מחקר חדש: ל"ניו יורק טיימס" היתה מדיניות להתעלם ולדחוק את הידיעות על השמדת היהודים בשואה

את המדיניות הזאת קבע מו"ל העיתון, ארתור הייס-סלצברגר, יהודי ממוצא גרמני; בשנים 1939-1945 פירסם "ניו יורק טיימס" אמנם כ-1,200 ידיעות הקשורות ליהודים ולגורלם במלחמה, אבל רק 26 מהן הגיעו לעמוד הראשון של העיתון

נתן גוטמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתן גוטמן

בשנת 1944 הגיעה מכונת השמדת היהודים של הנאצים לשיאים של תפוקה ויעילות. במחנות ההשמדה באירופה נרצחו אלפי יהודים מדי יום והעדויות על הזוועה זרמו לכל עבר, גם לכלי התקשורת. אבל באותה שנה התייחס "ניו יורק טיימס", היוקרתי והחשוב בעיתוני ארה"ב, רק 12 פעמים לשאלת היהודים באירופה בעמודו הראשון. כל שאר הדיווחים נדחקו לעמודי הפנים והלכו לאיבוד בתוך ידיעות ארכניות על המתרחש בכל חזיתות המלחמה.

גם כשזכה העניין היהודי להיכנס לעמוד הראשון של ה"טיימס", הוא הובלע והוסתר. הדיווחים מדברים על "מיעוטים", "פליטים" ו"נרצחים". המלה "יהודים" כמעט שלא מופיעה בעמודו הראשון של העיתון.

הספר "נקבר על ידי ה'טיימס': השואה והחשוב שבעיתוני ארה"ב", שהתפרסם החודש בהוצאת קיימברידג' בארה"ב, מתעד בפרוטרוט את מסע ההתעלמות וההדחקה של השואה על ידי מו"ל העיתון ואת ההשלכות שהיו להחלטותיו העריכתיות על יכולתו של הציבור האמריקאי בשנות המלחמה להבין את המתרחש באירופה. מחברת הספר, הפרופ' לורל לף, עיתונאית לשעבר וכיום מרצה בבית הספר לעיתונאות באוניברסיטת נורת'איסטרן, בילתה שנה וחצי מחייה בארכיון ה"טיימס", תוך שהיא עוברת בדקדקנות על כל ידיעה שהתפרסמה בשנים 1945-1939 ומחפשת דיווחים על שואת יהודי אירופה. בסוף התהליך היא מצאה כי בשש השנים הללו פירסם "ניו יורק טיימס" אמנם כ-1,200 ידיעות הקשורות ליהודים ולגורלם במלחמה, אבל רק 26 מהן הגיעו לעמוד הראשון של העיתון. רק שש פעמים זוהו היהודים בכותרת הידיעה בעמוד הראשון של ה"טיימס" כקורבנות של הנאצים.


זהות הקורבנות טושטשה

האם ייתכן שהעיתון שחרת על דגלו את הסיסמה "כל החדשות הראויות לפרסום", פשוט לא ידע על השמדת יהודי אירופה? טענה זו נשללת בספר על הסף. ה"טיימס" היה מרושת היטב באירופה, גם בזמן המלחמה, עם כתבים המוצבים בברלין, ורשה, פאריס, לונדון, מוסקווה, בודפשט, בוקרשט ועוד, כתבים שידעו היטב על המתרחש הן בחזית המלחמה והן בתוך המדינות שבהן הם היו מוצבים. ה"טיימס" עצמו גם הקדיש מאמרי מערכת לסוגיית רציחתם של יהודי אירופה, אבל גם אחרי שאלה התפרסמו הוא הקפיד "לקבור" את הדיווחים על הנושא בעמודי הפנים ולטשטש את הזהות היהודית של הקורבנות.

לף טוענת כי מדובר היה במדיניות פנים-מערכתית שהוכתבה מלמעלה, וכי מרגע שנקבע כי היהודים הם "לא סיפור" במלחמה הזאת, ההחלטה הקרינה לכל הדרגים. הכתבים שעליהם הוטל לכתוב על הנושא היו מהשורה השנייה והעורכים, שפיתחו חשש להדגיש את מקומם של היהודים בטרגדיה האירופית, דחקו את הדיווחים על ההשמדה הרחק פנימה.

מי שעמד מאחורי ההחלטה, קובע הספר, הוא ארתור הייס-סלצברגר, המו"ל רב הכוח של העיתון באותן שנים. אף על פי שסלצברגר, יהודי ממוצא גרמני, לא היה חלק רשמי ממערכת החדשות ב"טיימס", בעיתון ידעו כי הוא הכתובת לכל נושא הקשור ביהודים, וכי הוא מחזיק בעמדות חד משמעיות בשאלות הנוגעות להשמדת היהודים המתחוללת באירופה. "הם ידעו שהוא מאוד עצבני בכל הקשור לענייני יהודים ולכן פנו אליו כשסיפורים כאלה צצו", אומרת לף על מעמדו של סלצברגר במערכת.

ההחלטה לדחוק את מצוקת היהודים לעמודי הפנים לא נעשתה כלאחר יד ולא התקבלה בלא נימוקים. הספר החדש מתעד תכתובות של סלצברגר ועדויות של אנשים ששוחחו עמו, שמסבירות את המניעים מאחורי החלטתו שלא להדגיש את שואת בני עמו. סלצברגר היה יהודי מתבולל, אבל לא מהסוג הרגיל. הוא האמין בהיטמעות בחברה האמריקאית, אבל מעולם לא הסתיר את יהדותו ואף היה חבר בארגונים יהודיים. הוא האמין כי היהדות היא דת ותו לא - לא קהילה, לא שותפות גורל, לא עניין ארגוני. "לדעת סלצברגר, היה מדובר רק בשאלה אם אתה הולך לכנסייה ביום ראשון או לבית הכנסת ביום שבת", אומרת לף.

אבל שלילתו את מושג הערבות ההדדית של יהודי העולם מסבירה רק באופן חלקי את גישתו לסיקור השואה בעיתונו. סלצברגר חשב שאין מקום להתייחס לבעיית היהודים באירופה כנושא בפני עצמו. במכתב לשר האוצר הנרי מורגנטאו הוא כותב כי אל לממשל האמריקאי לטעות ולחשוב כי ישנו עם יהודי אחד. "ודאי שאין מכנה משותף בין אותם יהודים מסכנים שעכשיו מגורשים מבתיהם בפולין לבין אנשים כמונו", הוא כתב. סלצברגר לא דיבר רק מתוך התנשאות - הוא טרח והסביר ליהודי הבכיר בממשל באותם זמנים, כי התייחסות נפרדת אל היהודים בעת הטיפול במשבר האירופי רק תשחק לידיו של היטלר, המעוניין לבודד את היהודים. לכן אסור לארה"ב ליפול למלכודת הזאת.

לף מצאה עדויות לכך שמאחורי החלטתו של המו"ל לדחוק מהכותרות את השואה עמד גם השיקול הפרקטי הזה. "הוא האמין שמיעוטים לא יכולים להציל את עצמם, ולכן הסיכוי היחיד שלהם להינצל הוא אם גורלם ייקשר בגורלם של אחרים", היא מסבירה. לכן טען סלצברגר כי אם יש משהו שיעורר את אמריקה לפעולה באירופה, אין זו מצוקת היהודים אלא המטרה הכללית של הצלת האנושות מהרודנות הנאצית. ראוי לזכור שסלצברגר גדל וחי באמריקה, שהיתה נגועה בלא מעט אנטישמיות, ולכן היה בסיס לחששו כי הציבור האמריקאי יתקשה להזדהות עם מצוקה של יהודים.

מדיניותו של המו"ל חילחלה חיש מהר לכל דרגי העיתון והסיקור של יהודי אירופה נעשה בהתאם: השמדת 15 אלף יהודי חארקוב הוצבה בעמוד 19 ליד מודעות על מכירות סוף עונה, חיסול גטאות קראקוב ולודז' נכנס לעמוד 5, גירוש יהודי הולנד לעמוד 6 ואילו ב-27 באוגוסט 1943 הופיעה הידיעה "3 מיליון יהודים הושמדו על ידי הרעבה מכוונת, עבודת כפייה, הגליה, פוגרומים ורצח שיטתי במתקני השמדה שניהלו הגרמנים", בעמוד 7 של העיתון.


התעלמו ממכתבי הקוראים

התעלמות ה"טיימס" מהשואה היתה ברורה לרבים כבר באותה עת. הרב סטיוון וייז, ממנהיגי יהדות אמריקה, טען כי "'הטיימס' סבור שכל מה שמקורו ביהודים או עוסק ביהודים, אינו חדשות". קוראים אחרים שלחו מכתבים ושאלו מדוע ידיעות שקראו במקומות אחרים על השמדת היהודים לא מופיעות ב"ניו יורק טיימס". כמעט כל הפניות הובאו לידיעת המו"ל, אבל המדיניות לא השתנתה.

העובדה ש"ניו יורק טיימס" נמנע במכוון מלהעניק חשיבות לסוגיית הרדיפה וההשמדה של יהודי אירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה, אינה נוגעת רק לעולם העיתונות. בספרה קובעת לף כי "אף עיתון אמריקאי אחר, להוציא 'ניו יורק טיימס', לא היה באותן שנים במצב שאיפשר לו להדגיש את השואה, ואף עיתון אמריקאי לא השפיע, בכישלונו לעשות כן, על עמדת הציבור האמריקאי, כמו ה'טיימס'".

"ניו יורק טיימס" היה באותן שנים העיתון היחיד בארה"ב, שהיה מחויב לספק לקוראיו חדשות ארציות ובינלאומיות בסיקור מלא והיחיד בעל פריסה של כתבים בכל רחבי העולם. זאת ועוד - כבר אז נחשב ה"טיימס" לעיתון של מקבלי ההחלטות ושל קובעי המדיניות בוואשינגטון. לף גילתה כי בארכיוניהם של כמה מראשי הממשל באותה תקופה, שבהם עיינה, נמצאו לא פעם גזירי עיתונים שעסקו באירועים אקטואליים. תמיד היו אלה גזירים מ"ניו יורק טיימס". מעבר לכוח הכללי שהיה לעיתון, הוא נהנה ממעמד מיוחד בכל הנוגע ליחס ליהודים. "משום שבעלי ה'טיימס' היו יהודים, היתה נטייה לומר שאם העיתון הזה לא חושב שהשמדת היהודים באירופה היא סיפור חשוב, אז למה שמישהו אחר יתעניין בזה", כותבת החוקרת לף.

סלצברגר לא שינה את דעותיו בנושא גם אחרי שהסתיימה המלחמה ושוחררו המחנות, ו"ניו יורק טיימס" המשיך לדחוק את הסיפור היהודי לשוליים. הדיווחים מאירופה על הקורבנות ועל העקורים התעלמו בשיטתיות משואת היהודים ולא התייחסו אל היהודים בנפרד משאר קורבנות המלחמה ונפגעיה. זאת גם כשהמספרים, שכבר היו ידועים באותה עת, הוכיחו כי היהודים לא היו קורבנות מקריים.

גם כאשר יהדות אמריקה אימצה את הציונות סלצברגר נותר אנטי-ציוני מובהק וניהל על כך ויכוחים ומריבות עם ראשי הקהילה היהודית. באחד המקרים אף טען כי אחת הסיבות לכך שכל כך הרבה יהודים נרצחו בשואה היא הדגש ששמו הציונים על פלשתינה, במקום על הצלת יהודי אירופה.

בשנת 1996 ציינו בעלי "ניו יורק טיימס" מאה שנים לרכישת העיתון. בהזדמנות זו הם הכירו בכך שסיפור שואת יהודי אירופה סבל מחוסר תשומת לב בשנות המלחמה. סלצברגר עצמו מעולם לא הכיר בכך.

האם בימינו יכול סיפור בסדר גודל כזה להידחק מהכותרות? לחוקרת לף ברור שהתשובה היא חיובית. היא מציינת כי מצאה במחקרה שאף על פי שהארגונים היהודיים בארה"ב ידעו בתקופת השואה על היקף הזוועה באירופה, לא היה להם את המעמד בתקשורת ובממשל כדי להפנות זרקור למתרחש. "גם כיום, אם אין לקבוצה את המעמד הזה, הידיעות לא יצליחו להיכנס לעמוד הראשון", כותבת לף ומוסיפה, "זה קורה כל הזמן". דוברת ה"ניו יורק טיימס", קתרין מאתיס, אמרה ל"הארץ", כי "עורכי ה'טיימס' היום מאמינים שהאופן שבו הם מסקרים אירועים של מלחמה וטבח עם מעידים על כך שהעיתון למד לקח חשוב מההיסטוריה הכאובה".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker