למה בנט רוצה את קישקשתא

החינוכית היא כוח, ועל כוח לא מוותרים ■ בדיל פוליטי לא ברור, בנט רוצה להמשיך לשחק עם הצעצוע הטלוויזיוני שלו - אבל זה הזמן לקחת לו את השלט

נתי טוקר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נתי טוקר

לפני כמה חודשים התעוררה סערה ציבורית כאשר השר אופיר אקוניס, שהיה מעורב מטעם ראש הממשלה בנימין נתניהו בסוגיות התקשורת, הצליח להשחיל בשעת לילה מאוחרת הוראה מפתיעה לחוק תאגיד השידור הציבורי: אסור לעיתונאי רשות השידור להביע את עמדתם בשידור.

נפתלי בנט, קישקשתא

לכולם היה ברור שההצעה הזו היא מטופשת במקרה הטוב ומסוכנת במקרה הרע. בדיעבד גם נתניהו עצמו הורה להסיר את הסעיף מהחוק, והוא אכן הוסר. אבל איך קרה שנתניהו אישר מלכתחילה משמעת קואליציונית לתמיכה בסעיף הזה? פשוט מאוד – אלה נפתולי הפוליטיקה. בדיל פוליטי לא ברור, אקוניס הצליח לגרום לנתניהו לתמוך בהצעה, אך נתניהו חזר בו כשהבין איזה נזק הוא גרם לעצמו.

הדילים הפוליטיים סביב סוגיות התקשורת לא נפסקים גם בימים אלה. שר החינוך נפתלי בנט מציג לנתניהו דרישה חד משמעית להוציא את הטלוויזיה החינוכית מחוק תאגיד השידור הציבורי. הוא רוצה שהחינוכית, מוסד שהסתאב כמעט כמו רשת השידור וגורם לבזבוז כספי ציבור במשך שנים, תישאר יחידת סמך במשרדו.

חברי ועדת לנדס, שהקים שר התקשורת לשעבר גלעד ארדן, ראו לנגד עיניהם תמונה כוללת של השידור הציבורי, והמליצו באופן ברור כי החינוכית תיכלל במסגרת חוק תאגיד השידור הציבורי. כלומר, היא תהפוך לערוץ הילדים בתאגיד השידור. כמו רשות השידור, גם החינוכית הידרדרה, הביאה לעלויות אדירות, ולא יצרה ערך ציבורי במשך שנים. גם כיום, תקציב החינוכית בהיקף של כ-120 מיליון שקל הוא גבוה משמעותית יחסית לתפוקה.

אבל לחינוכית קרה נס. ב-2012 מונה אלדד קובלנץ למנכ"ל החינוכית, והצליח להפיח בה חיים חדשים. הוא גייס כסף מהאוצר לרכישת הפקות חיצוניות והצליח להפוך את החינוכית לגוף שידור עם תרומה משמעתית ותכנים אטרקטיביים ואיכותיים.

אותו קובלנץ הוא גם האיש שמונה להקים את התאגיד החדש של השידור הציבורי. אבל במקום לאפשר לו להמשיך לעשות את מה שהוא עשה עד כה בחינוכית ולשלב את הגוף שהציל בתאגיד החדש, בנט רוצה ליטול את החינוכית מידיו – ולהותיר אתה כיחידת סמך במשרד החינוך, בניגוד גמור לכל ההמלצות המקצועיות הן של ועדת לנדס, הן של יועצים מחברות יעוץ חיצוניות, והן של בכירי האוצר ומשרד התקשורת.

בשיחות עם בנט ואנשיו, הם מסבירים כי מטרתם היא "להציל את החינוכית" שאמורה היתה להיסגר. הם מטעים. החינוכית אמורה היתה להתייעל - אין שום סיבה להותיר אותה כיחידת סמך עם עלויות התקורה הגבוהות והוצאות אולפנים נפרדות. החינוכית היא חלק מהשידור הציבורי, וצריכה להמשיך להיות תחת ניהולו של קובלנץ. אם בנט רוצה, החוק מאפשר לו להשקיע בהפקות שישודרו בערוץ הילדים של התאגיד.

אז למה בנט בכל זאת מתעקש להמשיך להחזיק בה? כי החינוכית היא כוח, ועל כוח לא מוותרים. נכון, בנט מוותר על שידורי האקטואליה של החינוכית, אבל גם בלעדיהם נחמד להיות הבוס של קישקשתא או פיסטוק. בנט אולי חשב שדרך החינוכית הוא יכול להשפיע כדי ליישם את האידיאולוגיה שלו, אולי הוא רוצה למנות לתפקיד המנהל שם מישהו מטעמו ולהגביר את ההשפעה הפוליטית שלו.

הסיבה לא משנה. בפועל, אחת הרפורמות המשמעותיות בישראל סובלת מקשיים רבים במימושה. בנט מנסה כעת לעשת צעד נוסף כדי לפגוע בסיכוי לשידור ציבורי איכותי ובעל ראייה כוללת. בדיל פוליטי לא ברור הוא רוצה להמשיך לשחק עם הצעצוע הטלוויזיוני שלו. אבל זה הזמן לקחת לבנט את השלט.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker