לפרק את הדואופול כאן ועכשיו

המפעילים הבינלאומיים אינם ממהרים להיכנס לשוק הקטן בישראל, ואין שחקנים מקומיים שייקחו את הסיכון וירימו תשתית תחרותית ל-HOT ו-yes ■ לכן שתי החברות מרשות לעצמן להמשיך להעלות מחירים גם בימים אלה

נתי טוקר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
נטפליקס
נטפליקסצילום: בלומברג

סקר של חברת נילסן בארה"ב שנערך באחרונה מגלה כי שיעור החדירה של שירותי הזרמת וידאו (סטרימינג), כמו נטפליקס או הולו, הגיע ל–50% ממשקי הבית - אותו שיעור בדיוק של משקי בית בארה"ב המחזיקים בממיר מקליט. בנקודת האיזון הזאת יש גם מסר: המהפכה הקודמת, שיצרה חופש בחירה לצופה בצריכת תכנים טלוויוזיוניים בכל זמן ללא הגבלה באמצעות הקלטה, מפנה את מקומה למהפכה הנוכחית של צריכה בלתי־מוגבלת על גבי האינטרנט - ומשנה לחלוטין את מודל הפעילות של חברות הטלוויזיה הרב־ערוצית.

בישראל אנחנו עדיין מפגרים אחרי המגמות הבינלאומית. למרות הגישה הפתוחה אך המוגבלת לנטפליקס, המפעילים הבינלאומיים הגדולים של שירותי הזרמת הווידאו עדיין לא נכנסו באופן משמעותי לישראל ולא מייחסים לה חשיבות — והשוק המקומי נותר שבוי בידי הדואופול של HOT 
ו–yes. סלקום אמנם נכנסה לתחום והגיעה לפי הדיווח האחרון לכ–70 אלף לקוחות, שכנראה צמחו מאז שהעניקה ללקוחותיה אפשרות לצפות בערוצי ספורט 5 — אך היא עדיין לא מהווה עבורן תחרות של ממש.

המהפכה בצריכת התוכן תגיע גם לישראל, אבל היום הזה נראה עדיין רחוק. המפעילים הבינלאומיים אינם ממהרים להיכנס לשוק הקטן המקומי, ואין בנמצא שחקנים מקומיים שייקחו את הסיכון ויצליחו להרים תשתית תחרותית ל–HOT ו–yes. אפילו פרטנר יושבת על הגדר כבר יותר משנה וחוששת להיכנס לשוק הטלוויזיה. זו הסיבה לכך ששתי החברות מרשות לעצמן להמשיך להעלות מחירים גם בימים אלה.

לפיכך, המהלך הנוכחי של משרדי הממשלה, שכולל את הפיכת מערך עידן פלוס למתחרה שלישי, הוא הפתרון היעיל ביותר לטווח הקצר. תשתית עידן פלוס, המבוססת על אנטנות קרקעיות, היא אמנם מיושנת ובעייתית, אך כרגע זו התשתית הפעילה היחידה שיכולה ליצור תחרות מיידית משמעותית יותר בשוק הריכוזי הקיים.

מערך עידן פלוס הוא פרויקט ממשלתי שיכול להיות מוכתר ככישלון אופייני לרגולטור של הטלוויזיה, הרשות השנייה. המערך מקרטע ומספק תוכן מצומצם מאוד. האפשרות היחידה להפוך אותו לשחקן משמעותי היא להעבירו לידיים פרטיות עם מוטיבציית רווח. מצד אחד, גוף כזה יחויב להמשיך את השירות החינמי הבסיסי הקיים כיום ואף להרחיבו, ומצד אחר הוא יוכל להפוך לשחקן משמעותי בזירת הטלוויזיה הרב־ערוצית — כולל הפעלת ערוצים חדשים בתשלום או בחינם.

הקמת מערך כזה לא תהיה אטרקטיבית אם לא יבוטלו שני חסמים מרכזיים, שבגינם הצופה הישראלי לא יעלה על דעתו לנטוש לחברה אחרת: שידור ערוצי הברודקאסט (ערוצי 2 ו–10) ותוכן ספורט מרכזי, כמו ליגת העל. חוק ההסדרים מנסה לטפל גם בחסמים אלה, ומאפשר להמשיך לשדר בחינם את ערוצי הברודקאסט, בניגוד לדרישת הערוצים האלה, על גבי מערך עידן פלוס וכן על גבי האינטרנט, למקרה שירצה לקום מפעיל חדש על גבי האינטרנט בלבד. החוק גם כולל התערבות אגרסיבית האוסרת בלעדיות בתחום ערוצי הספורט. כך יוכל כל מפעיל חדש של עידן פלוס להעלות כל ערוץ ספורט שמשודר בפלטפורמה מתחרה.

מערך עידן פלוס בידיים פרטיות — אולי בבעלות של פרטנר, או של התאגדות של הערוצים המסחריים — יכול לזעזע את הדואופול הנוכחי ולהסדיר את השוק לטווח הקצר. רמת החיסכון לצרכן הפרטי עשויה להגיע למאות שקלים בחודש, לפי הערכות משרד האוצר. ואולם כאמור, זהו פתרון לטווח הקצר בלבד. בסופו של דבר, התחרות האמיתית בפלטפורמות הוותיקות תגיע ממגוון רחב של ספקי תוכן, שישדרו ללא הגבלה תוכן על גבי האינטרנט — ישירות לסלון הביתי שלנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker