואליציה, ראש הממשלה החליט להקים ועדה שתבחן את עתיד השידור הציבורי. הנה כמה עובדות מהעבר וההווה של השידור הציבורי שחשוב לדעת לפני שמקבלים החלטות בנושא.

1. המריחות: שנים של עיכובים ברפורמה

1987 היתה שנה מכוננת לשידור הציבורי. במשך 51 יום שבתו עיתונאי רשות השידור, כולל הטלוויזיה והרדיו. המסך היחיד שהיה אז בישראל הוחשך, והרדיו דמם. העובדים דרשו אז, שוב, להיטיב את תנאיהם. ממשלת הליכוד דאז לא התקפלה.

"הזמן חלף. יותר מחודשיים כולל העיצומים (לתקופת השביתה נוספו גם עיצומים; נ"ט), התייבשנו בבית והציבור התרגל לספריות הווידיאו ולספינות השידור הפיראטיות אודליה וקול השלום", שיחזר המגיש יגאל רביד בפוסט שכתב בפייסבוק בשבוע שעבר. "הממשלה לא זזה, עד שבסוף חזרנו על ארבע, ואפילו ניכו לנו ימי שביתה. זו היתה גם הדחיפה הגדולה להקמת הערוצים המסחריים והכבלים".

עוד לפני כן דובר על הכשלים החריפים ברשות השידור ועל השכר הגבוה והמעוות, אבל איש לא נקף אצבע. השביתה ההיא דחפה לקריאה לביצוע רפורמה מקיפה בשידור הציבורי. מאז, מ–1987 עד 2005, פעלו 14 ועדות סביב רשות השידור, בהן ועדת לבני ב-1993, דו"ח גרניט ב-1996, ועדת צוקרמן ב-1997, דו"ח ורדי ב-1999, ועדת סמסונוב ב-2001 ודו"ח שנער ב-2005. ועדות בדיקה פנימיות וחיצוניות הוקמו, השרים הממונים התחלפו — ובכל השנים האלה, העובדים, ההנהלה והאוצר לא הצליחו להגיע להסכם. העובדים לא הסכימו להתייעלות אמיתית ולהורדות שכר משמעותיות כפי שדרשה הממשלה.

20 שנה לאחר השביתה ההיא, ב–2007, הוצגה סוף־סוף הרפורמה הגדולה ברשות השידור. היא כללה שינויים בנדל"ן שבידי הרשות, רכישת טכנולוגיות חדשות — ובעיקר שינויים בתחום כוח האדם. השינויים האלה כללו ביטול של הסכמי העבודה הקיימים וגיבוש הסכם קיבוצי חדש, הקטנת מצבת כוח האדם בכ–677 עובדים (מתוך כ–1,900) ומנגד גיוס של 150 עובדים, יצירת מבנה ארגוני חדש והגדלת הגמישות הניהולית.

יו"ר הקואליציה דוד ביטן
יו"ר הקואליציה דוד ביטןצילום: אוליבייה פיטוסי

אלא שהרפורמה הזאת לא הגיעה מעולם לקו הסיום. במשך שנים התקוטטו העובדים, ההנהלה והאוצר, ולא הגיעו להבנות על האופן שבו ליישם את הרפורמה. העובדים טענו, למשל, כי עמיתיהם שפרשו בכל אותן שנים צריכים להיכלל בספירת המפוטרים — ומשרד האוצר לא קיבל זאת. העובדים דרשו התאמות שכר, אך האוצר סירב להגדיל עוד יותר את שכרם. בכל אותן שנים המשיכה הרשות להוציא כמעט מיליארד שקל בשנה, תוך שהיא מידרדרת והולכת.

רק ב–2012 הרפורמה עודכנה וגובשה שוב, ושנה לאחר מכן, כשהתברר כי שר התקשורת דאז, גלעד ארדן, מתכוון להוביל מהלך אגרסיבי של סגירה־פתיחה במקום הרפורמה, מיהרו העובדים וההנהלה לחתום על ההסכמים החדשים — אך זה היה מאוחד מדי. ארדן הודיע שהוא בוחן מחדש את הרפורמה, והאוצר לא אישר את ההסכמים. בנוסף, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה שיגר אז מכתב יוצא דופן שבו הזהיר לא לבצע את הרפורמה בשל ההתנהלות הלקויה של הנהלת הרשות וחשש לבזבוז כספי ציבור.

אחרי עיכובים של כל כך הרבה שנים, האם כאשר ראש הממשלה מכריז כי הוא "ישקם" את רשות השידור יש סיבה להאמין כי יהיה ניתן לבצע התייעלות ברשות? במשרדי הממשלה ובקרב אלה שהיו מעורים בנעשה משוכנעים כי אין סיכוי לשיקום השידור הציבורי ללא סגירת הרשות.

2. מסמך קיש — "מגוחך ולא ישים"

נתניהו כבר עשה צעד ראשון בניסיון להציג כאילו ניתן להגיע לחיסכון כספי באמצעות שימורה של רשות השידור. ח"כ יואב קיש (הליכוד) נועד עם שישה מראשי הוועדים ברשות, ויחד הם חתמו על מסמך עקרונות להתייעלות ברשות.

כל מי שהיה מעורב עד כה בנעשה ברשות גיחך על המסמך של קיש, שכולל עמוד אחד בלבד. "היה לנו את ביטן (ח"כ דוד ביטן מהליכוד, יו"ר הקואליציה; נ"ט) שנהפך לראש אגף התקציבים והציג מסמך כלכלי, והנה מגיע קיש ונהפך לממונה על השכר", אומר בלעג בכיר במשרד האוצר. "הם התבלבלו. אנשים יושבים שנים על רשות השידור, והנה קיש מגיע, ובתוך יום וחצי לומד את החומר ומצליח להגיע להבנות. זה מגוחך".

תאגיד שידור ישראלי כאן
תאגיד שידור ישראלי כאןצילום: דוברות כאן בהקמה

המסמך של קיש מציג, למשל, הפחתה דיפרנציאלית של 15% בשכר של עובדי הרשות. כיום עלות השכר היא כ–27 אלף שקל בחודש לעובד. הפחתה של 15% לא מגיעה עדיין להפחתת השכר הדרושה, ובוודאי שעוד רחוקה מעלויות השכר בתאגיד "כאן", שבו עלות השכר הממוצעת כיום היא כ–19 אלף שקל בחודש.

הבעיה החמורה יותר היא הכוונה של קיש והעובדים להתבסס על הרפורמה של 2007. אותה רפורמה היתה רק מחריפה את מצבה של הרשות — כך מתברר מעבודה כלכלית שערכה חברת הייעוץ של רם בלינקוב בעבור ועדת לנדס, הוועדה שהקים ארדן והמליצה ב–2014 על סגירת הרשות. "יש לגנוז את הרפורמה המוצעת לרשות השידור", נכתב בחוות הדעת הכלכלית. "הרפורמה אינה נותנת מענה לכשלים החמורים והמתמשכים של הרשות. היא אינה מתמודדת עם בעיית התרבות הארגונית והניהולית ברשות, ואין בה בשורה מבחינת היעדר הרלוונטיות שלה בשוק השידורים". מניתוח של הוצאות השכר הצפויות ברשות לאחר הרפורמה עלה כי משמעות הסכמי השכר היא עלייה עקבית בהוצאות בשכר, "כך שלרשות השידור לא ייוותרו מקורות להשקעה בתוכן".

השכר של עובדי הרשות מעוות כבר שנים. אצל חלקם הגדול הוא מבוסס על שכר בסיס ולצדו שעות נוספות מנופחות, שבחלק מהמקרים כלל אינן מבוצעות. חלק מהעובדים מדווחים על יותר מ–100 שעות נוספות בחודש, ויש גם מקרים של 200 שעות נוספות, רק כדי לנפח את השכר. במקום לקבוע מנגנון שכר חדש בהתאם לביצועים ולכישורים, ברפורמה של 2007 יש "צילום מצב", כך שהעובדים ייהנו מאותה רמת שכר ללא קשר לעבודתם בפועל. "הלבנת שרצים", כינו את זה חברי ועדת לנדס. לפי הדו"ח הכלכלי, שימור השעות הנוספות עלול להנציח מוקדים של אי־יעילות ולהביא להכשרתם של דיווחים בלתי־אמינים מהעבר. "משאבי הרשות יוסטו לשכר על חשבון הגשמת מטרות השידור הציבורי", התריעו מחברי הדו"ח.

מלבד בעיית השכר, בהסכמי הפרישה שנוסחו לפי הרפורמה של 2007 היו "אוכלוסיות מוגנות" — הוועדים החזקים ברשות — שאותן לא ניתן היה לפטר. כך נקבע למשל בהסכם עם הטכנאים, שלפיו לא ניתן לפטר טכנאים בכל תחנות הרדיו, גם אם יתברר שהפונקציה שהם ממלאים אינה נדרשת. בנוסף, בחירת העובדים הפורשים היתה אמורה להיעשות, רובה ככולה, על ידי העובדים או הארגונים היציגים שלהם, ללא גמישות ניהולית.

בדו"ח ועדת לנדס גם צוטט מנכ"ל רשות השידור דאז, יוני בן מנחם, שאמר בעצמו בדיון בוועדה כי "ברפורמה יש יותר חורים מאשר בגבינה שווייצרית". למרות זאת, כעת מעוניינת הממשלה לחזור לאותו מתווה.

3. ההכחשות: "נתניהו לא עוסק בזה"

קשה היה להיות מופתע מכך שנתניהו הצהיר בשבוע שעבר באופן רשמי, במליאת הכנסת, כי הוא מבצע סיבוב פרסה ומעוניין לבטל את תאגיד השידור — ובמקום זה לחזור לרשות השידור הישנה והטובה, לפחות מבחינתו. לאורך כל הדרך התעוררו חששות כי נתניהו יעשה הכל כדי למסמס את הישגיו של ארדן ולפגוע ברפורמה שהוביל. כיום מתבררת מסכת השקרים של אנשי ראש הממשלה ושל נתניהו עצמו, סביב סוגיית התאגיד.

בתחילה נתניהו אימץ את הרפורמה ואף שיבח את השר ארדן בישיבת הממשלה שבה היא התקבלה, חודשיים לפני מבצע צוק איתן. לאחר מכן, במערכת הבחירות, תשדיר הליכוד ניפנף ברפורמה, הכרוכה בביטול אגרת הטלוויזיה. אבל אחרי הבחירות נתניהו החליט לעשות הכל כדי לפגוע בשידור הציבורי.

זה התחיל בצעדים שנראו תמימים. מועצת השידור הציבורי נבחרה על ידי השופט בדימוס עזרא קמא כבר באפריל 2015 — אבל משום מה, למשרד התקשורת, שאז כבר עמדו בראשו נתניהו כשר התקשורת ושלמה פילבר כמנכ"ל המשרד, נדרשו חודשים להגיש את שמות חברי המועצה לוועדה לבדיקת מינויים בשירות הציבורי. במשך כל הזמן הזה טען פילבר כי העיכובים הם טכניים בלבד, ונובעים מעומס במחלקה המשפטית במשרדו. רק לאחר התערבות בג"ץ, בעקבות עתירה שהגישו ח"כ אראל מרגלית ועמותת הצלחה, באמצעות עורכי הדין אלעד מן ויובל יועז, נאלץ נתניהו למנות את חברי המועצה — שנה לאחר שנבחרו. ההערכות הן כי העובדה שפילבר לא הצליח למנוע את מינוי חברי המועצה יצרה מתח רב בינו לבין נתניהו, שתוצאותיו ניכרות עד היום. את תחום השידור הציבורי מוביל כעת בלשכת ראש הממשלה ראש הסגל, יואב הורביץ.

מינוי חברי המועצה היה העיכוב המרכזי שגרם לכך שהתאגיד החדש לא היה מוכן לשידור. באמצע 2015 המליצו כונס הנכסים הרשמי, דוד האן, וגם מנהל רשות השידור דאז, יונה ויזנטל, לצאת למהלך של פירוק אקטיבי של רשת השידור, שיכלול פיטורים והתייעלות (מה שהיה אסור אז על פי החוק) — כדי לקדם את יישום הרפורמה. במקום לאמץ את חוות הדעת המקצועית, נתניהו נכנע לדרישותיו של השר אופיר אקוניס והכריז על דחייה בהקמת תאגיד השידור. הדחייה אז הוסברה ברצון ליישם את החוק כשהתאגיד החדש יהיה מוכן לשידור, אבל היא כמובן נבעה מסיבה אחרת לגמרי — רצון למסמס את הקמת התאגיד העצמאי.

לאחר אותה דחייה הגיעו ההצהרה של נתניהו מעל במת הכנסת ביולי 2016 על כך ש"הדברים לא מתכנסים", והעסקה עם יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, על דחייה בהקמת התאגיד עד 2018. ואז הגיע ביטן עם הצעת החוק לסגירה מוחלטת של התאגיד. ביטן הצהיר שוב ושוב כי היוזמה אינה על דעתו של נתניהו, שמתנגד לחוק. גם השר צחי הנגבי הצהיר במפורש כי ראש הממשלה "לא עוסק בזה", אלא שבפועל התברר כי נתניהו ניסה כל העת למנוע את הקמת התאגיד. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, אף אמר במסיבת עיתונאים כי בעת המשא ומתן על הצטרפותה לקואליציה של סיעתו, ישראל ביתנו, דובר על כך שהסיעה שלו תתמוך בסגירת התאגיד.

מנכ"ל "כאן", אלדד קובלנץ (מימין), והיו"ר גיל עומר.
מנכ"ל "כאן", אלדד קובלנץ (מימין), והיו"ר גיל עומרצילום: אמיל סלמן

4. שליטה פוליטית: נתניהו והצייתנים

ההכרעות לגבי השידור הציבורי אמורות להתקבל בצוות שהוקם בשבוע שעבר, שבו חברים המנכ"לים של משרד התקשורת (שלמה פילבר), משרד האוצר (שי באב"ד) ומשרד ראש הממשלה (אלי גרונר), יחד עם הממונה על התקציבים במשרד האוצר (אמיר לוי) וראש הסגל של לשכת ראש הממשלה (הורביץ). גם אם הצוות ינבור עמוק בכל קובצי האקסל שיוצגו בפניו, סימן השאלה הגדול הוא כיצד תוכרע שאלה אחרת לגמרי, שנוגעת למנגנון המינויים בשידור הציבורי.

נתניהו אינו מעוניין בתאגיד לא משום ש"יש שם שמאלנים", שכן הניסיון של "כאן" לגייס עיתונאים מקצוות שונים בחברה הישראלית ברור. נתניהו חושש שהתאגיד לא יהיה בשליטתו. הוא חושש מהיו"ר גיל עומר והמנכ"ל אלדד קובלנץ, שמתכוונים להיות עצמאיים ולא נעתרו עד כה לדרישות למנות מקורבים.

יו"ר רשות השידור לשעבר, אמיר גילת
יו"ר רשות השידור לשעבר, אמיר גילת. היה בעבר דוברו של ראש הממשלה נתניהוצילום: דודו בכר

לא לחינם קובלנץ ועומר חשים שעליהם להיות עצמאיים. הם מונו במנגנון מינוי חלוצי, שיוצר ניתוק משמעותי בין הדרג הפוליטי לאנשי התאגיד. עד כה, המינויים ברשות השידור נשלטו ישירות על ידי פוליטיקאים. השר הממונה על רשות השידור ממנה בעצמו את היו"ר ואת חברי המליאה, וגם מינוי המנכ"ל היה בסמכותו (בהמשך חל שינוי והוחלט כי תוקם ועדת איתור למציאת מנכ"ל, אך הסמכות הבלעדית למנותו עודנה בידי השר). כך מונה למשל היו"ר לשעבר אמיר גילת, ששימש לפני כן כדוברו של נתניהו. ראש הסגל של נתניהו כיום, הורביץ, מונה בעבר לחבר מליאה ברשות, ולצדו מקורבים נוספים.

בדו"ח ועדת לנדס נכתב כי הוועד המנהל "מתנהל כגוף פוליטי, לרבות בפעילותו כגורם שבוחר מנהלים בכירים ברשות".

עומר, לעומת זאת, מונה ליו"ר התאגיד באמצעות מנגנון אחר, שבו השר ממנה שופט בדימוס — כיום זהו השופט בדימוס קמא — והשופט בעצמו בוחר את חברי ועדת האיתור שיישבו לצדו. חברי הוועדה הם אלה שבוחרים את כל 12 חברי המועצה, בלא שהשר יכול להתערב. את המנכ"ל קובלנץ, שמכהן בתפקיד באופן זמני לתקופת ההקמה, בחרה ועדת קמא, אך בהמשך תהיה זו המועצה עצמה שתמנה את המנכ"ל. כך נוצר חסם שאמור למנוע השפעות פוליטיות, שאינו קיים בשום מוסד ממשלתי אחר.

המנגנון הזה זכה לא רק לתמיכה של ועדת לנדס — אלא גם למעקב צמוד של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, אבי ליכט, שהקפיד על נתק מוחלט בין הדרג הפוליטי לתאגיד. כיום, כאשר נתניהו מנסה להחזיר את רשות השידור ואת מנגנון המינויים המסוכן, כולם שותקים. בקשת TheMarker לקבל את עמדת ליכט בנוגע לשיקום רשות השידור לא נענתה.

5. הג'ובים: ביטן דואג לחברי הליכוד

הסוגיות שעומדות על הפרק בדיון הציבורי לגבי התאגיד הן לכאורה ברומו של עולם — חופש העיתונות, עתיד הדמוקרטיה וניסיון של מפלגת השלטון להמשיך לשלוט בדעת הקהל באמצעות עיתונאים שסרים למרותה. אבל זה רק חצי מהסיפור.

"אתם נותנים קרדיט גדול מדי לביטן", אומר בכיר במשרדי הממשלה המכיר את התנהלות המערכת היטב. ביטן חושב הרבה יותר בקטן, הוא מסביר: לא ממש מעניין אותו מה ישדרו על רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו, או איזה תחקיר יפרסמו על השר ישראל כ"ץ — הוא מעוניין בג'ובים לחברים. לדבריו, קו ישר עובר בין חוק הג'ובים שביטן ניסה לקדם, שאמור היה להקל על פוליטיקאים לבצע מינויים פוליטיים בחברות ממשלתיות, לבין התערבותו בשידור הציבורי. "ביטן דואג לחברים שלו במרכז הליכוד — זה הכל", אמר הבכיר.

ואכן, השידור הציבורי הוא מאגר אדיר של ג'ובים לחברים. הרף העליון של כוח האדם עשוי להגיע ל–900 עובדים, חלקם ברמות שכר גבוהות. רוב המשרות בשידור הציבורי הן ללא מכרז וללא תנאי סף. זהו מאגר הזדמנויות בלתי־נדלה למשרות למקורבים, והחסמים פשוטים יותר מבחברות הממשלתיות. בשביל אדם שרוצה לחזק את קשריו במרכז המפלגה, זו הזדמנות פז.

בשידור הציבורי יש גם כסף גדול. הרשות גילגלה עד פירוקה תקציב שנתי שהגיע כמעט למיליארד שקל, והתאגיד אמור לגלגל כ–750 מיליון שקל בשנה. שליטה על קופה כזו יכולה לסייע לכל פוליטיקאי בעזרה קטנה לחבריו שיכולים להפוך פתאום, באופן חוקי וכשר כמובן, לספקים בולטים של הגוף הציבורי. ח"כ ביטן מסר בתגובה: "שטויות".

הצצה לאופן שבו עבר כסף גדול מהשידור הציבורי למקורבים, סיפקו תחקירי TheMarker על הפקות רשות השידור. עשרות מיליוני שקלים זרמו למפיקים מקורבים, בסכומים מנופחים. בדו"חות פנימיים התגלה כי לעתים שולמו כספים למקורבים ללא כל סיבה, למשל על ציוד שמעולם לא נרכש או לאמנים שבכלל הופיעו בחינם. הנושא נמצא כיום בחקירת משטרה.

6. ההשלכות: דו"ח פילבר ייזרק לפח?

"אתם לא מעניינים אותי. מה שאני רוצה לעשות זה לייצר תחרות לערוצים 2 ו–10" — כך התבטא נתניהו במפגש עם אנשי גלי צה"ל לפני כחודש. הוא הצהיר שוב ושוב כי בכוונתו ליישם את דו"ח ועדת פילבר וליצור תחרות בטלוויזיה המסחרית. הדו"ח, שכבר הוגש והוכן, כולל שורה של המלצות להקלות רגולטוריות, בעיקר כדי לעודד כניסת שחקנים חדשים.

אלא שהרצון של נתניהו להשתלט על השידור הציבורי ולסגור את התאגיד הוא בעוכריו, מפני שסגירת התאגיד שומטת את הבסיס של יישום מסקנות פילבר. יישום המסקנות התבסס על כך שיוזרם לשוק הפקות המקור כסף מהתאגיד. עם סגירתו לא יגיעו לשוק ההפקות הסכומים הללו, מה שיגרור ביטול של כל הרפורמה.

התחזית של פילבר נגעה לתחום ההפקות מסוגה עילית — כלומר דרמות ודוקומנטרי. לפי החישוב, כיום מוזרמים כ–400 מיליון שקל בשנה לסוגה עילית על ידי זכייניות ערוץ 2, ערוץ 10,HOT ו–yes — ומעט מערוץ 1. כבר ב–2017, לפי החישוב של פילבר, יהיה ניתן להישאר באותה רמת הוצאה באמצעות 90 מיליון שקל מהתאגיד. בדו"ח עצמו מוצע כי אם הכספים לא יוזרמו, לא יופחתו המחויבויות הרגולטוריות של שאר השחקנים בענף. כיום, רשות השידור אינה מזרימה כספים להפקות, למעט הזרמה ייעודית שהעביר האוצר למטרות מסוימות.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ